ראשית כל, היכנע | אודי שרבני
ראשית כל, איך אתה יודע? (אני לא יודע)
איך אתה יודע אם כתבת היטב היום? נקודתית: כשאתה יוצא אל הרחוב לאחר כתיבה ולא יודע איפה חנית. במידה ואין לך מכונית, אז כשהלכת ימינה ולא שמאלה. או ההפך. מערכתית: כשבשלב העריכה, אתה לא זוכר אם הדברים שכתבת באמת קרו לך או שהמצאת אותם.
מה הייתי רוצה (בין היתר)
הייתי רוצה להיות תייר ולשמוע את העברית.
מה לא הייתי רוצה (בין היתר)
לא הייתי רוצה שיצליחו לתרגם אותי לשפה זרה. זו אולי השאיפה היחידה שלי בעניין הדבר הזה, שקוראים לו "כתיבה".
מה קורה כשהדמויות שלך קורמות עור וגידים (ובכן)
כתיבה היא פאסיב אגרסיב בין לשון חדה, לבין הימנעות מדיבר סרה. אפילו על הדמויות שלך.
כתיבה היא לא החיים (פרופורציות)
אני לא "דע מאיפה באת", אני לא "לאן אתה הולך". בחיים אני משתדל שכן.
סיור לוקיישנים של מילים (…)
אני לא כותב באופן לינארי. אני כותב כמה דברים במקביל; לפעמים חלקים שונים של אותה יצירה, לפעמים כמה יצירות שונות במקביל. סיור לוקיישנים של מילים; יש לי את שם הסיפור או שם השיר, אני נותן לזה להיטמע בי, הולך איתו (לפעמים שנים), ואז התוכן יוצא אל השם שדג אותו ברוורס. כמו גם לגבי שורות אחרונות: יש לי רק שורות אחרונות בלי סיפור, ואז הלא מודע שלי, לבדו, מתכוונן אליהן וכותב אחרי שסחבתי אותן בראש. התהוות. אותו דבר גם לגבי מטאפורות, דימויים ואנאלוגיות וכל שאר העניינים האלה; הם עולים לי לראש, אני כותב אותם. עושה לי בנק. אחרי זה טווה. זה בעצם אומר שכל הזמן אני בעמידת ראש.
בספר החדש, המטאפורה שאני הכי אוהב הגיע בשיטה הזאת. הנה היא:
"זה אפילו קורה, זאת אומרת משתחרר, דווקא לאלה שהם חכמים, חדים כאלה, רגישים לדקויות, שהעור שלהם גלוּף; בעל חיים שאי אפשר לדעת אם האלוהים יצר את גופו ומעלותיו בהתאם לשטח שבו הוא אמור לחיות, או שעם הזמן גופו עבר טרנספורמציה בהתאם לאזור שבו הוא רובץ ומעביר את חייו".
בנוסף לסרטי טבע שאני מרותק להם (אפשר גם "מרותק" במובן הצבאי, מה שמעלה לי את השאלה הבאה: למה אין "מרותק" ו"מרוטק", כדי להבדיל בין טוב לרע בנושא זה?), אני צופה גם בסרטי גלישה. תנועות גוף, מוזיקה של תנועות גוף, התמזגות, שיווי משקל, תודעה, ריכוז, שבירה.
בשביל להגיע אל גלים ממש גבוהים, הגולש מחזיק ברצועה ("Leash") שמחוברת אל אופנוע ים, עוזב אותה ואת האופנוע בשלב מסוים, וממשיך עם האמנות שלו, הגלישה. ובכן, זאת כתיבה (אקספוזיציה, הצגת דמויות, עלילה, נפילה למים).
משפטים שאני אומר לסובבים אותי בלי קשר לשיחה, מקום וזמן. ככה פתאום (לפעמים זה מצחיק)
1. "אני אומר בוא ניקח כמה ראשונות ונתחלק". (פרודיה על אנשים בשולחן מסעדה בזמן עיון התפריטים).
2. "סבבה, אפשר נגיד להתחיל עם גלעד כהנא או נגיד שלומי שבן". (פרודיה על ישיבות מערכת עיתונאיות לגבי קונספט או טור חדש).
3. "תן לי את זה רגע בתוך משפט". (כשמישהו מבקש את זה לאחר שנשאל לפירוש מילה מסוימת)
4. "צריך לראות בשביל להבין. עזוב, תראה את זה ותגיד לי מה אתה אומר". (שיחה על אמנות)
5. "כמה לדעתך ה-Z פה?" ("Z" זה בעצם סגירת הקופה היומית של מקום עסקים. יודעים כמה יצא בסוף יום [להבדיל מה-X שאותו אפשר לעשות במהלך היום]).
6. "אתה צריך להכיר את הבנאדם, אומר לך, הוא לא כמו שאתה חושב". (שיחת רכילות על צד שלישי).
7. "מהעיר" (אה, איזה קטע! מאיפה אתם מכירים?).
סאונד אישי (תחליף קמץ עם פתח, תראה איך זה יזרום יותר)
ראשית כל, היכנע. הרעיון הוא למצוא את הסאונד האישי שלך. לא לחתור אליו בכוח, הוא יבוא. מיילס דייויס אמר שזה לוקח המון זמן להישמע כמו עצמך. הוא צודק. אני מנסה להסביר לעצמי מה אני רוצה מכל המלל שאני כותב, וזה בעצם כך: דמיינו גיטריסט עם שלל אפקטים שמחוברים לגיטרה שלו; דיליי, ווא-ווא, דיסטורשן, פאז, אקו, פייזר, וכו'. בכל אחד מהפדלים האלה יש אפשרויות רבות (ווליום, מצב, ועוד). הגיטריסט לוחץ על כל הפדלים ביחד, ומנסה למצוא את הסאונד שלו. זו עבודה קשה; יש המוני אפשרויות לכל פדל, ומשם כל אחד עומד בפני עצמו (משפט) ומכיוון שכולם לחוצים, כולם צריכים להתמזג לאחרים (פסקה או סיפור). זה די קרוב, פחות או יותר, לקביעה של לייבניץ, שם לָאלוהים היו אינסוף עולמות אפשריים, והיקום הנבחר הוא הטוב ביותר האפשרי שאלוהים היה יכול ליצור.
אני מחפש, מחפש, מחפש. הסאונד האישי הוא המכלול של הדבר הזה הנקרא כתיבה. כאן אפשר לצאת להערת שוליים על ההבדל בין דעות האדם שכותב, לבין מה שהוא כותב. אסור בתכלית האיסור שהוא יקדש את דעותיו דרך הכתיבה. כן אפשרי שבין שתי אלה תהיה השקה, אבל לא כנקודת מוצא.
עכשיו, היכנע.
*ספרו של אודי שרבני, "יש לך בשביל מה", יצא בימים אלה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים".
