בחודש האחרון עלה לכותרות סיפורם של 39 הדייגים חולי הסרטן ממעגן הקישון, שתבעו את המפעלים המזהמים באזור, רובם בבעלות משפחת עופר, והפסידו. בית המשפט לא הכחיש את קיומם של הרעלים והזיהומים במים, אבל כפר בקשר הסיבתי בין הזיהומים לשיעורים הגבוהים של תחלואה סרטנית ותמותה בקרב דייגי המעגן.
נכון, חיילי הקומנדו הימי שלקו בסרטן בשיעורים חריגים כבר הפסידו בתביעה דומה, והדייגים אולי היו צריכים כבר להבין, לנוכח כשלונם של צוללני הקישון, שבריאותם מעניינת את מנהיגיהם כקליפת השום. אך כאן הגדילו בעלי המפעלים לעשות ודרשו גם החזר הוצאות משפט. מישהו הרי צריך היה לשלם על סוללת עורכי הדין הממולחת שחילצה את הטייקונים מכל הזוהמה הזאת.
ומי ראוי לממן למיליארדרים את הגנתם יותר מהחבורה קשת יום של דייגים חולי הסרטן, גוססים ומתים? הללו, ויורשיהם של המתים שלא זכו להגיע ליום הזה, נדרשים כעת לשלם מיליוני שקלים פיצויים למשפחת עופר ויתר האחראים לזיהום, אשר בינו לבין הסרטן שלהם לא הוכח כל קשר סיבתי. מקרה קלאסי של "הרצחת וגם ירשת"? לכו תוכיחו.
כך או כך, זו לא הפעם הראשונה שלא נמצא כזה קשר. כבר באפריל 2007, 67 חולי סרטן מבאר שבע, עומר וההתיישבויות בדואיות בנגב, הגישו תביעת נזיקין בסך 184 מיליון שקלים נגד המועצה המקומית רמת חובב ונגד המפעלים המזהמים באזור התעשיה הכימית במקום, בטענה כי אלה גורמים נזקים בריאותיים לתושבי הסביבה.
הפרופ' ישראל הוד, רופא וחוקר בפקולטה לחקלאות ברחובות, אחד המומחים בעלי השם בנושא איכות הסביבה, ומי שחלה בעצמו בסרטן, עבד במשך שלוש שנים על חוות דעת ארוכה, שהתפרשה על פני 512 עמודים. הוא מצא קשר בין מחלות כמו סרטן הלימפומה ובין הרעלן בנזן, שנפלט מהמפעלים ברמת חובב, קשר את סרטן השד לרעלן כלורופורם, שנמצא גם הוא במפעלים. ייחס את מחלות דרכי הנשימה, בין השאר, לפליטה של גופרית דו-חמצנית, וכדומה.
אך גם תביעתם של התושבים חולי הסרטן של רמת חובב נדחתה. השופטת שרה דברת קבעה כי התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין הנזקים הבריאותיים שספגו – מחלות סרטן, מחלות נשימה, הפלות, מומים מולדים ועוד – לבין פעילות המפעלים. "אין לקשור בין החומרים שנפלטו ממפעלי התעשייה לבין המחלות בהן לקו התובעים", חרצה.
השופטת גם הקפידה להשתלח בפרופ' הוד, כאילו התיימר להבין בנושאים שאינם תחת תחום התמחותו. "בכל נושא יש מאמרים בעד ונגד", טען בתגובה, "אבל חוות הדעת שלי התבססה על החלטות בינלאומיות שכבר קבעו מהם החומרים הרעילים".
ומי נדרש לשלם גם הפעם על סוללות עורכי הדין של המפעלים, שהטביעו את בית המשפט בכ-100 חוות דעת מקצועיות מתחומים שונים, משל בזקו המפעלים הכימיים אבקת פיות על סביבתם במקום כימיקלים? ובכן, את זה התבקשו לשלם החולים שתבעו. ממש כמו דייגי הקישון, גם חולי הסרטן קשי היום הללו, נדרשו לפצות את המפעלים הכימיים בסכום מצטבר של כ-7 מיליון שקלים.
יש להניח שמטרת התשלום הושגה: מי יהין בעתיד לתבוע מקורות זיהום על גרימת תחלואה? רק מי שיש לו מיליונים עודפים לשלם למזהמים שלא-הרסו-לכאורה את חייו, בנוסף להוצאות הטיפולים שנזקק להם.
*
קשר סיבתי בין זיהום לבין תחלואה כמעט לעולם אי אפשר להוכיח. הרי איך ניתן לקשר בין זיהום ספציפי ממפעל ספציפי למחלה ספציפית של אדם מסוים? כל כך הרבה זיהומים ורעלים נמסכים זה בזה בענן תרעלה מרחף, שאין את מי להאשים.
בתחקיר שערכתי לפני כמה שנים למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", תחת עריכתו של ניר חפץ (שהפך לימים לגורם בכיר במערך ההסברה של בנימין נתניהו ונוחי דנקנר), בדקתי את זיהום האוויר בחיפה ואת השלכותיו הבריאותיות על תושבי האזור. אספתי מחקרים ונתוני זיהום, תחלואה ותמותה מבהילים, ראיינתי רופאים וחוקרים, ומיפיתי את הקטסטרופה על פי מסלולי הזיהום והרוח שעל גבם נישאו ענני הרעל ממפעלי האזור.
אחד ההסברים שקיבלתי אז לעובדה שאותם מפעלים לא הורשעו מעולם בזיהום הקטלני ולא אולצו לשלם פיצויי עתק לנפגעים ולהיסגר, היה מחריד בפשטותו: ככל שמרכזים יותר מפעלים מרעילים באזור צפוף אחד – קשה יותר, עד בלתי אפשרי, להוכיח מי מהכימיקלים שאדיהם מתערבבים זה בזה הם הגורם לזיהום ולתחלואה החריגה. ענני הרעל נמהלים וגודשים את האוויר במאסה פתולוגית של מסרטנים שאין בה אשמים. פולטי הערפיח הרעיל הזה הם חיילים קטנים בצבא המוות, שרק מבצעים פקודות ומסיקים את תנורי השואה הסביבתית הזו. התחקיר ההוא, שהדיר שינה מעיני בנתוניו הנוראים, הוקפא. נאמר לי ש"אין סיפור". את המסקנות מגניזת התחקיר אתם מוזמנים לגזור בעצמכם. מעט אחר כך עזבתי את "7 ימים".
אבל הזיהום הסביבתי לא מרוכז באזור חיפה בלבד. במועצה התעשייתית רמת חובב ממוקמים 21 מפעלים ושלושה מתקני מיחזור, שמשתרעים על שטח של 8,000 דונם. ב-2004, פורסם דו"ח של פרופ' בתיה סרוב מהמחלקה לאפידמיולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, המבוסס על שמונה מחקרים שערכה לבדיקת מצב בריאותם של המתגוררים בסמוך לרמת חובב.
עלו ממנו נתונים על עלייה בהפניות לחדר המיון באוכלוסייה הבדואית עקב קשיי נשימה, ועלייה באשפוזים עקב מחלות בדרכי הנשימה ומומים מולדים. בקרב נשים בעומר, דיווחה סרוב, שיעור התחלואה מסרטן גבוה מהצפוי. כשנשאלה על הקשר הסיבתי בין הזיהומים לתחלואה הבהירה סרוב: "מצאנו עודף תחלואה בעיקר אצל ילדים, נשים בהריון וזקנים, אבל גם אנחנו לא הוכחנו קשר סיבתי בין רמת חובב לתחלואה. אני גם לא מאמינה שאפשר למצוא קשר סיבתי. זה מסובך מאוד".
ב-2005 מצאו רופאים בבית החולים סורוקה בבאר שבע ובבית החולים ברזילי באשקלון, בשיתוף חוקרים ממשרד הבריאות ומאוניברסיטת בן גוריון, שתושבי באר שבע, המתגוררים ברדיוס של 14 ק"מ מרמת חובב, נמצאים בסיכון גבוה של 34 אחוזים יותר מאזורים אחרים בארץ לסרטן הלימפה. החוקרים שיערו כי הזיהום הכימי מרמת חובב מגיע למי התהום של העיר ומשתחרר לאוויר.
*
כך או כך, זוהי רק שגרת הזיהום הסדירה, היומיומית, במכונת האין-תחלואה-ואין-תמותה ההמונית הזאת. כל זה לא כולל תקלות, דליפות, זיהומים, פיצוצים, דליקות, והתהפכויות משאיות או קרונות ברכבות משא עם חומרים מסוכנים.
יש להניח שאת הבעירה בתנור הארובה במפעלי הזיקוק של בז"ן בחיפה לפני כשבוע, זוכרים בעיקר קוראי הפייסבוק או "המקום הכי חם בגהינום". שאר המדינה ישנה שנת ישרים כשהשריפה הרעילה התחוללה במשך 12 שעות, איימה לצאת משליטה בתגובת שרשרת של פיצוצים או בקריסת הארובה, והקפיצה צוותי כבאות מכל רחבי הארץ.
בפייסבוק הרוחות סערו, אך באמצעי התקשורת שלטה תרדמת, כמעט ללא שום דיווח בזמן אמיתי מארוע החירום המבהיל. למחרת דיווחו באתרים דיווח מינורי ומרגיע, בכותרות נידחות, כי "האש תחת שליטה" וכי "אין נפגעים".
לטיפול דומה זכתה חודש קודם לכן דליפת המימן מתחנת הכוח בין זכרון יעקב ליקנעם. אולי משום שהאזור כולו נאפף בריח גז מחניק, נדרש הדיווח התקשורתי לציטוט המקובל של מכבי האש: "הארוע נמצא בשליטה". שבוע קודם לכן דלף סולר לנחלי הסביבה. יש להניח שגם שם הזיהום בנחלים היה "תחת שליטה" ו"ללא נפגעים".
בחיפוש מהיר של דקה וחצי בגוגל מצאתי עשרות מקרים נוספים של תקלות הנוגעות לחומרים מסוכנים ברחבי הארץ. על פי דו"ח של מועצת רמת חובב, למשל, יש בממוצע 17 ארועים בשנה של פליטת חומרים מסוכנים, כמו גזים רעילים אל מחוץ למפעל – לסביבה.
*
הנתונים שאני נתקלתי בהם בחיפוש יסודי יותר חמורים בהרבה. 17 תקלות בשנה? במסמך אקסל בשם: "ארועי חומרים מסוכנים – פברואר 2012, מחוז דרום" מצאתי תיעוד רצוף של 20 ארועים מן הסוג הזה שהתרחשו בחודש אחד בלבד. אחזור שוב למי שלא קלטו: עשרים ארועי תקלות, זיהומים ודליפות בחודש אחד בלבד, פברואר 2012.
אם למנות את חלקן בלבד: פריצת צינור מיכל שגרמה לשפיכת חומצת מלח ואלומיניום. שריפת ארבע יאכטות במרינה באשקלון, שתיים מתוכן נשרפו כליל, עשן סמיך היתמר במקום, פיברגלס וסולר זיהמו את הים; נזילת 30 ליטר מתילן כלוריד; שפך חומצה זרחתית במפעל מישור רותם לקרקע; שבר במחליף חום שגרם לשפך חומר הקרוי למאצרה בתרכובות ברום רמת חובב; שפך של כ- 1,500 ליטר מתיל כלוריד פנולאט במפעל עקב ברז שנשאר פתוח; דליפת 50 ליטר מתילן כלוריד; שפך של 20-30 ליטרים של פאזה מימית של תיוניל כלוריד עקב כשל בקו סניקה במפעל; דליפת 300-200 ליטר מתנול במעבר ממכל 2 צול אל הריאקטור במפעל; דליפת מס' ליטרים חומצה זרחתית על אספלט בעת טעינת אונייה; שריפת חומר מורכב בתנור ייבוש במפעל תע"ש בקרבת אזור מגורים; שפך של 50 ליטר הידרזין למאצרה במפעל. גלישת חומצה גופרתית 60% ממיכל בנפח 30 מ"ק למאצרה עקב התבקעות צינור. דליפת כ- 150 ליטר תמיסת שפכים המכילה מתילן כלוריד בריכוז לא ידוע למאצרה במפעל; פיצוץ כתוצאה מהרטבת אשלגן במעבדת כימיה, לבורנטית נפגעה בפניה ופונתה לבית חולים.
אם כל זה לא מספיק, כבר ב-2001 פורסם דו"ח של מחלקת המחקר של הכנסת ובו הנתון הבא: במשך שלושה ימים היו 35 חריגות מתקן זיהום האוויר ברמת חובב. דו"ח אחר, שיצא בספטמבר 2002, התריע שוב על חריגות מתקני זיהום מי תהום וזיהום אוויר באזור. התקלות הללו חילחלו בדרך כלל אל מתחת לרדאר התקשורתי. אבל היו גם כמה שדלפו לתקשורת, לרוב בצנעה רבה. כמה דוגמאות קטנות:
ביוני 2001 ארעה תקלה במשרפה לחומרים מסוכנים ברמת חובב. בעקבות התקלה "נפלט עשן מאחת הארובות במשך כחצי שעה". אילו חומרים התאבכו באותו עשן? מה נשרף? לאן הספיק להגיע? מי יודע. בתקשורת דווח כי "איש לא נפגע ולא נגרם נזק סביבתי".זמן מה קודם לכן פרצה דליקה גם באתר הפסולת הרעילה עצמו.
עוד קודם לכן הזהירה הרופאה המחוזית של משרד הבריאות, ד"ר אילנה בלמיקר, מפני פליטות זיהום אוויר מהמפעלים בריכוזים חריגים וציינה שהממצאים מדאיגים.המפעלים כמובן הודיעו שלא היו חריגות, ואם היו – תוקנו. תושבי הנגב ועובדי אזור רמת חובב, לעומת זאת, המשיכו לסבול ממטרדי ריח קשים שהגיעו מאתר הפסולת הרעילה. בתגובה, הודח מנכ"ל המועצה המקומית רמת חובב, עו"ד עמנואל ויזר, מקץ כשנה בלבד בתפקיד, לאחר שניסה להתמודד באומץ ולטפל בנחישות במפגעים הממושכים שיצרו מפעלי התעשייה באזור ואתר הפסולת המסוכנת הארצי, תוך שיתוף פעולה עם האירגונים הסביבתיים באזור. פעלתנות היתר שלו לא נשאה חן בעיני גורמים באזור – והוא הועף מהשטח.
באוגוסט 2007, כור (ריאקטור) שהכיל חומרי הדברה רעילים ביותר מסוג סופרתיון התפוצץ והתבקע ברמת חובב. שריפה התפשטה במקום ועננה של חומצה מסוכנת לנשימה ריחפה מעל האזור. ברדיוס של 2 קילומטרים לפחות פונה האזור מתושביו, ושבעה פצועים פונו לטיפול רפואי. התושבים הבדואים דיווחו על כאבי ראש, על חולשה ועל בחילות, מבלי שהבינו את סיבתם.
בנובמבר 2011, ארע פיצוץ במכל של חומר כימי באחד המפעלים בנאות חובב, וגרם לדליפת חומר כימי. בתקשורת הודגש כי כוחות מרכז החירום "השתלטו על הארוע תוך זמן קצר, ללא נפגעים".
בינואר 2013 נהרגו שני עובדים בבית הזיקוק באשדוד לאחר שנשלחו לסגור מגוף שפלט גז רעיל. השניים נחשפו לחומר, ואיבדו את הכרתם. שני עובדים שנשלחו לברר את מצבם הזעיקו את כוחות ההצלה שפעלו לסכור את דליפת הגז. מה ארע לאחרים שנחשפו? כמה גז רעיל הספיק להיפלט בינתיים וכמה אנשים הספיקו להיחשף אליו? לא דווח בתקשורת.
ארבעה חודשים לאחר מכן, במאי 2013, נהרג אדם ונפצעו עוד 40 איש בפיצוץ במפעל טבע-טק באזור התעשייה רמת חובב. קצר גרם לפיצוץ ולהתלקחות דליקה במתקן ואנשים נפגעו מההדף או משאיפת עשן. הללו הוכנסו לאולם שטיפה, ועברו טיפול להפגת השפעת החומרים.
אבל כבר בשנת 2008 נמצא הפתרון לכל הזוועות הללו. במועצת רמת חובב הושק נוהל חדש: צינזור מידע על תקלות בחומרים מסוכנים. דובר המועצה טען כי "מידע שמסר לתקשורת בתחומי המועצה סולף ונופח, ולכן מעתה תקלות בתוך המפעלים ידווחו רק באתר האינטרנט של המועצה ורק התקלות הגדולות יותר ידווחו לתקשורת. גם המשטרה לא מדווחת על כל תאונת אופניים". מבינים? דליפה של כך וכך קוב כימיקלים רעילים לסביבה משולה לתאונת אופניים ואינה מחייבת פירסום. הרי אם לא דווח בתקשורת – בתודעה הציבורית כאילו לא היה מעולם.
*
אבל היעדר קשר סיבתי בין זוהמה לתוצריה הוא רק קצה הקרחון של תסמונת ה"אין מנוע – היה מנוע?" לאט לאט אנו מגלים שלא רק שאין קשר סיבתי בין זיהום לבין מחלות, גם אין בכלל זיהום, אין תקלות, אין דליפות ואין פיצוצים. למעשה, בסופו של דבר אנחנו עתידים לגלות שאין אפילו כימיקלים. ולא, זו לא הלצה. לפחות לא כזו שתגרום גם לנו לצחוק – קורבנות האין מקשר בין שום דבר לשום דבר.
מכירים את מפעל האמוניה, שנבנה בשנות ה-80 ללא היתר בנייה או רישיון, בלב מפרץ חיפה, בסמיכות שערורייתית לאזורי מגורים ומסחר שוקקים ומפעלים נפיצים – ופועל מאז ללא רישוי עסק תקף? זוכרים שהוא מכיל כ-12 אלף טון אמוניה, אינו ממוגן מפני רעידות אדמה או מתקפת טילים ומופץ משם במכליות כביש לכל הארץ, המגבירות את סכנת הדליפה?זוכרים שמדובר בגז מסוכן ורעיל ביותר הגורם לכוויות בעור ובעיניים, ושאיפתו בריכוזים זעירים ביותר עשויה לגרום לנזק חמור לריאות ואף למוות, וכי על פי ההערכות פגיעה במתקן עלולה לגרום למותם של כ-17 אלף איש?
ובכן, למי שלא עקב, כנגד מפעל האמוניה קיימים כבר שנים הליכים פליליים לנוכח שורה של הפרות חוק. ביניהן, לדוגמה, בינואר 2006 הורשעה בז"ן ומנכ"ל החברה בזיהום אוויר בלתי סביר משנת 2003. החברה נקנסה ב- 1.6 מיליון שקלים והמנכ"ל חויב ב- 150 שעות עבודה למען הציבור.
העניין הוא שלפני כשלוש שנים, התבקש אהרון אליאס, מנהל לרישוי העסקים בעיריית חיפה, להבהיר אילו צעדים משפטיים נקטה עיריית חיפה כנגד חברת חיפה כימיקלים בגין פעולתו של מפעל האמוניה ללא רישוי מאז הקמתו. אליאס, בתגובה, סיפק את ההסבר המדהים הבא: בהליך המשפטי האחרון שניהלה העיריה מול המפעל, דחה בית המשפט את תביעת העיריה כנגד המפעל כי זו "לא הצליחה להוכיח שבמכל האמוניה יש אמוניה".
מה ששמעתם: העיריה לא הצליחה להוכיח שבמכל האמוניה יש אמוניה. נו, ואם אין אמוניה במכל האמוניה הענק, אולי יש בו מי-ורדים בכלל?אולי מיכליות האמוניה הנעות בכבישי הארץ משנעות בעצם זרי גלדיולות? אם כך, הזדרזו ורכשו לעצמכם ביום שישי זר מכליות אמוניה נטולות אמוניה נאות וריחניות כדי לעטר את ביתכם לקראת שבת.