למדתי בבית ספר אליטיסטי למדי. ביליתי שם את כל שנות ההתבגרות שלי, מגיל 12 ועד גיל 18, וזה היה קסום ובועתי. עם כל האליטיסטיות, לשכבה בה למדתי בבית הספר "הכפר הירוק" הגיעו ילדים מכל השכבות ומכל קצוות הארץ, מווילות ברמת השרון (כמוני) ומדירות שיכון בנתניה, תלמידי פנימיה ותלמידי חוץ.
ואז התיכון נגמר, רובנו התגייסנו לצה"ל, חלקנו השתחררו וקרה דבר מוזר – הפערים התעסוקתיים בינינו גדלו באופן מפלצתי.
לא מזמן נפגשנו כל החבר'ה מהתיכון, כולנו ילידי 94', ונדהמתי לראות כמה התרחקו המסלולים שלנו: צפריר השתחרר מיחידה בחיל המודיעין ומקבל משכורת קבועה של 16,000 שקל בעבודת הייטק של 200 שעות בחודש. אור נשאר במערכת הצבאית, הוא משתכר 8,000 שקלים ועובד 240 שעות בחודש. סיגי עובדת בשירות לקוחות ועושה 5,000-6,000 שקל על 200 שעות בחודש.
היקף המשרה, התנאים הסוציאליים, השכר לשעה ואפשרויות הקידום העומדות בפנינו היום, כל אלה נקבעו אי שם בכיתה י"א, כשעמדנו בתור לצו ראשון והתחלנו תהליך מיון לנתיב החברתי שדרכו עוברים רוב אזרחי ישראל. מצד אחד, הצבא יכול להיות כלי אדיר כדי להבטיח יציבות כלכלית ותעסוקתית. בהרבה מקומות צה"ל יכול לפתוח הזדמנויות שוות בפני אנשים ממעמדות סוציו-אקונומים שונים, ולהפגיש כאלה שלולא הצבא לא היו נפגשים לעולם.
ומהצד השני, זהו הרגע שבו גורלך נחרץ סופית. בצבא אתה רוכש מקצוע וניסיון (במקרה הטוב), בתוך הקופסא שהוקצתה לך. היית מדריכה בתנועת נוער? תהיי מדריכה איפשהו או שתלכי לחיל החינוך. את אשכנזיה מהמרכז עם 100 בפיזיקה וערבית? ברוכה הבאה למודיעין. גבר עם פרופיל 97 וקב"א ממוצעת? קרבי זה הכי אחי. היית במד"א? יופי, חובש חדש.
כמובן שכל זה קצת פשטני, כי מתבצעים תהליכי מיון שונים טרם הגיוס, אבל בשטח ניכרים לעין דפוסים וסטריאוטיפים שעד היום לא נעלמו, ואני אדגים: לבסיס הכשרה של חיל מודיעין שחברה שירתה בו הגיע קורס של 30 חניכים, מתוכם רק שלושה ממוצא מזרחי והרוב המוחלט מאזור המרכז. בקורס אחר, מתוך 35 חניכים, היו רק שתי נשים. האם זה כי אין אנשים מתאימים בפריפריה? רק אנשים ממוצא אשכנזי מתאימים לשרת בחיל המודיעין? נשים הן בעלות יכולת שכלית פחותה? אין ספק שהיו תהליכי מיון קפדניים לקורס, אבל האם כל מי שכשירה לקורס קיבלה בכלל זימון למיונים? או שהמיון רק מתבצע בין אלה שמוינו לשם מראש?
המדינה, בעודה מגייסת אותנו למען הגנה על המולדת, לוקחת בדרך חלק בקביעת עתידנו החברתי-כלכלי. אנשים שבורכו בתחומי עניין שעולים בקנה אחד עם האפשרויות שצה"ל מציע, ובמקרה גם מגיעים מרקע סוציו-אקונומי מתאים, שיחקו אותה בגדול. כל השאר מתחילים את חייהם בעיכוב של שנתיים-שלוש ביחס למישהו שרכש ניסיון צבאי בתחום בו רצה לעסוק. מי שלא רכש ניסיון כזה נמצא בפיגור בהתבססות הכלכלית שלו. את השירות הצבאי גומרים בלי שקל, וממלצרות בחצי משרה קשה לבנות יציבות פיננסית.
לוקח שנים רבות של חסכון, השכלה גבוהה, תשלומים על שכר לימוד והשתלבות בשוק העבודה כדי להגיע ליציבות. הדברים האלה מחכים לצפריר ולאור בשנייה שישתחררו. סיגי צריכה לקחת את הדרך הארוכה.
צה"ל הוא גוף שנותן דחיפה לחלק קטן מדור הצעירים, ומשאיר את כל השאר מאחור, עם איחולי 'בהצלחה בלבנות עתיד ולגשר על השנים בהן תרמת בלי לקבל בחזרה'. אם אתם לא חלק מברי המזל שזכו לבנות קריירה כבר בתחילת שירותם הצבאי לאחר שעברו את הפילטר החברתי-כלכלי של המיון, יהיו לכם אופציות מצומצמות לקידום תעסוקה עתידית במהלך השירות. הפילטר הזה מתאים לעתיד הייטקיסטי, אבל אין לו שום ערך או משמעות במקצועות כמו אדריכלות, עבודה סוציאלית, אמנות ומדעי הרוח.
כמה זה אבסורדי, שגוף מיליטנטי משפיע על תחילת חיינו הבוגרים בצורה כל כך משמעותית. כשאור, צפריר, סיגי ואני למדנו יחד היסטוריה ואכלנו בחדר אוכל של בית הספר, לא יכולנו לתאר כלום מכל זה. ועכשיו אפשר לראות את ההסללה בבהירות, וגם את היתרונות והחסרונות שלה: צפריר יהיה כנראה מסודר כלכלית להמשך חייו הבוגרים, אבל החלטה שקיבל בגיל 16 סגרה אותו מקצועית שנים קדימה. לסיגי אמנם אין הבטחת פרנסה לעתיד הרחוק, אבל קשת האפשרויות שפתוחה בפניה דינמית בהרבה.
זה היה הרבה יותר מגניב, אם אפשר היה לשלם במכולת עם דינמיות.