חמוד מצד בנק הפועלים שחגג בראשית החודש את "יום העסקים הקטנים", או כפי שדווח בכלי התקשורת: "יוזמה מבורכת שמוביל בנק הפועלים", ועוד כזו "שיוצרת הכרה בחשיבותם של העסקים הקטנים כמנוע צמיחה מרכזי במשק". כן, מה אתם יודעים – בנק הפועלים, על משכורות העתק של בכיריו ורווחי הריבית והאשראי שהוא מגלגל – הוא ולא שרף – הדלק במנוע הצמיחה של אחד המגזרים הדפוקים במשק, זה שהבנקים הם מהבולטים בגורמים למצבו העגום. למעשה, "יום העבדים הקטנים" היה שם הולם יותר את רוח המיזם הבנקאי הזה.
את מידת האבסורד הגלומה בפטרנליזם המזויף שמפגין בנק הפועלים כלפי בעלי העסקים הקטנים במיזם המתחסד הזה אפשר להשוות רק למירי רגב ודפוס ההתנהגות שלה שעל פיו תופיע פתאום עם סיר חמין מעשה ידיה להתפאר ותחלק ממנו למבקשי המקלט הכלואים בסהרונים, למען ייחם להם בתאיהם בצינת הלילה המדברית. כן, אותם מבקשי מקלט שדאגה לדחוף לשם, על טפם וסיוטיהם, תחת איומי גירוש אל מותם, בסיוע חבריה לממשלה (אם זה היה תלוי בהם – לזמן בלתי מוגבל) – בהסתה פרועה ובקידום שקדני של חקיקה נאלחת.
חרף העובדה שהרוב המכריע של העסקים בישראל הם קטנים ובינוניים ומעסיקים מעל 55 אחוזים מכלל המועסקים במשק – שיעור הריבית והמס שמשלמים עסקים קטנים הוא אסטרונומי ביחס לשיעורי הריבית והמס שמשלמים הטייקונים. שיטת השוטף-פלוס-לך-קיבינימט בחסות המדינה ומוסדותיה, מאלצת את בעלי העסקים הקטנים והבינוניים לדשדש באופן מתמיד במלכודת דביקה של אשראי וריביות מופקעות. ומי מממן את משכורות העתק של שרי אריסון וחבריה בצמרת הבנקים? נכון, עמלות וריביות. ב-2012 הסתכמו רק הכנסות הריבית של כל הבנקים הישראלים ב-46 מיליארדי שקלים. למעשה, הבנקים הם סוג של אוכלי נבלות הניזונים מבשר הכנסותיהם המצטמקות של העסקים הקטנים בישראל.
בעלי העסקים הקטנים והבינוניים בישראל נתונים בקרב הישרדות יומיומי, כזה שרבים כשלו בו וקרסו, וחלקם הגיעו עד עברי פי פחת ובחרו ליטול את נפשם בכפם. משה סילמן למשל, שהיה הראשון בשרשרת חסרי התקווה שהציתו את עצמם מחמת מצוקה כלכלית, היה בעל עסק משאיות קטן שקרס. בתוך התנהלותה האטומה של המדינה על שלל מוסדותיה הרים אחד הבנקים את תרומתו הנאה להעמקת בור הייאוש של סילמן. עם קריסת עסקיו הוא פונה מדירתו ועבר לגור בדירת אמו. לאחר מותה, עוקלה דירתה על ידי אחד הבנקים. סילמן, שאיבד את פרנסתו החלופית כנהג מונית בשל שרשרת נסיבות טראגית, הגיש בקשה לסיוע בשכר דירה. בקשתו נדחתה לנוכח בעלותו הקודמת על דירה, ובשל תביעה שהגישו אחיותיו נגד הבנק שעיקל את דירת אמם. משם הואצה הנפילה החופשית, שבסופה העלה עצמו באש בעת צעדת המחאה החברתית שבה השתתף. סיפורו של סילמן הוא ציון דרך בודד בשורה של אלפי, או מאות-אלפי, סיפורי קריסה עסקית ידועים מראש.
אבל בנק הפועלים אינו אדיש לכל המצוקות הללו, חלילה. במסגרת מפגן ההזדהות המרגש שלו עם סבלם של העסקים הקטנים והבינוניים, שהמשק חב להם את קיומו השוטף, ולנוכח חוק החברות הציבוריות שדורש זאת – קבע דירקטוריון בנק הפועלים בשנה החולפת את "תקרת השכר" הצנועה של נושאי המשרות בבנק הפועלים. הבנק קבע, למשל, תקרת שכר של 175 אלף שקל בחודש למנכ"ל וליו"ר, תקרת שכר של 90 אלף שקלים בחודש לחבר הנהלה, ותקרת שכר של 65 אלף שקלים בחודש לנושא משרה שאינו חבר הנהלה. בנוגע למענקים, גם כאן התהדקה החגורה באכזריות. מתברר שתקרת המענק השנתי הדל של חברי ההנהלה לא תעלה יותר על 18 משכורות חודשיות. כן, מענק שנתי בגובה שכר של שנה וחצי בסכומים שצוינו לעיל. אבל אויה, המענק המרבי ליו"ר ולמנכ"ל לא יעלה על 4 מיליון שקלים בשנה. לא כולל, כמובן, מענק של 2 מיליון שקלים בשנה לרכישת מניות בנק הפועלים. לא אסכם את הסכומים כדי שלא אפרוץ בבכי של יגון וחמלה על מר גורלם של אותם פיננסיירים.
במאמר שפרסם לאחרונה ב"הארץ", מזכיר עידן גילֹה שכבר במחזה "פאוסט", שנכתב במאה ה-18, מתח גתה ביקורת על שטניותה של המערכת הבנקאית ועל המניפולציה המפיסטופלית שנולדה עם הדפסת הכסף: הכסף נהפך לחסר כיסוי, מטילי הזהב נהפכו לניירות מודפסים, וסחר בדברים בעלי ערך ממשי – נהפך לאשראי. "הביקורת המשתמעת מהסצינות המוניטריות ב'פאוסט'", כותב גילה, "היא על כך שהפיתוי השטני גדול מכדי להפקיד את הכוח הזה ללא פיקוח בידי שליט מושחת. על אחת כמה וכמה אין להפקיד את היכולת הבלתי־נתפשת לייצר כסף יש מאין בידי אנשים או תאגידים פרטיים – והרי כאלה הם הבנקים". גילה מזכיר שכל זה נכתב מאה שנים לפני הקמת הבנק המרכזי בארצות הברית, שחיבלה בהשפעתם של הפוליטיקאים הנבחרים על הכלכלה, והאדירה את כוחם של הבנקים והתאגידים הפרטיים ואת השפעתם על המערכת הפוליטית. גילה מצטט את שר האוצר של גתה המתריע לפני פאוסט: "אמור, במדינות הקיסר, אדון, / למי, באמת, מסור השלטון?"
השאלה הזאת נראית רלוונטית מתמיד כשבנק הפועלים, על יו"ר הדירקטוריון המושחת שלו לשעבר דני דנקנר (שהורשע בפלילים, לפי הודאתו, בעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר בתחבולה ופגיעה בניהול התקין של הבנק), על בן דודו הטייקון הכושל נוחי דנקנר (שזכה להלוואות מפליגות ולתנאי אשראי שערורייתיים ללא כיסוי או בטחונות מאותו בנק, הימר בכספי הפנסיה שלנו והפסיד), על הפרזנטור שלו לשעבר יאיר לפיד (שהפך לשר האוצר של מדינת ישראל), על היחצן לשעבר עם ההתנהגות הבהמית שלו רני רהב ועל הטייקונית ההזויה והמנותקת שעומדת בראשו (וממליצה לחפש את השלום בתוכנו) שרי אריסון – מנהלים את קמפיין יחסי הציבור המתנשא שלהם על גב העסקים הקטנים והבינוניים.
כמו פוליטיקאי מיומן במסע בחירות יורד בנק הפועלים ליום אחד אל העם, משוטט בחליפתו המהודרת בקרב האספסוף המעוך וקשה-היום של בעלי העסקים הקטנים והקורסים, חותם בעטו הממותג, לוחץ ידיים וצובט לחיי תינוקות אקראיים בשביל פוטו-אופ רגעי, אגב פיזור חיוכים, אפטרשייב יוקרתי והבטחות שווא לכל עבר. והעם, בולע את הקמפיין וממשיך לסגוד לבעלי הממון ולדת האשראי הקפיטליסטית שלהם. אז יוזמה היוצרת הכרה בחשיבותם של העסקים הקטנים? אני בספק. לכל היותר מצג שווא של רהב וראווה המראה שוב, וביתר שאת, מי כאן הבוס.
עכשיו רק תחתמו כאן וכאן. מפיסטופלס