1.
מוזר, שיום השואה תמיד יוצא מדכא. זה כאילו מישהו מתכנן את זה (דן בהדן, יזם ואיש מיזמים. ויש לו הסבר אפשרי:)
2.
יכול להיות שזה אני? שסתם, אני במצב רוח כזה, שכל דבר מדכא אותי? אז לקחתי לעצמי כמה שעות לנוח מהצפירה, ופתחתי רשת ב' בארבע אחרי הצהריים, כדי לשמוע את השידור הישיר ממצעד החיים באושוויץ, ותשמעו – זה לא אני (ויש טוויסט בעלילה:)
3.
אז אמרתי את זה לאנשים, והם אמרו לי, לא בהכרח! לא בהכרח! שמעת למשל את הנאום של נתניהו? זה היה מאוד חזק.
אז אמרתי להם כן, עם כל הכבוד, שמעתי את הנאום של נתניהו מהתחלה ועד הסוף, וכל מה ששמעתי זה שאני לא מנקה טוב את האסלה, ושהכלים לא יוצאים מבריקים מהמדיח, ודברים כאלה, ואני צריך לומר לכם שעם כל הכבוד, גם זה דיכא אותי.
לא, אידיוט, הם אמרו לי – לא האשה – נתניהו הבעל, הגבר, הזכר אלפא.
נו כן, אמרתי בחזרה. נתניהו הבעל. ועדיין הוא דיבר כל הזמן על הצורך לנקות את האסלה יותר טוב.
רגע, הם אמרו לי, לאיזה נתניהו הקשבת בדיוק?
אג'קס נתניהו, אמרתי, נו, ההוא עם החומרי ניקוי. למה, לאיזה נתניהו אתם הקשבתם?
דן בהדן, אמרו לי, אתה אידיוט.
אולי, אמרתי, אבל לפחות ביום השואה הזה לא בכיתי. רק ניקיתי וניקיתי וניקיתי. ואתם יודעים מה? בסוף יצא נקי. אם כי בשביל העור-ידיים שלי, זה היה ממש שואה אז לפחות קצת הזדהיתי (ויש וידוי מרגש:)
4.
כשהייתי בבית ספר, אני זוכר, הייתי בוכה בטקסי יום השואה. לא בגלל השואה, בגלל שהייתי בכיין כזה. הייתי בוכה מזה שביטלו לנו שיעור התעמלות ובמקומו שמו נגרות. הייתי בוכה כשהייתי מוציא שלילי בחקלאות, שזה מקצוע שכל מה שהיית צריך כדי לעבור אותו זה לדעת את ההבדל בין כרוב לכרובית. הייתי בכיין. אז כשהגיע הרגע שהיינו צריכים לנסוע למצעד החיים, שמו אותי בראש הבית ספר שלנו, כדי שאני אבכה יותר מכולם, ויצלמו את זה, ויידעו שבית ספר עירוני י"ד הכי רגיש מכולם. אבל אז הגיע הרגע וכולם עצובים וכולם מסתכלים עלי שאני אביא את הקטע שלי, ואני – כלום. יבש. לא יוצא אפילו דמעה. והתברר שבדיוק באותו בוקר התחילה ההתבגרות שלי, ואף אחד לא שם לב. וגברים לא בוכים, נקודה. עוד באותו לילה אוננתי בפעם הראשונה, בחדר במלון בפולין. בסוף אותו החודש התגייסתי. עד סוף השנה כבר יצאתי לפנסיה, ובחופש הגדול מתתי משיבה טובה. ואז, בהלוויה שלי, אמא שלי בכתה דלי, אבל המנהל היה יבש כמו קלינט איסטווד בהלוויה של מקסיקני רשע. אז אמא שלי אמרה, עם כל הכבוד, תלמיד שלך, לא תביע רגש? אז המנהל של הבית ספר אמר, עם כל הכבוד בחזרה, דמעה בשביל אושוויץ לא היה לו, עכשיו אני אבכה כי הוא מת בחופש הגדול? (ויש זיכרון לא קשור:)
5.
היה מנהל די קשוח, המנהל של עירוני י"ד. היה לו אקדח בתוך תנ"ך במגירה, אבל אמר שישתמש בו רק במקרה חירום. יום אחד בא מפקח ממשרד החינוך לשאול אותו למה יש נגדו תלונה על הטרדה מינית, והוא ירה בו. מקרה חירום, מה (דן בהדן. ויש הסבר לכשלונו במקצוע החקלאות:)
6.
אל תגידו, לא לא אל תגידו, הדן בהדן הזה, אפס בחקלאות, איך הוא לא ידע את ההבדל בין כרוב לכרובית? זה הכל בגלל שהמורה לחקלאות היה נותן לנו לעדור, ובזמן שלא היינו שמים לב הוא היה עושה דברים למורה לתושב"ע, אז איך רוצים שאני אתרכז בהבדלים בין זכר ונקבה בשטח הכרוביות, כשהיו לי דוגמאות אנושיות מטר ממני? וגם, היה לה ריח של לימון, למורה לתושב"ע. שנים חשבתי שזה בגלל האג'קס בריח לימון שהיתה שוטפת איתו כלים, עד שיום אחד ראיתי את המורה לחקלאות עושה אותה בחושך על ערימה של לימונים. אז פלא שמאז יש לי אובססיה לאג'קס? (דן בהדן. ויש סיכום בתחום יחסי האנוש:)
7.
דן, דן, דן, אומרים לי אנשים, הסיפור שלך לא הגיוני. אם אתה מת איך אתה מספר את זה?
אז אני אומר להם, תלכו מפה, כוס אמא שלכם.
והם הולכים. מקבלים את הסמכות שלי, והולכים. אז מה רוצים מהנאצים, שבסך הכל עשו מה שאומרים להם? ובגלל זה אני לא פותח טלוויזיה ביום השואה. בגלל זה, ובגלל שמשום מה זה נורא מדכא (דן בהדן)