היא צפה על בטנה. חמישה או שישה נערים חגים סביבה כעדת דגים העטים על פירור לחם. טיול כיתה. סיום בית הספר היסודי. החיים רחבים עד מאוד, כחולים ועמוקים. מעל ראשם רק תקרת הרקיע הבהיר והקיץ נועץ סכיני שמש בבשרם.
בשביל רובם זו הפעם האחרונה שהם רואים זה את זה. מחר יתחיל החופש הגדול ואחריו יתפזרו לבתי ספר תיכון שונים ברחבי העיר. ביום מן הימים הכיתה הזאת תישאר זיכרון רחוק ומעורפל. הפנים יטושטשו, השמות יתבלבלו, המעשים יתערבבו בחלומות, והחלומות במעשים. דברים רבים ישקעו עמוק בקרקעית הנפש. והיא נערה מנומשת, לא יפה במיוחד. אבל אין הם מבקשים יופי ולא אמת. לא כעת. הם עורגים לתענוגות העור, רעבים למערומי הבשר.
פניה שקועים במים. מפעם לפעם היא שולפת ראשה כדי לנשום. הנשימות דקות וחדות כמו סיכה. החוף במרחק צעקה. הם אוחזים בזרועותיה וברגליה והיא צפה על בטנה. הם יכולים לשלוח יד מתחת לפני המים ולגעת בה. למשש את חזה, את בטנה, את ירכיה. הם צוחקים בקול רם. האחד לא יודע מה עושה האחר. הכל כמוס במים. היא לא תדע מי נגע בה ומי ויתר. האם היא רוצה שייגעו בה?
הם צעירים עד כאב. בשביל הביישנים שבהם זו הזדמנות פז. עניים מרודים שנפל בחלקם דג זהב. שלל שהעניק להם הים. זו קרוב לוודאי הפעם הראשונה שהם יכולים לחוש בגוף נערה, בניצני שדיה, ברכות בשרה. הם חשים בהתרגשות הדם בעורקים וצוחקים. האדמה רחוקה, רחוקים המורים, ההורים עוד יותר רחוקים. השמש לוהטת את עורם. היא צפה בדממה כאילו כל זה אינו נוגע לה.
הם מעודדים זה את זה לגעת. האם מישהו מהם עושה זאת? המים כהים ואפלים. דבר אינו מונע מהם לגעת בה. היא צפה בדממה. אולי היא חושבת שזו אהבה. האם היא מחייכת או בוכה? המים יכולים להוליך שולל. הרוח לשטות. הגלים הם ליטופים וחבטות. אחד הנערים נתקף פתאום סחרחורת וניתק מן החבורה. האם זה אני?
ספרו של אלי אליהו "אני ולא מלאך" ראה אור בהליקון, ספרו "עיר ובהלות" ראה אור בעם עובד