כששולה זקן, שוליית הנוכלים הקטנה והממושמעת של אולמרט, החליטה לפתוח את הפה בעניינו, טענו פרקליטיו כי מדובר ב"אסופה מרושעת של שקרים". אחרי שנים של שתיקה כנועה, שירות מסור, וספיגת הרשעה בעבירה שאדונה זוכה ממנה – טען יועץ התקשורת שלו, אמיר דן, כי זקן "נשכבה על הגדר בשביל עצמה". "מקורביו" האנונימיים כבר שיחררו את חרצובות לשונם וטענו כי "אין שקר ואין המצאה ששולה זקן לא בוחלת בהם בניסיון למלט עצמה מאימת הדין. זקן קיבלה כספי שוחד בסך מאות אלפי שקלים… והכל ללא ידיעת אולמרט".
על הקלטות הסתר של זקן טענו "מקורביו" כי: "בניסיון של הרגע האחרון להציל את עצמה, מטילה זקן עוד סיפור כזב למערכה, בפעם המי יודע כמה, לאחר שכל הסיפורים האחרים שלה נמצאו ראויים לפח. גם לסיפור החדש אין ידיים ואין רגליים והוא יופרך על נקלה. לאחר שייוודעו העובדות לאשורן יהיה ברור גם לזקן שאפשר לעבוד על חלק ממערכות האכיפה חלק מהזמן – אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן".
אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן? אם לשפוט על פי היסטורית ההתחככות רבת השנים של אולמרט בשחיתות שלטונית, והדרך שבה הצליח לחמוק עד כה ממאסר בפועל – כנראה שדווקא אפשר. "לא ייתכן שדכנר הזוי ויוסי אולמרט אוטיסט", רמז אתמול השופט דוד רוזן בהכרעת הדין המרשיעה על נטייתו הכרונית של אולמרט לגלגל עיניים לשמים ולטפול אשמה על אחרים.
ואכן, זקן היא ממש לא האשמה היחידה שסובבת את אולמרט, שה תמים וישר דרך שכמותו. איכשהו הכל קורה לשלימזל הנאיבי הזה. אחרי עשרות שנים הוא נאלץ לגלות, לחרדתו, שיד ימינו היא רב-אמן בענייני שחיתות שלטונית, אשר שיחדה במשך שנים גורמים ששירתו את צרכיו, ממש מתחת לאפו, מבלי שיבחין בדבר. את הסיקור התקשורתי בעניינה של זקן כינו פרקליטיו "מקרה חמור מאוד של זיהום ההליך הפלילי". הרי כל סיקור ייראה כמו זיהום ליד טוהר המידות האולמרטי.
את ידידו לשעבר, עד המדינה שמואל דכנר, ששיחד במהלך השנים את אולמרט במאות אלפי שקלים, אפיין אולמרט בתיאור בעל הניחוח האנטישמי הבא: "לעד המדינה הייתה התנהלות של יהודי, שהיה לבוש בחליפת שלושה חלקים, הולך עם מקל, נכנס ללשכה זו, נכנס ללשכה אחרת. היה בו משהו בדפוס ההתנהלות שלו שהיה מאכערי". עוד כינה אותו אולמרט "קמצן, לא מאוזן, לא לגמרי צלול, טרדן ונודניק".
על הפרקליטות אמר יועצו התקשורתי כי היא "נמצאת במצוקה קשה, הולכת שבי אחרי אשליות והצהרות שווא שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר". אותה פרקליטות קידמה, לדבריו, הסכם שמטרתו "המשך מסע הרדיפה הלא-אנושי אותו היא מנהלת נגד אולמרט כבר שנים רבות". גם נגד התביעה וגם נגד התקשורת המקומונית הנשכנית של שנות ה-90 שחשפה את מעלליו, פרשה אחר פרשה, ניהל אולמרט קמפיין בוטה, ולא חסך את שבט לשונו המכפישה והמשתלחת.
כשהורשע בפרשת ההשקעות, אחת מאינסוף הפרשות בהן היה מעורב, לפני כשנה וחצי, יצא נגד התקשורת, גם כשזו הגיבה דווקא בהבנה יתרה להסתבכויותיו התכופות: "במשך שנים לא מעטות אפף עשן שחור את חיי וחיי בני משפחתי וחברי. הוטחו בי האשמות חמורות מאין כמותן. נוהל נגדי מסע שיסוי תקשורתי חסר תקדים בהיקפו, באינטנסיביות שלו, בארץ ובעולם". הלב נצבט. באמת לא ברור למה כולם בוחרים להתעלל ולהיטפל דווקא לאיש הזך ובר הלבב הזה.
מפלצת הנדל"ן הכעורה "הולילנד". פרשה אחת מיני רבות
האומנם לא ייתכן להאשים את כל העולם ולצאת מזה בלא כלום? למרבה הפלא, כל זה איכשהו דווקא עבד היטב בשבילו עד היום. כולם סביבו, התקשורת, הפרקליטות, העדים, המשת"פים משכבר הימים וכל שאר העולם – הוכרזו כמספרי מעשיות, מרושעים, מושחתים, נוטלי שוחד או הוזים. רק אדון אלף הפרשיות בכבודו ובעצמו יצא עד כה מחוזק מכולן, נקי כטיטול ממוחזר, זך וטהור כאביגדור ליברמן אחרי סדרה של עדים מתים. גם כשזוכה וגם כשהורשע בשחיתות או בהפרת אמונים – זקף אולמרט את גוו בגאוות חפים מפשע, ומחה דמעה חמה על עינויי הדין המייסרים שספג.
שני עשורים שבהם עקבתי אחר עלילותיו הסבוכות – חלמתי על הטור הזה. טור ההרשעה-שאין-ממנה-חזרה הנכסף. הרשעה שתוביל למאסר. שנים שהטור הלך והתרחק. הלך והתפוגג אל האופק הישראלי המושחת – שחיתות שנהפכה לנורמה מקובלת. כל מי שצרך את מנת האקטואליה השבועית שלו במקומון "כל העיר" של ימי הפרשות הראשונות שלו, נחשף כבר אז לתמונה רחבה למדי של פועלו הנכלולי: אייל הראובני, גידי וייץ, אורי בלאו, ארנון רגולר ועיתונאים אחרים חשפו בשקדנות ובאומץ, אל מול איומיו והכפשותיו – את שפע הפרשיות, שנשרכו אחרי האיש הזה כשובל צחון של טווס חולה.
למעשה, כל מה שלא הושיב אותו בכלא, ואיכשהו כלום לא הושיב אותו בכלא, החליק על הטפלון הזה כנתח שומן חלקלק. תועפות החשדות הפליליים, חקירות המשטרה, פרשיות השחיתות המגוונות, השיטוט האינסופי במסדרונות בתי משפט בערכאות השונות, הערעורים, הזיכויים, וההרשעות שהשאירו אותו מחוץ לכלא. החל מטיסותיו האינסופיות לחו"ל כבר במשך כהונתו כראש עיריית ירושלים ושהותו במלונות פאר שזיכו אותו בטור שבועי קבוע של אייל הראובני ב"כל העיר" בשם "אולמרט בשחקים", דרך שמו שנקשר בפרשת האי היווני, ועד רשימה חסרת תקדים של עניינים מפוקפקים שכל יריעה תקצר מלהכיל למולה. מעט מזה, על קצה המזלג בלבד:
כבר בשנת 85' חמק לראשונה מכתב אישום בפרשת קריסת בנק צפון אמריקה, כשנחשד בקבלת הלוואה בסך 50 אלף דולר שלא התבקש להחזיר. בשנת 96' הושקה פרשת החשבוניות הפיקטיביות ונחשד בקבלת תרומות לא חוקיות לליכוד. הזיכוי היה מלווה בקביעת השופט שזיכה אותו כי פעל "באורח מאוד לא ראוי, אך אי התקינות לא חרגה מאי התקינות אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק". בינואר 2007 צצה פרשת הפרטת בנק לאומי, והחשד כי פעל להטיית תנאי המכרז למכירת הבנק כדי לסייע לחבר מיליארדר לרכוש את הבנק.גם כאן טען פרקליט המדינה כי "היתה בפרשה התנהגות ציבורית לא תקינה ופעילות בניגוד עניינים שלא חצתה את הסף הפלילי". בספטמבר של אותה שנה כבר נחשד בפרשת הדירה ברחוב כרמיה, כי קיבל הנחה ברכישתה תמורת זירוז אישורי בנייה.
באוקטובר אותה שנה נקלע שוב לחקירה פלילית נוספת בחשד כי במסגרת תפקידו כשר המסחר והתעשייה פעל "בניגוד עניינים ובדרך פסולה", כשהתערב בפרויקטים שעירבו את שותפו לשעבר למשרד עורכי הדין, אורי מסר. במאי 2008 נחקר בפרשת מעטפות הכסף, על פיה נחשד בקבלת כספים שלא כדין ובשלשול לכיסו של מאות אלפי דולרים במזומן ממשה טלנסקי.
ביוני 2008 כבר נחשד במימון טיסות פרטיות שלו ושל בני משפחתו בכסף שהשיג במרמה מגופים ציבוריים, באמצעות משרד הנסיעות ראשונטורס. ב-2009 הוגש נגדו כתב אישום בגין חשד לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נטילת שוחד, מרמה, הפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. בתיק "מעטפות הכסף" זוכה אולמרט מהאישומים למרות שהוכח כי קיבל את מעטפות הכסף. השופטים החליטו, משום מה, כי לא הוכח שמאות אלפי הדולרים במעטפות נועדו לשימוש פרטי. בתיק "מרכז ההשקעות" הורשע בהפרת אמונים.
ב-2010 חקרה המשטרה חשדות לעבירות פליליות שביצע, של נטילת שוחד בסך מיליוני שקלים בתמורה לקידום אישורי בנייה בפרויקט הולילנד בירושלים. בפרשה זו נחשד כי כתוצאה מאותם כספים הוגדל פרויקט "מפלצת הנדל"ן הכעורה", כהגדרת השופטים, בכ-1,200 אחוזים מעבר למה שניתן היה לאשר על פי התוכנית המקורית שחלה על הקרקע. ב-2014 נפתחה חקירה נוספת כנגדו בחשד לשיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והטרדת עד.
"אולמרט לא מאמין שזה קורה לו", מייבב חברו מאותה אסכולה עו"ד רוני בראון (בראון-חברון). "זה יפגע במרקם המשפחתי. מדובר בטרגדיה משפחתית", סוחט פרקליטו את בלוטת הדמע שלנו. אך כאן דומה שכל המשפחה היתה מעורבת בסאגה המפוקפקת: ציוריה של עליזה אשתו נמכרו לטייקונים, בני המשפחה עשו שימוש בנקודות הנוסע המתמיד של ראשונטורס וכן הלאה, עד דלא ידע.
איך מכל הפרשיות האלה נשאר אולמרט מחוץ לכלא? למערכת השלטון והמשפט הישראלית פתרונים. אולי זה קשור איכשהו לסוללות עורכי הדין, לחלקלקות או ליכולת להאשים את כל העולם מלבד עצמו. אבל הנה, לראשונה זה קורה, ובאופן נחרץ וחד משמעי. גרסתו, בת אלף עורכי הדין, מרופדת השיבושים, השקרים וההשמצות – נדחתה על ידי השופט רוזן. לראשונה מזה שנים קם שופט ומרשיע אותו בשוחד. האם זו שולה זקן שהכריעה את הכף? האם הגודש הבלתי נסבל של פרשות שכמעט אילץ אותנו למצוא שם חדש ויאה יותר למונח שחיתות שלטונית? אין לדעת. אבל לראשונה מזה עשרות שנים שהאיש הזה, ככל הנראה, ישלם סוף סוף על מעשיו. או לפחות על קמצוץ מהם.
ושאלה נוספת נותרה פתוחה עדיין. האם ריצוי העונש הצפוי, ישיבה בכלא, יספיק כדי לחסל באופן סופי ומוחלט בהחלט את הקריירה הפתלתלה של אולמרט? להרחיקו אחת ולתמיד מהקופה הציבורית הפרוצה וממוקד ההכרעות הפוליטי? לא בטוח. כשאולמרט כיהן עדיין כראש ממשלה, ב-2008, כתב הפסיכולוג יאיר כספי ב"הארץ" על "העם של אולמרט": "עם של מסתדרים מעריץ את אולמרט על יכולתו ללכת במשך שנים על הגבול הדק שבין שחיתות מוסרית לעבירה פלילית, ולא להיתפס. עם של מעריצי עשירים מתפעל מיכולתו של אולמרט להשיג לעצמו הרבה חברים עשירים המוכנים להתחלק אתו בכספם". אבחנה פסיכולוגית שנשארה אקטואלית מאז.
כבר ראינו את אריה דרעי מגיח מתא הכלא הנוח שלו הישר לתכנון עתידו הפוליטי, שכולו עוד לפניו, מבלי שהציבור יקיא אותו מקרבו בשאט נפש. מדוע, אם כן, שאולמרט לא ישעה לעצתו הטובה של שלמה בניזרי, אשר הגדיר את הכלא כחוויה מחזקת ומכוננת, ממנה יצא אדם טוב יותר, ויחזור "לשרת" את כולנו בדרכו הנכלולית?
מתחזק החשש כי אם לא לפוליטיקה, ישוב אלינו אולמרט כציפור באביב, וינצל את קשריו מן "השירות הציבורי" לטובת תחביב הפוליטיקאים הפורשים הוותיק: "עשייה לביתו". כשהנורמה הציבורית אינה קיימת, השיפוט וההוקעה החברתיים מתים, וההכרעה הפלילית נותרת חזות הכל, אין סיבה שאחרי "תשלום חובו לחברה" לא ישוב אלינו אולמרט כדי לצבור חובות נוספים. כל זאת בהנחה שאכן נזכה לגבות את החוב הזה מאולמרט אי פעם.