1.
"תראי מה זה," אמר דוקטור כרמון, בעודו מחבר לי את האלקטרודות למוח. "שר החוץ נוסע לווינה על חשבון המדינה, לקידום עסקיו הפרטיים, נפגש עם מילארדרים, ואף אחד לא עושה כלום."
"אני," אמרתי, מנצלת את הדקות המעטות שנשארו לי לדבר לפני שידחפו לי מקל גומי לפה ויחשמלו אותי ככה שמי שנוגע בי גומר במכנסיים – גברים, נשים, טרנסג'נדרים, אין אפליה. זה לא מיני, זה חשמלי – "אני, דווקא מאוד שמחה שליברמן שר חוץ. כי הוא ג'נטלמן, אז בטח מביא למדינה דברים מהדיוטי פרי."
"אהה," אמר דוקטור כרמון, וחיבר לי אלקטרודה מעל העין. "תורידי עפעף."
"בבקשה."
"בבקשה."
"לא יזיק לך להיות קצת מנומס. ביחוד שאביגדור ליברמן מביא לי דברים מהדיוטי פרי."
"חשבתי שהוא מביא למדינה."
"הגבולות אצלו בין האישי לפרטי, אתה יודע…"
"יודע, יודע," אמר וחיבר לי אלקטרודה לאף. "אבל למה דווקא לך הוא מביא?"
"כי אני מחזיקה את הביצים שלו – ככה!" אמרתי והראיתי לו עם היד.
"אהה," הנהן דוקטור כרמון. "איך? את יודעת עליו סודות? פוליטיקה, לכלוכים, מה?"
"לא. אני פשוט מחזיקה את הביצים שלו – ככה."
הוא הביט בי כאילו אני מטורפת או משהו. שזה, למאושפזת בכפייה בגהה, הישג. תודו. אז שלפתי את היד מתחת לסדין, והוצאתי שתי ביצים, והראיתי לו (חגית. ויש המשך:)
2.
"מה זה?" שאל. אני אוהבת שהוא לא טורח אפילו לברר איך הצלחתי להכניס ביצים לחדר טיפולים. אחרי כל כך הרבה שנים של חישמולים, הוא כבר הבין שיש שאלות ללא מענה.
"זה הביצים של אביגדור ליברמן."
"זה ביצים של תרנגולת."
"לא, זה של אביגדור ליברמן. ואני מחזיקה אותם – ככה!"
והראיתי לו איך. ולצערי לא נזהרתי, וזה נשבר.
"חגית, באמת!" – הוא זעק – "איחחח!"
"סליחה," אמרתי, ואז הגברתי את קולי: "סליחה ליברמן – זה בטח כואב נורא. וביחוד עכשיו שאתה נורא עסוק עם האופק המדיני החדש במזרח התיכון, הסיכוי להסדר עם החמאס, הקואליציה נגד דאע"ש – סליחה, באמת סליחה."
"חגית," הוא אמר, מנקה את עצמו משאריות ביצה, "אני לא חושב שהוא שומע אותך."
רופאים. הם כאלה מוגבלים.
"תשמע ליברמן," המשכתי לקרוא בקול, "אם אתה יכול לתקן את זה, או להשיג אחרות, אין בעיה, אני ישלם על התיקון. מה אתה אומר? סולח?"
וחיכינו. וחיכינו. וליברמן לא ענה.
"חגית, אין לי כל היום," אמר דוקטור כרמון.
"רגע, תן לו להתאושש. זה כואב." (ויש תפנית בעלילה:)
3.
"אולי בכלל זה לא היה שלו?"
"מה זה לא היה שלו? הנה –" אמרתי, והתכופפתי מתחת למיטה, והרמתי סל שלם של ביצים. "הנה של נתניהו, הנה יאיר לפיד, בנט – אה! וואלה! הנה של ליברמן! זה באמת לא היה שלו!"
הוא הביט בביצים. הביט בי. שקל אם לצלול איתי לשיחה הגיונית. ויכולתי לראות שהוא לא מסוגל להתאפק.
"או קיי," נכנע, "אז של מי זה היה?"
"לא יודעת. לא חסר פה אף אחד מהממשלה. רגע, אולי זה מהשירות הציבורי?"
והתכופפתי עוד פעם מתחת למיטה, והוצאתי מזוודה ענקית עם ביצים, כולם של השירות הציבורי. יכולתי לראות את תפיסת המציאות של דוקטור כרמון הולכת ונשמטת. עברתי על הביצים:
"מנהל מקרקעי ישראל? יש. מבקר המדינה? יש. "
"יש לך את הביצים של מבקר המדינה? לא פלא שהמדינה נראית ככה."
"לא," הודיתי, "זה לא מבקר המדינה הזה. זה אחד שתפקידו לבקר את אביהו מדינה. אם אביהו מדינה חולה, או משהו כזה, הוא מביא לו סלסלה עם פירות, מעדכן אותו מי זמר השנה במזרחי, כאלה דברים. או! הנה!"
ובידי היו מונחים שני גביעי ביצים ריקים.
"של מי זה?" התעניין דוקטור כרמון (ועכשיו, לגראנד פינאלה:)
4.
"של…" – ניסיתי לקרוא מה כתוב – "יו"ר חברת חשמל."
"אוי. הסתבכת עם חברת חשמל. לא טוב."
"פחחח," אמרתי. "במילא אני מחוברת ישר למכונה שלכם. מה הוא יעשה לי? מצדי, שכל החשמל במדינה ייכנס לי לתחת."
ואת כל זה סיפרתי לכם כדי שתדעו, אם במקרה יצא לכם להיות בסיטואציה דומה, שכאשר כל החשמל במדינה נכנס לכם לתחת, זה גורם לשילשול שפשוט אי–אפשר–לתאר.
דוקטור כרמון עמד ליד המיטה, נדהם.
האחיות סתמו את האף וברחו החוצה.
הסניטרים האפריקאים התפטרו מיד וחזרו לאריתראה.
תשמעו, זה היה לא נעים.
"יופי, יו"ר חברת חשמל," אמרתי בקול רם. "בכיף. למה לא."
גם כן חברת חשמל.
חברת בני זונות, מור לייקלי (חגית)