חוק המשילות

ציור: יאן ויק

1.

אם –

חברת הכנסת עדי קול היתה באמת נאמנה ליאיר לפיד,

---

אז –

היא לא היתה מסתפקת בלהצביע בעד מה שהוא אומר, ולכתוב בפייסבוק כמה היא מעריצה אותו, וכמה היא היתה רוצה להתאמן אתו בחדר כושר –

מי לא היה רוצה להתאמן אתו בחדר כושר? זה כמו להתאמן בציור עם פיקסו –

אלא היא היתה יודעת מה הוא רוצה, ועושה את זה עוד לפני שהוא מבקש, ולא מחכה עד שמצביעים בכנסת, גם כי כל הכנסת הזאתי אובר-רייטד (במילא יאיר עושה מה שהוא רוצה כי יש לו כוחות-על, ויש אומרים שהוא מהיר יותר מקטר רכבת, אם כי בהתחשב בכך שזאת רכבת ישראל זה לא נורא מהיר), וגם –

וגם –

כי זה לא חכמה להגיד שאוהבים אחרי שמכריחים אותך! כמו שאומרים לי תמיד אחרי מין אנלי (ויש המשך:)

2.

ולכן, ולכן, אני הולכת לברר מה הדבר שיאיר הכי אוהב בעולם, ולתת לו את זה לפני שהוא אפילו יבקש, ויש מצב שרק אחרי שאני אתן לו את זה הוא יבין כמה בעצם זה לטובתו, כמו שאני אומרת תמיד לאלה שאני מדביקה בהרפס. נכון דוקטור כרמון?

ככה אמרתי לדוקטור כרמון.

אבל הוא לא ענה.

זה נורא מסובך גם לענות לשאלות שלי, גם לסתום לי את הפה עם מקל גומי, וגם להזריק לי 500 מ"ל חומר הרגעה של אריות, שאגב נורא קשה להשיג בשוק החופשי, כמו שאני אומרת תמיד לאלה שתוהים למה האריות בספארי לא רגועים כבר שנים (חגית)

3.

להסיח את דעתו של פוליטיקאי מהצורך למשול, זה כמו להסיח את דעתו של דב מהצורך לאכול את התינוק שלך (פי. ג'יי. אורורק)

4.

זה חוק טבע: ככל שהשליט מספח לעצמו עוד ועוד מזכויותיו של האזרח, כך הוא מאוים יותר מהמעט שנשארו (אדוארד אלבי)

5.

במשך שנים ניסינו לעבור את אחוז החסימה, ולא הצלחנו. כמה שניסינו, לא הצלחנו. יום אחד החלטנו, לאות מחאה, לעשות הפגנה מול בית החייל, איפה שהיה קלפי של בחירות. אז באו שני ליכודניקים, והעיפו אותנו לשיחים איפה שהיו סירפדים, ואמרו לנו, אתם יכולים לחרבן שמה. אמרנו, אנחנו לא רוצים לחרבן, אנחנו רוצים להפגין נגד אחוז החסימה. אמרו לנו, לא משנה, אתם יכולים לחרבן, ממילא אף אחד לא מתקרב לשם כי יש שמה מלא סירפדים, וזה שורף בתחת לחרבן על סירפדים. מה יכולנו לעשות? הלכנו, חירבנו איפה שהסרפדים. ולהפתעתנו המוחלטת, עוד באותה שנה עברנו לראשונה את אחוז החסימה.

אם רק זה היה אחוז החסימה של הכנסת, היינו היום מסודרים (מתוך "חיים ומוות ביד אליהו", הגירסה המאוירת)

6.

ואם אני לא מסכים עם יאיר – מה הוא יעשה? יקח לי את היד שמצביעים איתה? (טרומפלדור, בתקופה התמימה)

7.

פוליטיקאים לעתים רחוקות מסכימים על משהו, חוץ מעל הצורך ביותר כוח לפוליטיקאים (מייקל לואיס. לא ההוא עם השרירים בבטן, הסופר והעיתונאי הכלכלי, זה שכתב את "בומרנג" – אחד הספרים המחכימים והמרתקים ביותר על מה שקרה מאחורי הקלעים של מערכת הבנקאות העולמית, בשנים שהובילו לקריסה הגדולה של 2008)

8.

אני, בזכות חוק המשילות, נהייתי רואה חשבון מספר אחד ברמת גן (רואה החשבון מהעתיד. ויש הסבר:)

9.

בשביל זה באתי מהעתיד. במכונת זמן עשויה מסביח. אני רואה חשבון מרמת גן – ממה חשבתם המכונת זמן שלי תהיה עשויה? (רואה החשבון מהעתיד, מרמת גן. ועדיין, דרוש הסבר:)

10.

הייתי ילד קטן, כשזה עבר בכנסת, אבל אני זוכר את זה כמו היום. אבא שלי העיר אותי באמצע הלילה, והייתי בטוח שעוד פעם הוא הולך להרביץ לי עם הסרגל חישוב – היה לו סרגל חישוב ישן וכבד שסבא הביא אתו כשעלה מבגדאד, יחד עם פיג'מה שהיה כתוב עליה "רכוש מס הכנסה העיראקי" – וכבר עצמתי עיניים והתכוננתי למכות כי נכשלתי במבחן במתמטיקה, וזה כי חשבתי שזה מבחן בתנ"ך – אל תגידו שזה לא קרה לכם אף פעם!

בכל אופן, ראיתי אותו מתקרב אלי עם הסרגל, וכבר התחלתי לבכות – אבל הוא אמר, אל תבכה, בדאלק, חוק המשילות עבר! מעכשיו הממשלה תוכל להעביר חוקים טובים בלי שיפריעו לה, והמחיר של הדירות ירד, והערבים לא ירצו יותר לעשות תהליך שלום ימח שמם, והחרדים ילכו לצבא ובגלל שאלוהים אתם אז בטוח לא יהיו יותר מלחמות,

ואז הוא לקח את הסרגל חישוב,

וישב לידי על המיטה,

ואמר: וגם אתה, חמודי, אתה עכשיו תבין מתמטיקה. 'סתכל פה, מה אתה רואה? זה סינוס, זה קוסינוס, זה – מה? זה… טנגנס, בדאלק, טנגנס!

ככה זה היה.

כמו נביא הוא היה: באמת נהייתי רואה חשבון. בכל השאר הוא טעה, אבל מי היה יכול לנחש את זה?

טוב, עכשיו אני צריך לחזור לעתיד.

תן לי דחיפה קטנה בעמבה. תן, חזק, תן.

אההנ אההנ קדימה לעתיד! (רואה החשבון מהעתיד. העתיד של רמת גן)