כנראה חם מדי

1.

אני חושבת שמשהו לא בסדר במינון התרופתי שלי. אני כל הזמן שומעת גל הירש, גל הירש, איפה שאני לא הולכת, גל הירש, גל הירש. ואני בטוחה שזה אני, כי עד לפני שבוע לא שמעתי את זה בכלל, ועכשיו –

אפילו שהלכתי לשירותים ליד הקפטריה, אני יושבת בתא ועושה מה ש –

---

די, עזבו פרטים עכשיו! למה אתם צריכים תמיד לדעת איך היציאות שלי? אה, אתם לא צריכים? זה סתם אני אומרת? טוב, סליחה, בכל אופן – (ויש המשך:)

2.

אז אני יושבת בשירותים ועושה מה שעושה – טוב, שילשול, אם אתם חייבים לדעת – אה, שוב אמרתי מרצוני בלי שביקשתם? פאק, אני חייבת להשתלט על מה שיוצא לי מהפה. כמו גם על מה שיוצא לי מה- לא! אני לא יגיד עוד פעם בלי שאף אחד ביקש! אז בכל אופן – (הנה זה בא, אל תתייאשו, היא קצת תתאפס על עצמה, ותחזור לנרטיב:)

3.

אז בכל אופן ישבתי בשירותים ליד הקפטריה, ומימיני אני שומעת מישהי לוחשת "גל הירש?"

ומשמאלי מישהי לוחשת ביותר חזק "גל הירש…?!!"

ורציתי להגיד לשתיהן: לא, שילשול.

אבל לא היה לי נעים אז אמרתי גם כן: "גל הירש."

ואז יצאנו כולנו והתחבקנו ולחצנו ידיים. אבל שטפנו ידיים קודם. ביחוד אני שטפתי כי היי, עם כל הגל הירש הזה, אי אפשר להיזהר יותר מדי. וסיפרתי על זה לדוקטור כרמון והוא כתב על זה שיר (חגית. המאושפזת הקבועה של המדור, שהאמת, התגעגענו אליה. איפה היית חגית?)

4.

איפה היית, חגית?

בגהה. כאילו שאתה לא יודע.

ומה עשית, חגית?

שילשול, כאילו שאתה לא יודע.

חשבתי שאת לא מנדבת את המידע הזה יותר בלי ששואלים אותך.

שאלת.

שאלתי באופן כללי, לא ספציפית מה… טוב, לא משנה. את בנאדם לא אמין.

אני מאושפזת בגהה.

נכון. לא יודע למה אני ממשיך לדבר איתך.

כי רצית לשמוע את השיר שדוקטור כרמון כתב על גל הירש?

לא.

כן. אתה רוצה לשמוע. בשביל זה באת, תודה.

לא. לא, חגית. אמרתי לא! טוב, נו (מאסטרו – בבקשה:)

5.

"גל הירש, גל הירש,

יותר חזק מליקר קירש,

יותר טאלנט ממוטי קירש-

-נבאום,

יותר אזוטרי מהאנסי קירש,

סולן להקת הפאוור מטאל הגרמנית בליינד גארדיאן, מתוך ויקיפדיה." (ו…זהו?)

6.

כן. זה השיר. לא אמרתי שזה שיר טוב. דוקטור כרמון יותר טוב בחישמול מטופלים מאשר בזימרה. וככה אני אוהבת אותו. אז במקום שהוא ישיר לי את הבית השני, מיד חיברתי את עצמי לחוט האדום והחוט הירוק, ולחצתי על הכפתור. תוך שניות התחיל לעלות לי עשן מהמוח, ודוקטור כרמון נזעק אלי והוריד לי את האלקטרודות ואמר, "איך את מרגישה, חגית?"

אז אמרתי: "גל הירש."

מה שגרם לו לפנות לאסיסטנט שלו ולומר: "תרשום בבקשה שהמטופלת יישרה קו עם שאר מדינת ישראל," ואותי הוא חיבק ואמר: "הטיפול עובד!"

"מה," אמרתי, "באמת? אז אני שפויה?"

"לא," אמר, "אבל את מטורפת כמו כל המדינה. עכשיו רק תגידי, שנרשום בתיק הפסיכיאטרי שלך: את נגד גל הירש או בעד גל הירש?"

"גם וגם," אמרתי. "כמו המדינה. מצד אחד הוא נראה מגלומן נרקסיסטי. אבל מצד שני, מגלומן נרקסיסטי יכול לעשות הרבה דברים שאחרים לא. להקים רייך של אלף שנים, נגיד. הקודם שניסה את זה החזיק בקושי שתים עשרה שנים, אבל היי, לפחות הוא ניסה!" (ואז?)

7.

ואז דוקטור כרמון לקח את ידי, הסתכל לי בעיניים, ואמר: "אני חושב שנחשפת ליותר מדי גל הירש."

"כמו המדינה…" אמרתי והשפלתי את עיני.

"המדינה כבר אבודה," אמר, "אבל אותך אנחנו יכולים עדיין להציל. אני יכול להחזיר אותך לחגית המקורית."

"באמת? חגית שכולם מכירים ואוהבים?"

"המקורית, אמרתי."

"אה. כן. גם טוב," אמרתי. "יאללה, תן בוולטים."

"רק חשוב שתדעי," – עצר אותי דוקטור כרמון – "תהיה לזה תופעת לוואי."

"חשבתי שאתה לא מעוניין לדבר על שילשול," נזפתי בו.

"אני באמת לא מעוניין."

"חבל," משכתי בכתפי, "כי מצטברת אצלי כמות מחקרית שחבל על הזמן."

"כן," הנהן דוקטור כרמון בהבנה, "אבל את יודעת איך זה עם קקי – כמות לא בהכרח מובילה לאיכות." (תהיה פואנטה מתישהו לסיפור הטיפשי הזה? או שכותב שורות אלה מנצל את תירוץ סוף אוגוסט רק כדי להימלט מחרב ההיגיון?)

8.

"אז תופעת הלוואי," חזר דוקטור כרמון לנושא. "אחרי החישמול – לא תזכרי למה חישמלו אותך."

"אני לא אזכור אם אני בעד או נגד גל הירש?" אמרתי. " שיט!"

"לא," אמר והשפיל את עיניו, "את לא תזכרי בכלל מי זה גל הירש."

"לא יכול להיות."

"יכול, יכול. זוכרת את ממציא החרבצול?"

"ממציא המה?"

"רואה?" משך הדוקטור בכתפיו, "זה עובד."

אז זהו. זה ההסבר לעובדה שאני, חגית החכמה והיודעת-כל בדרך כלל, לא הצלחתי לגבש שום דעה קוהרנטית בפרשת גל הירש. וגם לא למה, במדינה ששר הכלכלה שלה הוא עבריין מורשע, שסגנית שרת החוץ שלה מסבירה לשגרירים שאנחנו צודקים כי ככה כתוב בתורה, וששגרירה המיועד לאו"ם הוגדר על ידי ראש הממשלה שמינה אותו כ"לא אחראי" – חשוב כל כך שמפכ"ל המשטרה יהיה שפוי. בכלל, שפיות זה הטירוף החדש. לא ככה, דוקטור כרמון? דוקטור? הלו? (ואז היא הרימה את עיניה וראתה את דוקטור כרמון עומד מחוץ לחדר, ידו מונחת בתנועה מנחמת על כתפו של אדם מבוגר ומכובד למראה, שכתפיו שמוטות ודמעה זולגת על לחיו.

ולפני שהדלת נסגרה

והאיש נעלם לנצח מחייה,

היא הספיקה עוד לראות את התג שענד, ועליו שמו: פרופ' שלמה חרבצול)