דָוִד שלו, טרקטוריסט במקצועו, יושב במשרדה של עורכת הדין שלומציון גבאי מנדלמן ומספר על ההלם שחטף כשהבין שהוא נאשם בגרימת מוות ברשלנות. "כשאני שמעתי את זה, וואאאווו…".
לפי כתב האישום דוד הורה לפועל בניין רומני לרדת לעבוד בתעלה, למרות שפקח האתר הכריז על התעלה כמסוכנת, ועצר את העבודה בה. התעלה התמוטטה והפועל הרומני נקבר חי. העד המרכזי שמפליל את דוד הוא עאבד, פועל ערבי שנכח במקום. דוד מכחיש שנתן את ההוראה לפועל הרומני.
כשצילמתי את התיק של דוד שלו, הרגשתי שהוא מכיל תמצית של הישראליות: תרבות של חפיף וחאפריות שמובילה להרג של אדם, ומשם לחקירה קטנונית ומכסת-תחת של "מי נתן את ההוראה?" גם המגוון הלאומי-תרבותי באתר הבנייה נשמע כמו בדיחה מקומית: ערבי, יהודי ורומני עובדים באתר בנייה, הרומני נקבר בתעלה, מי ייכנס לכלא?
בפרק "מוות" שבסדרה "תיקים מהסניגוריה" המציאות הישראלית נוכחת ביתר שאת. החברה שמשתקפת מתוך הפרק היא חברה מפורקת, גועשת, מרובת תרבויות, מגזרים, עדות, שפות, ומעמדות שמנהלים מאבק בלתי פוסק זה בזה. זו חברה שבה האחד דורך ומטפס על השני, שבה מתנהל משחק סכום אפס שקובע מי חזק ומי חלש, מי יחיה ומי ימות, מי יישלם את המחיר ומי ייצא נקי.
מכיוון שעולם המשפט הוא גם עולם של סיפורים, שבו התביעה וההגנה מתארות באופן שונה את מה שהתרחש במציאות, אפשר לראות איך התדמיות, הסטיגמות והקלישאות השונות של המציאות בארץ משמשות ליצירת המחזה שמועלה באולם בית המשפט. זהו מחזה ישראלי שנכתב תוך מאבק בין הצדדים.
מי יבנה בית?
עורכת הדין שלומציון גבאי מנדלמן מנסה לשרטט יחד עם דוד שלו תמונה אופטימלית של מה שהתרחש באותו יום שבו נהרג הפועל הרומני באתר הבנייה. דוד הוא איש שרירי, שזוף, ובעל דיבור מעט עילג, אבל כזה שמעורר אמינות ואמפתיה. בזמן שצילמתי אותו הוא נראה לי כמו אחרון הפועלים היהודים, שריד למיתוס הציוני של עבודה עברית. בשיחה אישית שלא צולמה הוא סיפר לי שהוא תושב פתח תקוה, ושאבותיו היו ממקימי "אם המושבות". גם כשהוא מסביר לעורכת הדין שלו מהי בדיוק עבודתו הוא מצטייר כפועל ישר ופשוט "אני רק ממלא בורות. אף פעם לא נתתי הוראות".
מנקודת מבטו התמימה והארכאית לכאורה, דוד מצייר איך נראית בעיניו המציאות הישראלית של שנות ה-2000. הוא מספר על פועלים רומנים שלא מדברים עברית, על עאבד, איש בניין ערבי שעושה קומבינות עם שבירו, מנהל עבודה מעאכר שזייף את רשיון העבודה שלו. דוד, "הפועל העברי", מתאר את עצמו כמי שלא מוצא את מקומו במגדל בבל הכאוטי והמושחת הזה.
אבל לתמונת המציאות שמציג דוד בהנחייתה של עורכת דינו יש צדדים נוספים. בזמן הפגישה במשרד דוד אמר משפט ששינה מיד את הדרך שבה ראיתי אותו: כשדוד מתמרמר על כך שעאבד מעיד נגדו, הוא אומר "ערבים, לך תסמוך עליהם. אני מכיר אותם מאז שאני ילד, רק תסתובב יתקעו לך סכין בגב". המשפט הגזעני הזה יכול היה לקלקל את המחזה שמשרטטת ההגנה, ולכן לא עלה כמובן בדיונים באולם בית המשפט.
גם אני החלטתי שלא להכניס את המשפט הזה לסצינה הערוכה. למה? כי העדפתי אמירה אחרת שדוד פלט, בוטה יותר בעיני. בסוף הסצינה הוא מציע לעורכת דינו: "אני יכול לשלוח אנשים שידברו עם עאבד, כדי שלא יגיע לדיון להעיד". המשפט הזה חושף יותר מכל שדוד, הפועל העברי, מבין היטב את העולם שהוא פועל בו, וגם יודע בעצמו כיצד לפעול בו. באלימות.
גרטי, אישה גנאית המואשמת בגרימת מוות ברשלנות של תינוק בגן ילדים של מהגרים
רוסי שיכור
עורכי הדין סוהאד אג'א ופתחי פוקרא, מספרים לסניגור הציבורי של מחוז צפון, עו"ד עוזי בכר, על תיק דריסה שנגמר במוות של גבר ובפציעה קשה של אשה: "הנהג היה בהתקף היפוגליקמיה כתוצאה ממחלת סכרת. אבל כולם חשבו שהוא מסטול". השאלה אם הנהג היה שתוי או בהתקף היפוגליקמיה מקבלת משמעות חדשה בסצינה הבאה, שבה הצופים מגלים שהנאשם בתיק הוא ולנטין, גבר רוסי, בשנות ה-40 לחייו, חיוור ואדום לחיים. אחד הנוכחים בזירה התאונה שצילם את המתרחש בנייד, צועק על ולנטין "שתית וודקה, אה? הרגת אנשים!" על פי מה הסיק הצלם בשנייה שאחרי התאונה שוולנטין שתה וודקה? אולי כי ראה ושמע מראה ומבטא רוסי? עד כמה משפיעים גורמים כאלו גם על בית המשפט? (על כך אולי אפשר ללמוד מהתיק, שבו עומד לדין של רומן זדורוב, גם הוא תושב קצרין ממוצא רוסי).
מי שמגינים על ולנטין הם שני עורכי דין ערבים, תושבי הגליל, שהעברית שלהם רהוטה יותר מזו של הנאשם. השניים, כמו שאר הערבים בארץ ובייחוד בגליל, חיים במציאות של קיפוח, מאבק על אדמות, תקציבים ומשאבים, לעומת ישובים יהודיים, כמו למשל, קצרין, העיר שבה חי ולנטין. אבל דווקא הפעם, לשני הערבים ניתנה הסמכות להגן על מי שבדרך כלל זוכה לזכויות יתר במדינה. עכשיו ממנה אותם הממסד הישראלי לייצג את ולנטין, שבין השאר נאבק שלא להיתפס כ"רוסי שיכור", מאבק של אדם שתמיד נשאר מהגר.
לאן לאן? לגן
גרטי, אשה גנאית יושבת במשרד ושותקת. עורך הדין בנצי קבלר מקריא את כתב האישום נגדה באנגלית. גבר אפריקאי שיושב ליד גרטי מתרגם לה את הדברים לגנאית. גרטי עבדה כגננת בגן לא חוקי של ילדי מהגרים בדרום תל אביב, והיא נאשמת בגרימת מוות ברשלנות של תינוק.
גרטי ממשיכה לשתוק לאורך כל הסצינה. היא שותקת גם בסצינות נוספות בפרק. היא הנאשמת היחידה בסדרה שלא מוציאה מלה במשך דקות ארוכות. לא עונה לכתב האישום. לא מביעה את רגשותיה. לא פוצה את פיה.
כשצילמתי את התיק חששתי שהסצינות לא יהיו אפקטיביות, לא יעבדו, שהדמות של גרטי תצא שטוחה, זרה, מרוחקת. אבל בעריכה ובהקרנות לצופים גיליתי שהתוצאה הפוכה: השתיקה של גרטי היא האמירה הכי חזקה ומדויקת שלה לכתב האישום. זו לא היא ששטוחה, זרה ומרוחקת, אלא זה מה שישראל עשתה ממנה. זו לא היא שבחרה לשתוק, אלא המציאות בארץ שהשתיקה אותה, ואז מינתה לה דובר מטעם הסניגוריה הציבורית, עורך הדין בנצי קבלר שאומר את מה שלה לא ניתן להגיד: המדינה שמעלימה עין מחייהם של מאות-אלפי מהגרים, ומהתנאים המחפירים בגני הילדים שלהם, נזכרת בקיומם רק כאשר יש צורך להעמיד מישהו לדין.
בסצינה האחרונה, שבה בית המשפט מזכה את גרטי, היא פורצת בבכי שהוא ממש זעקה. שתיקה של שנים מתפרקת ברגש, שוב כמעט ללא מלים. זה בכי של הקלה, אבל אולי גם של תדהמה מהמציאות הישראלית המוזרה שהפכה אותה להיות גננת מבלי שהוסמכה לכך, ואז הושיבה אותה על ספסל הנאשמים באשמת גרימת מוות לילד, ואז זיכתה אותה מכל אשם. למזלה הרב של גרטי, ולמזלנו, יש במדינה גוף שנקרא הסניגוריה הציבורית, יש עורך דין לוחם בשם בנצי קבלר, ויש שופט אחד אמיץ בשם דניאל בארי שהחליט להצביע על הגיהנום שישראל הפכה להיות. הזיכוי של גרטי היה רגע יחיד בארבע שנים של צילומים של סדרה שכולה עוסקת בעוולות חברתיות, שהרגשתי גאה להיות ישראלי.
מויש גולדברג הוא במאי הסדרה "תיקים מהסניגוריה" שמשודרת עתה בכל יום רביעי בשעה 21:00 ב-yesVOD וב--Yesדוקו
