עורכת הדין ורד בירגר והלקוח שלה דוד, בחור בתחילת שנות ה-20 לחייו, יוצאים מרוצים מאולם בית המשפט. דוד נאשם באיומים בסכין ובתקיפה של אמו. התביעה הסכימה לבטל ולרכך חלק מסעיפי האישום מתוך הבנה שהרקע למעשים מצוי בילדותו, אז הוריו היכו אותו באכזריות.
כשצילמתי את הסצינה כחלק מפרק "משפחה" בסדרה "תיקים מהסנגוריה" שתשודר הערב, חשבתי שזה יהיה עוד סיום של הליך משפטי, בדומה למשפטים אחרים שליוויתי. אלא שאז, כמו ברגעים היפים ביותר בעשייה דוקומנטרית, הופיע חלקה השני והמפתיע של הסצינה: עורכת הדין והלקוח שלה התחילו פתאום לשוחח על חייהם האישיים והמשפחתיים. דוד סיפר לוורד על החתונה הקרובה שלו, בחלומו לעשות הרבה ילדים, ולהיות סבא מה שיותר מוקדם. ורד עקצה את דוד בחיוך על כך שהוא ממהר להתחתן בגיל צעיר. הוא מצדו לא נשאר חייב, ומגחך עליה ועל הדומות לה שבוחרות לעשות ילדים בסביבות גיל 40.
הדבר שבעיקר הפתיע אותי בסצינה היה שבניגוד לתכנון שלי ולציפיותי, חייה האישיים של עורכת הדין בירגר נחשפו פתאום בתוך הסדרה. לאורך כל הצילומים ליוותה אותי התלבטות האם לתעד את חייהם האישיים והמשפחתיים של עורכי הדין.
החלטתי שלא לעשות את זה. המסך של הטלוויזיה הישראלית מלא במשפחות נורמטיביות, בורגניות ושבעות. הן מככבות בסיטקומים, בסדרות הדרמות, בתוכניות הלייף סטייל והריאלטי. אלו לרוב משפחות אשכנזיות, או מזרחיות-לייט, שחיות בדירות שטופות אור עם מטבח פתוח, או בבית צמוד קרקע עם חלון לגינה. הן מוצגות גם בפרסומות כפנטזיה הישראלית שיש להגשימה. המסך הישראלי מציג תמונה נעימה ומעוררת הזדהות של הצופים בני המעמד הבינוני, שהם כוח הקנייה העיקרי בארץ. העדפתי להעניק את זמן הסדרה למשפחות הנסתרות מהעין הישראלית, אלו שחיות במציאות אומללה של אלימות יומיומית. ניסיתי לעשות זאת לא בדרך הנהוגה של "כתבה מזעזעת", אלא באופן שיאפשר אולי להתקרב אל המשפחות האלו, להבין מה מתרחש שם. ברוח הסדרה עשיתי זאת דווקא דרך הנאשמים, בתקווה להבין מה מניע אותם, איך נראה עולמם הפיזי והנפשי, ואולי להצליח ולמצוא נקודת חיבור למשהו מכל זה.
אבל אף שהוצאתי את חייהם של הסנגורים מהסדרה, במשך העשייה גיליתי שהם דווקא נוכחים על המסך כל הזמן, גם אם במרומז. שומרי המסך על מחשבים חשפו תמונות של ילדים חמודים ושמחים, ושל טיולים ובילויים משפחתיים. המכוניות המשפחתיות הגדולות של עורכי הדין וכיסאות הבוסטר שבמושב האחורי העידו על הילדים שהרגע הוסעו אל הגן. אבל יותר מכל מה שהנכיח את הרקע האישי והמשפחתי שממנו הגיע כל סנגור, היה הדיאלוג שלו עם הנאשמים. הדיאלוג הזה חשף הרבה פעמים פער בין העולם של הסנגורים לזה של הנאשמים.
הדבר הזה בלט בעיקר בפרק "משפחה". כך למשל, כאשר עורך הדין גיל גבאי פוגש במסדרון המעצרים אב שנאשם שהיכה את בנו. השיחה בין השניים היא שיחה בין עורך דין ללקוח, אבל גם בין שני אנשים שמגיעים משתי משפחות ישראליות שונות בתכלית, אנשים שתהום פעורה בין התודעות שלהם, תהום שהם מנסים להתגבר עליה לצורך ניהול התיק. האב המכה לא מבין מה הבעיה: הוא נתן פליק לילד לצורכי חינוך, כפי שהוא היה חוטף בילדותו. עורך הדין מסביר לו שהחוק כיום לא מתיר להרים יד על ילד, ולא משנה מה הסיבה. הנאשם מבין את החוק היבש, אבל מתעקש על כך שבפועל רוב האנשים לא מממשים אותו "בסוף כולם עושים את זה, רק לא מראים את זה". אפשר לבוז וללעוג לאותו אב על חוסר הרגישות שלו ועל המעשים שלו. אבל אפשר גם למצוא בדבריו זעקה כנה, לזהות את האבסורד שהוא חש מתוך זווית הראייה שלו: אחרי דורות של אבות שחינכו בנים במכות, עבר בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20 חוק שמגן על טובת הילד. החוק הזה מוצדק מאין כמוהו, אבל הוא גם קשור לתרבות ה"פוליטיקלי קורקט" האמריקאית שהנאשם רחוק ממנה שנות אור.
אני, בתור מי שעוד הספיק לחטוף אי שם בסוף שנות ה-70 פליק או שניים בישבן, מצאתי את עצמי מזדהה עם תדהמתו של הנאשם. יום אחד הוא נותן פליק לילד כפי שנתנו במשפחתו מדורי דורות, ולמחרת הוא מוצא את עצמו אזוק במעצר. הרגשתי חמלה כלפיו, כלפי תדהמתו וחוסר האונים שלו על כך שהמציאות השתנתה והוא נשאר מאחור, ועוד נענש על כך.
כך גם הצלחתי למצוא נקודת חיבור אפילו לבעל שנאשם בהכאת אשתו, למרות מעשיו הדוחים ושקריו מעוררי הסלידה. בסוף הסצינה, הוא מספר לעורכת דינו, סנדי אלמוגי, שגם לפני 20 שנה נעצר בעוון תקיפה של אשתו ואז מוסיף "אז לא נפתח לי תיק, כי אז לא היו מהדקים את החוקים כמו שעושים היום". לרגע אחד הצלחתי לזהות את הקושי הרגשי של אותו הגבר, את המחסום שמונע ממנו להתנהג ולהרגיש כפי שאנחנו מצפים ממנו. הוא גדל בסביבה ובזמנים אחרים. אפשר וחובה לדרוש ממנו לקיים את החוק ולהעניש אותו על פגיעה באשתו. אבל כדאי גם לנסות להבין מאיפה הוא בא. הוא יוכל אולי להבין ולממש את האיסור להכות אשה, אבל ייתכן שלעולם לא יוכל להרגיש שזה הדבר "הטבעי", "הנכון", "המובן מאליו".
זה כנראה המרכיב המדכא ביותר בפרק "משפחה" – הפער הבלתי ניתן לגישור בין שני סוגי משפחות "ישראלי", זו הנורמטיבית וזו המפורקת. פער שאפילו לסנגורים מלאי כוונות טובות קשה להתגבר עליו. אבל אולי יש גם אלטרנטיבה. בפרק אחר בסדרה, שעוסק בשיקום, אורן קורידו, פדופיל, מספר לעורכת דינו סיגל דבורי, איך הוצא מהבית על ידי גורמים סוציאליים ונלקח מאמו כשהיה ילד קטן. בהמשך הוא מכין ונותן לעורכת הדין לבבות מחרס בצורת לב, כמו מתנה של ילד לאמו. בסצינה הבאה, במשרדה של עורכת הדין דבורי, הלבבות כבר תלויים על הקיר, צמודים לציורים ומכתבים שהעניקו לה ילדיה האמיתיים. הצמידות הזאת מעוררת תדהמה בהתחלה, ואולי גם סוג של מבוכה. אבל דווקא בה אני מוצא תקווה ליצירת מציאות מקבילה לזו החוקית-פלילית. מבלי להפחית מחומרת העבירות של קורידו, עורכת הדין דבורי פתוחה ומוכנה להרגיש חמלה כלפי הלקוח שלה. היא מאמצת אל לבה ואל משפחתה, ולו באופן סמלי ביותר, גם את מי שעשה את המעשה הנורא מכל.
מויש גולדברג הוא במאי הסדרה "תיקים מהסנגוריה" שמשודרת עתה בכל יום רביעי בשעה 21:00 ב-yesVOD וב-Yesדוקו