1.
"אני, כן?" אמרה האשה שישבה בשולחן מולי.
ישבו שם גברים בני שבעים עם נשים בנות חמישים, כולם משופעים בכסף, הנשים עברו ניתוחים והגברים עברו נשים, והמון המון כסף זרם בידיים של האנשים בשולחן הזה, חלקו קנה דברים, חלקו הלך לאיבוד, חלקו הלך להביא עוד כסף וחזר כפול, חלקו הלך לרונית רפאל וחלקו פשוט התאדה, כמו שכסף לפעמים מתאדה,
כי יש אנשים שחיים רק מהאדים שלו, והם הולכים אחרי האדם עם הכסף ושואפים מהאדים שיוצאים לו מהארנק,
ויש כאלה שנותנים לארנק שלהם להתאדות רק כי נחמד להם לראות איך אנשים הולכים אחריהם ושואפים,
ולפעמים כי פשוט יש להם כל כך הרבה, שהאדים שלהם – זה המוצק של אחרים (אבל חזרה לאשה, שישבה ליד הגבר, ששניהם ישבו ליד כל האחרים ליד שולחן הכסף המצטבר הזה, אבל הם – האשה והגבר? – ניהלו דוח שיח לגמרי אינטימי ונפרד, שעיקרו היה במה שקרה לידיים שלהם מתחת לשולחן)
2.
"אני, כן?" (היא לא חזרה ואמרה את זה, אני רק מצטט פעמיים, כי מי יודע אם לקחתם את הריטלין שלכם היום)
"כן," אמר הגבר, ונפנה אליה עם החליפה, ועם הקוניאק ביד.
"אחרי שאני נפרדתי מבעלי, הנביילה הזה, אני הייתי שבורה לגמרי. שבורה לגמרי."
"אהה," אמר הגבר, וידו שמתחת לשולחן כבר נשלחה –
"אבל אז בא מוטקה."
"מוטקה…" אמר הגבר, והעיף מבט לעבר מוטקה, שישב בראש השולחן הזה (הכל היה. הכל קרה. אני רק מדווח. מול העיניים שלי זה היה. רוצים עוד? רוצים לשמוע על מוטקה? יאללה, נו:)
3.
"והוא לקח אותי ליאכטה שלו, כן?" אמרה האשה, עם ניצוץ בעיניים.
"כן…"
"והוא הראה לי גוד טיים."
"נו, מוטקה," אמר הגבר ונאנח.
"ואני שכחתי מכל הצרות."
"גם אני הייתי שוכח. ואני גבר," אמר וצחק.
"והיה כיף…"
"את רוצה עוד משהו לשתות," אמר ומזג לה שמפניה ורדרדה לכוס.
"ונכנסתי להריון."
"אה," אמר הגבר. ומבלי שזז מילימטר, יכולת להרגיש אותו מתרחק.
"ועשיתי הפלה."
"לא!" אמר הגבר, ומבלי שזז מילימטר, יכולת להרגיש אותו מתקרב בחזרה.
"כן. ואחר כך – נכנסתי לדיכאון."
"נו, זה ברור." אמר הגבר, ושוב שלח את ידו מתחת לשולחן, לנחם את הברך שלה, או איזה חלק מגופה שהוא חשב שזקוק לנחמה.
"אבל אז הוא עוד פעם בא."
"מוטקה?"
"נו, הוא ראה שאני בדיכאון."
"אה," אמר הגבר, והיד שלו חזרה למקומה הטבעי.
"ומוטקה הוא בליין. הוא יודע לעשות גוד טיים. זה מה שהוא עושה," אמרה האשה, ולגמה את השמפניה הוורדרדה שלה עד תומה.
"ואת בדיכאון, הרי."
"דיכאון דיכאון. אז הוא לקח אותי למטוס הפרטי שלו."
"איזה יופי…" נאנח האיש.
"וטסנו לקפריסין."
"למה לקפריסין?"
"לא היה לו הרבה דלק."
"אה."
"ועשינו שמה כיף חיים!" צהלה האשה.
"נהדר," חייך הגבר את החיוך הכי אמפתי שהיה יכול לגייס.
"אבל אז נכנסתי להריון."
"עוד פעם?"
"זה מוטקה…"
"ברור," אמר הגבר ונד בראשו באי-אמון.
"ועשיתי הפלה."
"ואחרי ההפלה…"
"דיכאון," הודתה האשה.
"נו, כן," אמר הגבר, וידו שוב נשלחה מתחת לשולחן, אולי הפעם –
"אבל אז הוא בא – "
"לא…!"
"ולקח אותי לאוניית קרוז שלו –"
"למוטקה יש אוניית קרוז?"
"זה לא בדיוק אוניית קרוז, זה… איך קוראים לזה שזה כמו אונייה אבל ענקי, ויש כמה מפלסים, ובריכות, והימורים, וכל זה?"
"אוניית קרוז."
"נו אז אוניית קרוז." (בשלב הזה הוא הדליק סיגר, נשען לאחור, והחליט לוותר. התחרות במוטקה, ואפילו בזכרונות על מוטקה, היתה בלתי אפשרית, כנראה, ומוטקה עצמו, שישב כאמור בראש השולחן, בחליפה כחולה עם סמל זהוב כלשהו, הקשיב בחצי אוזן לסיפוריה של האשה, ומדי פעם הנהן בחיוך, כאומר, נו, אתה מכיר אותי, אני מוטקה, למה ציפית?)
4.
"ותשמע," אמרה האשה, "הוא הראה לי גוד טיים… משהו משהו."
"באוניית קרוז?"
"מי לא היה שם? אריק, ושמוליק, וג'וזי, וההוא הקטן שחזר בתשובה –"
"פופיק?"
"לא."
"אורי זהר?"
"לא נו, הקטן," אמרה והחוותה בידה משהו כמו מטר מעל האדמה.
"מה זה – זה גמד!" קרא הגבר, עדיין מופתע, למרות הסיגר והקוניאק והדיבור האינסופי שלה, שכבר קצת טישטש אותו.
"למה אתה חושב הוא חזר בתשובה?" אמרה האשה. "בחורות הרבה לא היו לו."
"נו, בגובה כזה, ברור."
"והוא הראה לי גוד טיים…"
"הגמד?!" נזעק הגבר.
"מוטקה!" קראה האשה, וסימנה בראשה לעבר מוטקה עצמו, שאמנם היה מרוחק ממנה ושקוע בענן של אלכוהול וזיקנה ותשומת לב נשית מבוגרת, אבל עדיין ידע לדפוק חיוך מלא זימה כשקראו בשמו.
"כן?" אמר מוטקה, מעל כל הרעש.
"אני רק מספרת לו," קראה האשה.
"אה…!" אמר מוטקה, ויכולת לדעת שאין לו מושג מה היא אומרת, אבל בזווית עינו הוא קלט שהיא נהנית, שכולם נהנים, שהכל טוב, אפשר להמשיך לשתות ולעשן ולשלוח ידיים מתחת לשולחן, למי שזה לא יהיה שלידו.
האשה חזרה אל בן שיחה: "אוי, איך שאני נהניתי. מכל הצרות שכחתי."
"נו, כן," הבין אותה הגבר. "הפעם לפחות זכרת אמצעי מניעה?"
"זכרתי, בוודאי."
"יופי."
"אבל לא היה עלי."
"אוי לא… שוב?"
"הריון."
"ו – ?"
"הפלה."
"ו –"
"דיכאון."
"ו – "
"גוד טיים!!!"
"אהה," אמר הגבר, "אהה. מובן. מובן לגמרי."
"בראייה לאחור?" – נטתה האשה הצידה, והביטה גם כלפי מוטקה, וגם כלפי אותו מקום עלום שם שקיים איפשהו באוויר בין אלוהים, וזכרונות, ומסקנות – "בראיה לאחור?"
"כן?" שאל הגבר.
"היו יכולים להיות לי תשע-עשרה, עשרים ילדים," אמרה האשה.
והשתתקה אל תוך השמפניה הוורדרדה שלה.
לגבר לא היה מה לומר על זה.
ורק מוטקה, לפתע, באיחור של כמה שניות, כמו קלט משהו מגלי האוויר הנישאים לכיוונו, קם, הרים את כוסו, וקרא: "ילדים זה שמחה!"
וכל השולחן הרים כוסות והחרה-החזיק אחריו: "ילדים זה שמחה!"
(וזהו. עד כאן, דיווח מהשטח. וכן, רובם היו אנשים מוכרים. ולא, אני לא אגיד לכם מי הם. תסתובבו אתם בשישי בצהריים בבתי קפה שהם בעצם מנהרות זמן, נראה אתכם)