"אני ממש מצטער, אני פוחד על מקום העבודה שלי. שיהיה לך בהצלחה". זאת התשובה שקיבלתי ממיכאל (שם בדוי), עובד לשעבר במפעל חיפה כימיקלים דרום, הממוקם בין ערד לדימונה. ב-2005 יצרו אסף סודרי ואמיר טאוזינגר את הסרט המכונן "שביתה". הסרט, שעסק בניסיון עובדי המפעל להתארגן ב-2003, נפסל תחילה לשידור.
במלאות עשור לסרט, הרבה לפני פסק דין "פלאפון", והרבה לפני התיקון לחוק הסכמים קיבוציים המחייב מעסיקים לקיים משא ומתן עם עובדים מאורגנים, ניסיתי לחזור לגיבורי הסרט – העובדים. בעיקר רציתי לדעת, האם הם היו עושים זאת שוב.
למעט מיכאל, שהסכים לדבר אתי אחרי שהבטחתי לו חיסיון, איש מהעובדים לשעבר שם לא הסכים לדבר אתי, עובדה מטלטלת לכשעצמה.
"אני איש של עקרונות ואני הולך עם זה עד הסוף", אומר מיכאל. "פונים אלי הרבה כדי שאתראיין ואני מסרב, כי זה לא פייר כלפי המשפחה שלי. מה אשמים הילדים שלי? גם ככה אשתי ואני כמעט התגרשנו בגלל הפרשה הזאת. עברנו תקופה קשה מאוד: לא עבדתי, הייתי עצבני והגענו ממש לפת לחם. מלכתחילה ידעתי שאשלם מחיר אישי ואין לנו הרבה מקומות עבודה פה באזור. לפרשה הזאת היו השלכות קשות על כל מי שהשתתף במאבק: היו שחזרו בתשובה, חבר שנפטר ממחלה, היו משברים משפחתיים ומה לא".
הסרט "שביתה" מגולל את סיפור ההתארגנות ההרואי של עובדי חיפה כימיקלים דרום, שביקשו להתארגן בהסתדרות. הסרט נחשב למכונן על אף שהוא מורכב ברובו מ"ראשים מדברים" וקטעים דוקומנטריים מהליך ההתארגנות, שצולמו שנתיים קודם לכן. ובכל זאת, הסרט חושף את העוצמה והכוח (הפיזי והאימתני) של ההון והשלטון.
העובדים הללו לא ביקשו תוספות שכר, אלא יחס אנושי. הם גילו שהתוקפנות ושרירות הלב שהיתה מנת חלקם קודם להתארגנות, היא פיקניק ביחס למה שעתיד לקרות להם עם תחילתה. אין לטעות, המציאות של העובדים היתה חלום בלהות: עובד שחזר מבית חולים וקיבל מכתב פיטורים; חוזי העסקה דרקוניים; עובדים שמפחדים לדבר מפחד לקבל את התשובה האולטימטיבית: "זה מה שיש. הנה השער. בבקשה, תלך"; עובד שפוטר לאחר שביקש לבצע משמרת מקוצרת כי בילה את הלילה עם אשתו בחדר לידה; עובד שפוטר לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בתאונת עבודה.
תחת התנאים האלה, הם החלו בהתארגנות העובדים. בתהליך מחתרתי ממש הם אספו חתימה אחר חתימה והגיעו ליציגוּת. הם בחרו מראש, בפינצטה, רק עובדים שהכירו את עמדותיהם, כי פחדו מהלשנות. לבסוף הגיעו למספר החתימות הנדרש ופנו להסתדרות. אלא שמאבטחים מנעו פיזית את כניסתם של נציגי ההסתדרות למפעל, לרבות יושב ראש ההסתדרות אז, עמיר פרץ. העובדים לא נרתעו מהאלימות שהופעלה נגדם באמצעות מאבטחים פרטיים ששברו צלעות ואצבעות והיכו אותם באלות. במשך כארבעים יום המפעל היה סגור.
עמיר פרץ מול מאבטח. צילום מתוך הסרט "שביתה"
במלים אחרות, רק לפני 12 שנים, עשרות עובדים שניסו להתארגן חטפו מכות ממאבטחים פרטיים ומהמשטרה, משפחותיהם קיבלו איומים בביתן ואף אחד לא הצליח להושיע, לא רשויות החוק ולא ההסתדרות. "באיזשהו שלב במאבק, ניתקו אתנו קשר. פתאום לא עונים", נזכר מיכאל. "הרגשתי שמכרו אותנו, עשו עלינו עסקה. הלוואי שהיה לנו פייסבוק אז. עד היום, אנשים מהדרום שרואים את הסרט אחרי כמה שנים, שואלים אותי איך הם לא שמעו על זה אז".
מה שחיסל את המאבק היה בסופו של דבר מהלך של ההנהלה שהקימה ועד פנימי, ועד עובדים מטעמה. בשיטת "הפרד ומשול", הנהלת המפעל שיסתה את העובדים אלה באלה, תמורת כסף. אני מנחשת שאפילו לא הרבה. מיכאל לא כועס על העובדים שנשברו, כמו שלא כעס גם אז. "הגרעין הקשה של העובדים ששבתו הם אלה שראו במפעל הזה בית, שראו את עצמם יוצאים לפנסיה מהמפעל הזה, אהבנו את המפעל הזה יותר מהבעלים. מי ששבר את השביתה, ראה במקום הזה תחנת ביניים. אני לא כועס עליהם, הם חברים שלי. איימו על הנשים שלנו בתביעות. אנשים פחדו. לא כל אחד בנוי לזה", הוא אומר.
הוא מצא עבודה רק אחרי כמה שנים באחד המפעלים בדרום. "לקח זמן עד שהסיפור הזה נשכח. אשתי ואני עד היום בוויכוחים על זה, שבכל מקום שאני מגיע, אני חייב להתבלט. מה לעשות? גם אם אני רוצה לשתוק, אני לא יכול. היום אני עובד במקום מאורגן וגם פה יש טריקים, מה את חושבת? הנה, מישהו שלוקח ימי מחלה, לפי חוק, ולמעסיק זה לא נראה, אז העובד נקרא לשיחה ומבין מהר מאוד שהוא חייב להתיישר".
על המתרחש בדרום הארץ בימים אלה, מאבק עובדי כיל ומפעלים שנסגרים בתדירות גבוהה, יש לו בטן מלאה: "אנחנו שכבנו מתחת לגלגלים של משאיות ודאגנו שלא יהיה חשמל במפעל. היום המעסיקים נערכים, לוקחים אוויר לנשימה ויוצאים למלחמה", הוא אומר. "עם כל החוקים והפסיקות, הם עושים מה שהם רוצים, גם עם עובדי קבלן. הם חושבים שעושים לנו טובה. המפעלים האלה, שהמדינה נתנה אותם בחינם והבעלים אמורים להעביר כסף מדינה, עושים מה שהם רוצים: מעבירים טכנולוגיות לחו"ל ועוברים לחו"ל כדי להתחמק ממס בעצמם".
מרבית העובדים שעבדו אז במפעלי חיפה כימיקלים דרום, מצאו עבודה בסופו של דבר, באחד מהמפעלים הכימיים בדרום, דבר שמיכאל רואה כשערורייתי: "אנחנו עובדים במפעלים כימיים קשים. מעצבן אותי שהמעסיקים כאילו עושים לנו טובה ואומרים: 'תעבוד כעובד זמני במשך חמש שנים או יותר ואולי תקבל קביעות'. הלו, תתעוררו. שיגידו תודה שאנחנו מוכנים לעבוד במפעלים האלה. במדינות אחרות, עבודות כאלה עושים אסירים. אנשים שאני מכיר ועבדתי אתם, לא ממש זוכים להזדקן. אפשר לספור על יד אחת את מי שיוצא על שתי רגליים לפנסיה מהמפעלים האלה. אם הם זכו לצאת לפנסיה, הם מתים תוך שנה או נמצאים, לא עלינו, בבית לוינשטיין. אף אחד לא מדבר על זה".
הסרט נפתח במונולוג של אחד העובדים: "היום אנחנו חיים בתחושה שכל מה שעשינו היה לשווא. בסופו של דבר, הכסף ניצח, אין מה לעשות". עשר שנים לאחר מכן, מיכאל משיב הפוך ממנו, תוך שנייה וללא היסוס: "כן, בטח שהייתי עושה את זה שוב. לא מצטער על זה. הפסדתי בקרב, אבל ניצחתי במלחמה". ואכן, לימים, בשנת 2010, אחרי שהתחלפו הבעלים וההנהלה,נחתם הסכם קיבוצי מול ההסתדרות במפעל חיפה כימיקלים דרום וכלל העובדים זכו לתוספות שכר – אך בעיקר נקלטו כעובדים מן המניין לאחר שנים של העסקה קבלנית.
"תראי", הוא מבקש ממני, "אני לא רוצה לגלות שכל מה שעשינו היה לחינם. חשוב לי שתכתבי כדי שהעובדים יבינו: הכוח נמצא אצלם. מה המעסיק יעשה? יביא סינים? יסגור את המפעל? לא לפחד. אסור לפחד".