בגיל 11 בערך, נגמרים לנו החיים.
הגוף משתנה – ואתו הסטטוס החברתי. הצורה שבה את תופסת את עצמך, הצורה שבה תופסים אותך.
בגיל 11, במקום ללכת לבריכה עם חברים, הייתי בחרדות מהשיער שצמח לי על הרגליים. לימדו אותי שצריך להילחם בשינוי שהגוף שלי עובר.
צמח לך שיער? מהר, תורידי.
גדלו לך הציצים? תכסי. שימי חזייה.
קיבלת מחזור? מזל טוב! את מושבתת לרבע מהחודש, ואיבדת את השליטה על מעשייך.
הפסקתי להיותhuman being (או בן אדם, או בת אדם או בת חווה (והתחלתי להיות אישה. ויותר מזה, אישה גרועה. אישה שאף פעם לא מצליחה להוריד כל שערה, אישה שלא מצליחה לכסות את החזה שגדל, אישה שמאבדת את היכולת הגופנית שלה אחת לארבעה שיעורי ספורט.
כנשים, אנחנו מאומנות מגיל צעיר לקראת המלחמה הנצחית – המלחמה בגוף שלנו.
כבר בחטיבת הביניים מפרידים בין הבנות לבנים בשיעורי ספורט, ומלמדים אותנו שהיכולות הגופניות שלנו נקבעות על סמך המגדר שלנו. מבנות דורשים ריקוד, מבנים – כמות לא פרופורציונלית של עליות מתח, כפיפות בטן, שכיבות שמיכה וריצה.
בתיכון כולם מקבלים צו ראשון. הבנים מגיעים לתפקידים קרביים גם אם לא רצו בכך (הרי הם גברים – קשוחים וקרים), בעוד הבנות צריכות להילחם בשביל ההזדמנות לעבור מיון לקרבי. כי קרבי זה לא בשביל נשים (אנחנו עדינות מדי).
בתמונה: שיער גוף
אנחנו לומדות היסטוריה, ספרות, תנ"ך ומדעים – ומגלות שמספר הנשים שכתבו קלאסיקות, עלו על חוק פיזיקלי או שינו משהו בהיסטוריה שואף לאפס. אז אולי אנחנו לא יכולות להיות סופרות טובות? או מנהיגות טובות? ובאופן כללי, אולי אנחנו לא כל כך חכמות אם נשארנו בשוליים כל השנים?
לאט לאט זה חלחל. האמנתי שאני לא חזקה. שאני לא חכמה. שמעצם היותי אישה, אני בעלת יכולות פחותות. בגיל 11 כבר השתלטו לי על הגוף (ללא שיערות, עם חזה ארוז היטב) וכל סרט, סדרה או שלט חוצות הובילו לאותה מסקנה – המיניות הנשית היא נחלת הכלל ועומדת לשיפוט בכל רגע נתון.
אם גבר ששכבתי אתו היה מתרברב על כך, הוא היה זיין.
אבל אני?
"עזוב, אחי… סתם שרמוטה".
פעם זה היה מבאס אותי, אבל היום אני כבר מבינה שזה בסדר. הפכתי לשרמוטה גאה. אני שרמוטה כי אני בוחרת מה ללבוש, עם מי לשכב ובאופן כללי מה לעשות עם הגוף שלי. אחרי תהליך ארוך, גם הבנתי שאין קשר בין היכולות שלי לבין מערכת הרבייה שלי (חוץ מהיכולת להיכנס להריון).
אבל ההבנה הזאת היא לא עניין של מה בכך. אפשר להעביר חיים שלמים בידיעה השקרית שנשים שוות פחות. נשים וגברים רבים חיים תחת האשליה הזאת: קציני המיון ששולחים לנו צו ראשון;
האנשים שהחליטו על ההפרדה בינינו בשיעורי הספורט; האחראים על תוכנית הלימודים השנתית במשרד החינוך; חברות הפרסום; משרדי התקשורת; תעשיית האופנה; הקולנוע והטלוויזיה.
גדלתי על ההחלטות שלהם. הם חינכו אותי ולימדו אותנו במשך שנים רבות מהו גבר ומהי אישה. או שאולי הכל היה בכוונה? כדי שנדע מה לא לעשות? אנא עארף.