ראיתי הרבה דברים מוזרים בטיול שלי עד כה. הייתי בוויטנאם ובקמבודיה, ראיתי תרבות שונה, אקלים אחר, סביבה שלא הכרתי. אבל כאן, בפיליפינים, חטפתי את הלם התרבות הרציני ביותר. לא בגלל מבטיהם המפשיטים והחודרניים של גברים חרמנים (העזתי להסתובב בשורטס כשבחוץ 38 מעלות ו89% לחות). גם לא כי זאת הפעם ראשונה מזה שלוש שנים שאני מרגישה לא בנוח כי אני לא לובשת חזייה, ואפילו לא בגלל ההתבטאויות הטרנסופוביות הבלתי פוסקות כלפי טרנס – את כל אלה אני מכירה מהארץ, בווליומים משתנים.
בלילה הראשון בפיליפינים, באחת הערים הגדולות במדינה, יצאתי עם שני הולנדים וספרדי שהיו איתי באותו החדר בהוסטל. אחלה אנשים, תרמילאים זורמים שנחמד להעביר איתם את הזמן. הסתובבנו ב"רחוב הברים", עד שהבחור הספרדי הבחין במקום שנראה לו נחמד ושם התיישבנו. מאותו הרגע הכל הפך להזוי, ותסלחו לי על הנאיביות.
Lady girls
כל הגברים בפאב, מלבד אלו שחברתי אליהם, היו בני 50 עד 70. לכשעצמו לא נתון מרגש, גברים מבוגרים הם מראה רגיל למדיי. מה שערער את הנורמליות הייתה האינטרקציה של הגברים עם הנערות – שלא לומר ילדות – שישבו ועבדו בבר.
בכל שולחן בו ישב גבר מבוגר ומערבי, אירחו לו חברה לפחות שתי נערות פיליפיניות. השולחן שלנו היה היחיד בבר עם יחס הפוך בין גברים לנשים, ואני הייתי האישה היחידה בפאב שאינה מקומית, ולא נמצאת שם לרווחת הגברים. התרמילאים האחרים, היודו, ג'ים ודיויד, בכלל לא קלטו את זה, ואני נכנסתי לסטרס. מה היה קורה אם הייתי יוצאת לבד הערב? אם אחד הגברים שאיתי יפגע בי – יהיה לי לאן ללכת? האם הנשים כאן נהנות מחיי הלילה או שהן נמצאות כדי לשעשע את הגברים? האם אני "מוגנת" רק כי אני לבנה, או שזה דווקא מבליט אותי ושם אותי בסיכון גדול עוד יותר? לגברים סביבי לא הייתה סיבה להתעסק בשאלות כאלה.
גברים לבנים, נשים צעירות. צילום מתוך סרט דוקומנטרי על תיירות בפיליפינים
דיברתי עם הנערות. לא שאלתי לגילן כי זה נראה לי לא מנומס, אבל ישבנו בשולחנות שכנים ועשינו צחוקים. "במה את עובדת?", שאלתי אחת מהן, בזמן שחברתה דיברה עם גבר בן 60 שישב איתן בשולחן. "אני עובדת עכשיו. זאת העבודה שלי". לפלרטט עם גברים מערביים מבוגרים. מעבר לזה לא חיטטתי. אין לי מושג אם העבודה בפאב מסתיימת כשהן עוזבות את המקום או שהעבודה ממשיכה איתן הביתה, אבל לא אופתע אם קיים טשטוש גבולות רציני ששם את הנערות בסיכון גבוה יותר לפגיעה מינית.
כך או כך, הן היו מקסימות. מקווה שכל הנורות האדומות שעלו לי משקרות.
Lady boys
לאורך כל השהות בפיליפינים ניסיתי להבין את טיב המונח 'ליידי בויז'. זו הפעם האחרונה שאשתמש בכינוי הזה לתיאור נשים טרנסג'נדריות, שכן אני מוצאת אותו פוגעני ורדוד. אישה היא אינה ילד, ואינה מחוייבת להיות ליידי. להתייחס לנשים שחיות לפי המגדר אליו הן שייכות כ'ילדים' זה מגוחך, ומי שאינו מוכן לקבל את השינוי הזה מוזמן לבחון את חוסר הבטחון שלו עם המיניות והמגדר שלו עצמו.
לצערי, כמעט כל תרמילאי שפגשתי מתייחס לטרנס כאטרקציה. זה לרוב יגיע עם שלל בדיחות ואנקדוטות על סיטואציות מיניות שבסופן ה"קורבן" ההטרו המסכן גילה שלפרטנרית שלו יש איבר מין זכרי. מביך אה?
כיוון שהשיח התיירותי רואה נשים טרנסג'נדריות כאטרקציה, הייתי חייבת להבין מה הבסיס לזה. האם נשים טרנס עוסקות בעיקר בתעשיית שירותי המין? האם היותן טרנס מובילה אותן לשם? איך זה ייתכן שכאן אני רואה טרנסג'נדריות בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, ובארץ הנראות הטרנסית עדיין אינה בשלה?
טריקסי מריסטלה, פיליפינית, המנצחת בתחרות טרנסג'נדר מיס יוניברס לשנת 2015
בשלושת השבועות שביליתי בפיליפינים דיברתי על הנושא עם אנשים ונשים מקומיות איתן התחברתי. לא יצא לי לדבר עם טרנס על הנושא, משום שאין בכוונתי לפנות לאישה רק כדי לתחקר אותה על הזהות המגדרית שלה, ומלבד הכירות שטחית לא יצא לי להתחבר לאף אישה טרנסית בפיליפינים. בכל מקרה, הצטיירה בפניי תמונה די ברורה.
כ-80% מהאוכלוסיה בפיליפינים משתייכים לכנסייה הקתולית, וכידוע לנו – דת ולהטבפא"קיות1 הולכות יד ביד לעיתים רחוקות (ובטח לא ברחוב, לאור יום). עם זאת, הנראות הטרנסג'נדרית במדינה היא דבר מובן מאליו. נשים טרנסיות הן פקידות הקבלה בהוסטל, האחמ"שיות במסעדה, נותנות השירות בשדה התעופה והכי חשוב – צועדות בעולם מבלי לקבל תשומת לב לא רצוייה. מהמקומיים, לפחות. התיירים מצביעים לא מעט.
שלט בכניסה לשירותים במסעדה בפיליפינים
משיחות שערכתי גיליתי שבכל זאת קיימת אפלייה נגד נשים טרנסיות בפיליפינים, והן נמצאות בקבוצת סיכון גבוהה יותר להגיע לתעשיית המין ובסיכון גבוהה יותר לדיכאון. מצבן היחסי טוב יותר מבישראל – נערה טרנסג'נדרית רואה ברחוב נשים טרנסג'נדריות, ויודעת שהאופציה קיימת, שהיא לא לבד בתהליך. אפשרויות התעסוקה רחבות יותר, הביטחון האישי גבוה יותר בהשוואה לאזרחיות סיסג'נדריות, כך סיפרו לי המקומיים. כמו שהקהילה הגאה מתחילה לקבל זכויות במדינות מערביות, כך גם בפיליפינים התפישה הפכה למקבלת ופתוחה יותר.
Mister girls
גברים טרנסג'נדרים! נתקלתי בלא מעט גברים טרנס בסביבה היום יומית. מוכר כרטיסים לפארק הלאומי, מלצר ושני עובדים בהוסטל. מלבד העובדה שגברים טרנסים חשופים לפגיעה פחות מנשים טרנסיות, ההתייחסות לנושא זהה: זה לא עניינו של אף אחד איך נולדת.
חברי ארגון המסייע לגברים טראנסג'נדרים בפיליפינים
יש לנו כמה דברים ללמוד מהפיליפינים. הדת משפיעה בווליום נמוך על היחס לטרנס, למרות שמדובר במדינה קתולית-דתית, והפער בין היחס לטרנסים לפני שלושים שנה לבין המצב כיום הוא תהומי. אצלנו – היהודים הדמוקרטים – לאנשים תמיד אכפת. כל מבט עקום, כל דחייה מראיון עבודה, כל בריונות שמובילה לפגיעה עצמית, כל פטישיזציה של נשים טרנסיות היא הוכחה חיה לכך שה"אכפתיות" הישראלית היא לא יותר מהבעת דעה על נושאים בהם אף אחד לא שאל לדעתנו. למשל חייה האישיים של אישה. אם באמת היה לכם אכפת – אז לא היה לכם אכפת. אפשר לשלב דת עם קבלת השונה אם רק זוכרים שכל אחת רשאית לנהל את חייה בצורה שמתאימה לה.
נכון שהנראות הטרנסית מקובלת בפיליפינים, אבל חשוב לזכור שמצבן של הנשים עדיין לא להיט, ולנשים סיסג'נדריות וטרנסג'נדריות כאחת יש עוד דרך ארוכה לעבור, עד שיקבלו יחס שווה.
אין פה גן עדן להטבפא"קי – רק פער קטן יותר מאשר בישראל בין הסקסיזם שחוות נשים טרנסיות, לזה שחוות נשים סיסיות. אם זה מעודד מישהי.