1.
בן לו היה לי! יצור קטן,
צהוב תלתלים ונבון.
פיקה אקרא לו, פיקה שלי!
מוזר ואידיוטי השם הקצר.
"פיקצ'ו!" –
אקרא!
(אחד משיריה הפחות ידועים של רחל המשוררת, שלא התקבל באהדה בקרב אוהדי השירה העברית בארץ ישראל העותומנית, ולכן נאלצה לשנות אותו ל"אורי", ולהעמיד פנים שכל העניין קשור איכשהו לעקרות. רק שתדעו, שלא רק מזרחים היו צריכים לשנות את שמם כדי להסתדר,
גם גיבורים מצויירים נפלו קורבן למכונה הציונית הדורסנית של בן גוריון,
אבל אתה לא שומע אותם צועקים שהם שקופים,
אתה לא קורא שירים שלהם במוסף הארץ, בניקוד (כי ברור שאם זה מנוקד אז זאת שירה קנונית), לא! הם סובלים בשקט, מחכים בהשלמה לבוא החמסינים, משתדלים לשמור על צבעיהם שלא ידהו בשמש המזרח תיכונית האכזרית, מנסים לשמר את תרבותם הייחודית בתוך סביבה עוינת לחלוטין – אתם בוודאי מכירים את שיר השנאה של עמיר בניון לגרגמל – הבחור באמת שונא המון, אה?
וכך עוברת שנה ועוד שנה, וכל דמות מצויירת שעשתה עלייה בתקווה לעתיד ישראלי מצוייר אך ציוני הלכה ודהתה, ואין מי שישורר את סבלן, אין מי שיספר את סיפורן, חוץ מהמדור הזה, שלרגל חג הפסח החליט לצאת מהעבדות של לנסות להגיד דברים מצחיקים על נתניהו, לחירות של להגיד דברים עצובים על פיקצ'ו. למה מה תעשו, תקראו דברים אחרים בפייסבוק? באמת? עד כדי כך נמחק לכם המוח?
טוב טוב, אל תיעלבו. בסוף תהיה גם בדיחה על נתניהו)
2.
נגיד טושה הצב. זוכרים את טושה הצב? כזה בחור אופטימי היה. כל פעם שרק היתה מסתמנת תחילתה של צרה, היה אומר "טושה הוריי!", ומיד שולף חרב ו… האמת אין לי מושג מה היה עושה, אבל היה התגלמות הביטוי "הצב שהציל את המצב". והיום, מה קורה איתו? חזר לדירה של ההורים, שאצל צב זאת ממש בעיה, שותה לבד בלילות, וכל פעם שיש צרה ואומרים לו: נו, תגיד טושה הוריי, נו?
אז הוא אומר: טושה לא בבית (שזה בשביל צב, אמירה מאוד חמורה)
3.
או, נגיד, החולד העיוור ההוא, שהיה מציץ מתחת לאדמה כל פעם שדפיוטי דוג, אותו כלב סגן-שריף, היה עובר במרוצה. החולד היה מגיח מתחת לאדמה, ממצמץ בעיניו הסומות, ואומר: ווט האפנד? ווט האפנד?
פרש. הלך. לא יחזור יותר ("תסתדרו בלעדי," אמר במכתב הפרידה שהשאיר, "ממילא לא הבנתי מעולם ווט האפנד")
5.
וביפ ביפ הציפור, שברח משועל הערבות ללא הרף, איפה הוא?
הגיע לבית של השועל.
דפק לו בדלת.
אמר לו: די, נמאס מהריצה הזאת. הנה אני. בוא, תאכל אותי, נדפוק רייטינג.
אבל השועל לא זז. היה על חצי חבילה סרוקסט. אמר עזוב, למי אכפת מאיתנו. הם רואים בפייסבוק סרטוני חתולים ואת וובה ואלה במרוץ למיליון, והם גילו שאפשר להעביר חיים שלמים בלצפות בעוד ועוד קטעים שבהם אנשים נורא טיפשים עושים דברים נורא טיפשיים, ואם פתאום הם מרגישים צורך בחוכמה אז הם מחפשים ביו טיוב קטעים של אמיר חצרוני. ואגב אמיר חצרוני –
מי מאיתנו לא חלם להושיב את הפרופסור במטוס ליד חבורת השוקולד בטיסה לוורנה, בדיוק בזמן שהטייס-משנה הדיכאוני מחליט להתאבד? אבל עזבו, חלומות באספניה, כמו שאמר חואן מלך ספרד – או שמא זה היה חואן קורבלאן, הרכז האגדי של ריאל מדריד בשנות השמונים? בכל מקרה, זה לא יקרה.
אם כי!
אם כי!
יש רגעים בחיים, שבכל זאת שווים שמחת עניים: זה שהענק האינטלקטואלי הזה זכה לפרופסורה שלו ממכללת אריאל, מכל המקומות – זה… תשמעו, כנראה שלאלוהים יש יותר חוש הומור מאשר לנציגיו ביהודה ושומרון (טוב די, חיכיתם יפה, אז בואו נסיים עם הבדיחה שכל כך ציפיתם לה:)
6.
נתניהו וטרזן נכנסים לבר. מתיישבים, מחכים לברמן, והברמן לא בא. בסוף טרזן אומר, קלוט קטע, איך אני מביא אותו. מכחכח בגרונו, ודופק את צעקתו המפורסמת: אהההההה!
לוקח דקה, שתיים – לא בא.
טרזן מכחכח שוב, צועק שוב: אההההה!
שלוש דקות, ארבע – לא בא.
טרזן מתעצבן, מנפח ריאות, ודופק צעקה ששומעים אותה מגדרה עד חדרה: אהההההההההההה!
נכנס הברמן, אומר בסדר, בסדר, שמעתי, מה אתם רוצים נודניקים?
הם מזמינים בירה, נרגעים, והברמן נעלם שוב לאן שנעלם – עד שפתאום הם נזכרים ששכחו לבקש בוטנים.
אז נתניהו אומר, תן לי, תן לי. שולף טלפון, מקליד משהו, ותוך שניה מגיע הברמן עם ערימת בוטנים בגודל של וילה בג'ונגל. טרזן אומר, בואנה ביבי, ריספקט, איך עשית את זה?
נתניהו אומר, נכנסתי לפייסבוק, אמרתי לכולם שהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי.
נו, אומר טרזן, ואיך זה קשור לזה שהברמן הגיע מיד עם צלחת בוטנים?
זה מה שמפליא אותך? – אומר נתניהו – ואלפי מצביעים של הבית היהודי שהגיעו מתחת לשולחן ועושים לי ביד, זה הגיוני בעיניך? (פיקה! פיקה אקרא לו! פיקצ'ו!)