1.
ואנחנו יושבים בבולנז'רי הכי מקסים, אמצע פריז, מרחוק מגדל אייפל, מקרוב כל החנויות הקטנות והסמטאות והבתי קפה, והוא – כל הזמן עם העיניים מתרוצצות, איפה יש ערבים, איפה יש ערבים. אמרתי לו, מה אתה, צבי יחזקאלי? אז מה הוא אמר לי? אני לא, אבל הייתי רוצה להיות, כי לפחות צבי יחזקאלי יודע בדיוק איפה יש ערבים (בחורה שפגשה ישראלי בפריז, וכבר תיכננה על סיפור אהבה ממבט ראשון שתוכל לספר לנכדים, אבל אז צבי יחזקאלי הרס לה. ויש המשך:)
2.
אמרתי לו, "די נו, תירגע. אתה בעיר הכי רומנטית בעולם."
עושה לי, "פחחח, כבר עדיף ג'וליס."
"מה זה ג'וליס?"
"יחשמ 650."
"מה זה יחשמ 650?"
"זה בסיס צבאי," אמר, ומיד הוסיף: "אי שם. לא יכול לפרט יותר."
"תגיד לי," אמרתי לו, "אתה נורמלי? אתה יושב בבית קפה מקסים, פגשת בחורה כמוני שתאמין לי לא פוגשים כל יום, אוכל בגט עם ברי ושותה יין בשתיים עשרה בצהריים – ומה שיש לך בראש זה מקום שקוראים לו 650?"
עושה לי: "את מפגרת או מה? 650 זה מקום? 650 זה מספר."
"אה."
"של מקום."
"סליחה. באמת נשמע רומנטי."
"לא אמרתי שהוא רומנטי," הוא מנסה להתחמק.
"אז מה אמרת?"
"אמרתי," – מכירים את הקטע הזה שגברים מתחילים להסביר מה הם התכוונו אבל אין להם מושג, אז הם לוקחים אוויר ומסתכלים בך בעייפות כזאתי, כאילו את המפגרת – "אמרתי, שמבחינות מסוימות – ג'וליס – היחשמ – יותר טוב מפריז מבחינת שהוא נותן מענה ביטחוני. לצרכים. ביטחוניים, בעיקר."
הסתכלתי עליו.
לעסתי קצת בגט.
ואמרתי: "תזכיר לי, כמה זמן אתה משוחרר?"
"שנתיים ושלוש."
"שנתיים ושלושה חודשים?"
"לא," אמר, ואת המשך המשפט פלט די מהר: "שנתיים ושלוש שנים."
"זה חמש."
"כן," הודה, "אבל בשנתיים הראשונות עדיין באתי בהתנדבות כל שבוע."
"מה אתה אומר," הנהנתי. "ומה קרה אחרי שנתיים?"
הוא השפיל את עיניו: "אמרו לי לא לבוא יותר."
"למה?"
"אמרו לי ש…" מילמל, "שזה מפריע שאני בא סתם."
"מה סתם? סתם באת לצבא פעם בשבוע?"
"שלוש-ארבע פעמים בשבוע."
הבטתי בו.
"את לא תביני," אמר.
"נסה אותי."
"לא לא לא, מי שלא היה שם… את יודעת שאחרי השחרור, הם לא מוכנים אפילו לתת לך להגיד את המוטו, במסדר יום שישי? אם במקרה, נגיד, הייתי מגיע לשם במסדר יום שישי. במקרה."
"המוטו."
"כן."
"יש לו מוטו, ליחמור הזה."
"יחשמ."
"סליחה" (ועוד לפני שהספקתי להתנגד, הוא התיישב בכסא ודיקלם:)
3.
אם תראה אדם אוחז בורג בידו,
מסתכל עליו מכל צדדיו ובודקו היטב כאילו היה אוצר.
אות היא כי בוגר חיל החימוש הוא.
כי זאת לדעת,
לדידם, הבורג הקטן הוא שהפעיל את המערכת המתוחכמת והמסובכת ביותר.
מי ששם ליבו לבורג,
אות היא כי יפעיל גם מעבדה חדשנית ביותר.
זוהי תרומתו הנצחית של חיל החימוש (כמעט היו לו דמעות בעיניים כשאמר את זה. ואני, כשאני רואה גברים מתרגשים ולא ברור לי ממה, אני חייבת לחקור הלאה:)
4.
אז מה עשית מאז השחרור?
ביטחון.
מה, חברת אבטחה כזה?
לא רק. גם אבטחה. גם אבטחת אירועים… גם אבטחת מקומות. איבטוח של… כל מיני. עד שפיטרו אותי.
למה?
היה אירוע – אני חשדתי באירוע פח"ע – אז דרכתי נשק, ו…
על מי דרכת נשק?
על אזרח שסירב להראות לי את התיק.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שאני הייתי אחראי לסטריליות מוחלטת של השטח, ובא אזרח, ואני אומר לו פתח את התיק שלך, אז הוא אומר לי זה לא התיק שלי, מיד כל הנורות האדומות קפצו לי. אני אומר לו, מה זה לא תיק שלך? מישהו נתן לך? הוא אומר לי כן, חבר שלי. אני אומר לו בוא הנה, עמוד בצד, עמוד בצד! הוא הוא אמר לי לא רוצה! אמרתי לו אתה תעשה מה שאני אומר לך! אני הביטחון! אז הוא התחיל לבכות. אמרתי לו מה אתה בוכה יה נקבה? עמוד בצד ואל תזוז! אז הוא עוד יותר בכה, והתחיל לרוץ פנימה, אז אני דרכתי עליו את הנשק, וצעקתי עצור – עצור מיד – עצור או שאני יורה! אבל הוא ברח עוד יותר מהר. וצעק אמא אמא! ואז אמא שלו באה (ויש סיום נוגע ללב:)
5.
"רגע רגע," אמרתי. "האזרח הזה. בן כמה הוא היה?"
"אני יודע? ארבע, חמש."
"אתה איימת בנשק על ילד בן ארבע?"
"ארבע חמש."
נדתי בראשי. הוא הזעיף פנים: "מה?"
"אני לא מתפלאת שהעיפו אותך."
"לא העיפו אותי. לא העיפו אותי. דווקא אמרו לי שמבחינת ביטחון הייתי עשר. אבל מבחינת היחסי ציבור של החנות…"
"איזה חנות זאת היתה?"
"טויס אר אס." (נתקע לי הבגט בפה. ומרוב שנתקע, נפלו לי פירורים על כל השמלה השחורה הקטנה שקניתי בויולט-אה-ליאוני. ומרוב שנפלו לי פירורים, הוא קלט שזה הרגע שלו להיות אבירי, ושלף גליל בד עם פסים ירוקים, קרע ממנו חתיכה, והציע לי: "פלנלית?")