1.
כבוד השר-לשעבר?
מי זה?
כבוד השר-לשעבררר!
הלו?
תקשיב טוב, מר לשעבר.
מאיפה יש לך את הטלפון שלי?
אין לי. אני מדבר מהטלפון שלי.
התכוונתי למספר.
אה. אתה חייב להיות יותר ספציפי מר לשעבררר!
מה אתה רוצה?
הבט החוצה. מה אתה רואה?
אה… אני רואה לימוזינה שחורה וגדולה. מה זה?
צא החוצה, והיכנס ללימוזינה. היא תיקח אותך למקום סודי.
למה?
הכל יתברר לך במקום הסודי.
איפה זה?
בווילה בקיסרי- הכשלת אותי בלשוני, מר לשעבררר!
לא התכוונתי.
לעזאזל, אתה טוב. לא פלא שכל כך הרבה נשים נפלו לרגליך.
זה בעיקר כי שמתי להם סם אונס בקפה.
עזוב אותך מהפרטים הקטנים. ותיכנס למכונית.
לא רוצה.
הה הה הה!
מה זה?
צחוק מרושע. זה לא עובר טוב בכתב. מה אתה רואה ליד הלימוזינה?
אה… את פלאפי, הכלב החמוד שלנו.
אז שים לב מה אני יכול לעשות בלחיצת כפתור אחת.
מה – אוי לא, פיגוע!!
זה לא היה פיגוע, זה הייתי אני.
אבל היה פיצוץ ענק ברחוב!
בדיוק. מקווה שהספקת להיפרד מפלאפי, הה הה הה.
פלאפי לא מת.
לא?
לא, פוצצת את הלימוזינה.
אה. טוב, טעות, טועים, קורה. הכפתורים האלה זה לא מדע מדויק. אני שולח לך עוד לימוזינה , תיכנס אליה.
אבל כבר פוצצת את הפצצה.
אתה חושב שיש רק פצצה אחת בעולם, מר לשעבר?
לא, אה?
לא. יש לפחות שלוש שאני יודע עליהם.
טוב טוב, אני נכנס ללימוזינה השנייה – למה היא לא שחורה?
היא לא שחורה?
לא, ורודה.
אה. זאת הלימוזינה שהיתה מיועדת לשרה נתניהו.
שרה נתניהו הזמינה לימוזינה ורודה?
לא, אבל יש לנו לימוזינה אחת ורודה שצריך לדחוף למישהו, והיא הרי תצעק על הנהג בכל מקרה – אני לא חייב לך הסברים, מר לשעבררר!!!
(וכך, בשיחת טלפון אחת מסתורית, התחילה להתגלגל הפרשה הסודית שאת פרטיה הנסתרים יגלו – אולי – בקושי – הנכדים שלנו. הסכיתו ושמעו:)
2.
הלימוזינה התקרבה לווילה עצומת מימדים בקיסריה, אך זו היתה רק הטעיה – מיד היא עשתה סיבוב ונסעה לבית משותף באור עקיבא, אך אז – כי מי רוצה לרדת מהאוטו באור עקיבא? – חזרה לווילה בקיסריה. בחניה התת קרקעית, הסודית, עמד משרת בחליפה, עם ציפורן לבנה בדש בגדו. הוא פתח את דלת הלימוזינה.
"השר לשעבר, אני משער?"
"וואו.. אתה נורא דומה למשרת בבאטמן."
"אני באמת משרת," אמר המשרת.
"בבאטמן?"
"לא," אמר המשרת, "עיניך הרואות – אני פה."
"אה," אמר השר לשעבר. "סליחה, טעות."
"לא נורא," אמר המשרת, "זה מתפקידי להסביר דברים קשים להבנה. בוא אחרי."
הם נכנסו למעלית סודית, וירדו עשר קומות מתחת לאדמה. כשהמעלית נפתחה, הוא מצא את עצמו בחדר מפואר שקירותיו מוזהבים, שטיחיו אדומים ורכים, ריהוטו עתיק ומצוחצח, ובמרכזו עמדה קבוצת אנשים עם כוסות שמפניה בידיהם. הוא שיפשף את עיניו כלא מאמין. כולם היו שם: סילבן שלום, ינון מגל, הנשיא קצב, בני סלע האנס האתלטי, אחד עשר המרצים מהאוניברסיטה העברית (שהקימו קבוצת כדורגל משלהם וניסו להתקבל לליגה לנשים), ועוד רבים וטובים.
סילבן שלום דחף לו ליד כוס שמפניה מבעבעת, וכולם כאחד הרימו כוס ואמרו: "לחיי הבחור החדש!"
"מה זה," אמר השר לשעבר, "אני לא מבין."
אלא שאז נשמעה אותה בת קול מסתורית ועמוקה: "ערב טוב לכולםםם!"
"ערב טוב המפקד," צעקו כולם במקהלה (ויש המשך שאפילו ג'ון לה קארה לא היה חושב עליו. אולי בצדק:)
3.
"אני רואה שכבר הספקתם להכיר את הרכש החדש שלנו," אמר הקול הרועם.
"כן המפקד," ענו כולם בהערצה.
"חבל שאין זמן להחליף זכרונות," אמר הקול הרועם, "אבל המדינה זקוקה לנו יותר מתמיד. השר לשעבר, מתחת לכסא שלך תמצא מעטפה עם הוראות."
"אני לא יושב," אמר השר לשעבר.
"אה," אמר הקול. "מי יושב על הכסא של מר לשעבר?"
"אני," קרא בני סלע האנס האתלטי.
"מה?" אמר הקול הרועם, "איך הצלחת להגיע כל כך מהר לכסא שלו?"
"אני אתלטי."
"לעזאזל," אמר הקול, "אני כל הזמן שוכח את זה. ובכן – תן לו את המעטפה! הזמן דוחק!" (והנה מגיע ההסבר:)
4.
"תן לי, אני אסביר לו," אמר הנשיא קצב, כשראה שהוא עדיין מבולבל. "כולם חושבים שאנחנו פושעי מין."
"כן," אמר השר לשעבר והוריד את עיניו.
"אבל למעשה כולנו הופללנו על ידי סוכנות חרש יפהפיות."
"ידעתי!" אמר השר. "זה גם מה שאמרתי לאשתי. אבל היא עשתה לי פחחחח."
"רוב נשותינו הגיבו כך," אמר הנשיא קצב בצער. "אם רק יכולנו לגלות להן מה אנחנו באמת."
"מה אנחנו באמת?"
"כל אחד מאיתנו," הסביר הנשיא לשעבר, "ניחן בכוחות פיתוי עצומים, שאינם מנת חלקם של בני תמותה רגילים."
"תמיד חשבתי ככה," אמר השר לשעבר.
"ותמיד צדקת," אמר קצב, "רק שהחברה לא קיבלה אותנו."
"למה???" זעק הלשעבר, ודמעה נשרה מעיניו. "זה אשמתי שיש לי כוח-על?"
"כמובן שלא," ניחמו אותו כולם, והנשיא הוסיף: "למזלנו, המוסד זיהה בזמן את הכוח הזה, ושלף אותנו מתוך החברה, כדי לפעול למען מדינת ישראל."
"איך בדיוק?"
"על ידי פיתוי, כמובן," הסביר קצב. "איזה עוד כוחות יש לך?"
"אני חזק במרכז הליכוד, יש לי דוקטורט מאוניברסיטת הוואי, פעלתי רבות למען מעמד האשה בפריפריה – היתה אחת ספציפית בבאר שבע, אני זוכר – לא לזה אתה מתכוון, אה?"
"לא," אמר קצב. "אני מתכוון לכך שכל אחד מאיתנו ניחן ביכולת פיתוי מדהימה ומקורית, שמתאימה למבצעים מדהימים ומקוריים. בני סלע כאן יכול לפתות מתעמלות רוסיות -"
"אתלטי," הסביר שוב בני סלע.
"אני," אמר הנשיא-לשעבר קצב, "טוב בניצול שיטתי של כוחי ומעמדי."
"מה אתה אומר?"
"אל תשאל איזה הצלחה היתה לי עם בנות יזידיות."
"הוצאת מהן מידע על לוחמי דאע"ש?"
"הוצאתי, הכנסתי, הוצאתי, הכנסתי," הסביר כבוד הנשיא לשעבר: "כוח-על זה כוח-על, חביבי."
"ברור, ברור. וינון מגל?"
"רק לפני שבוע הלך לאנגלה מרקל, אמר לה: את בשבילי רק ציצים ותחת."
"ו -?"
"עוד שלוש צוללות גרעיניות בדרך אלינו."
"וואו … וסילבן שלום?"
"הוא…" אמר קצב, "אנחנו עדיין מנסים לגלות מה עשה אותו כל כך מושך, כל כך הרבה שנים. זה בעבודה. אבל המשימה שלך…"
"מה, מה, מה המשימה שלי?"
"אתה," – חזר ורעם הקול ממרומים – "תיכנס לחקירות השב"כ של נוער הגבעות, ותשבור אותם!"
"אני?" תמה השר לשעבר. "איך?"
"תגיד להם: זה אקדח במכנסיים שלי, או שאני רק שמח לראות אתכם?"
"הם עד כדי כך מפחדים מאקדחים?"
"לא," אמר הקול הרועם, "מהשמחה שלך." (והיינו מספרים לכם איך זה נגמר, אבל ראשית יש צו איסור פרסום, ושנית זה גם ככה הפך להיות הטור הכי ארוך שנכתב כאן אי פעם, וצריך להשאיר מקום באינטרנט. אבל בפעם הבאה כשיתפסו גבר סמכותי עם המכנסיים למטה, אל תחשבו "הטרדה מינית". תחשבו, עוד מבצע נועז של המוסד. בסדר, נועז מבחינה אירוטית, אבל עדיין)