בתוך כל הדברים שאמר הבעלים של הלוס אנג'לס קליפרס, דונלד סטרלינג, כל הדרך להתאבדות הציבורית שלו, היה משפט אחד זניח שעשה את ההבדל. אחרי שטינף כל טינופת אפשרית נגד שחורים, שאלה אותו החברה שלו לשיחה האם הוא מודע לכך שיש קבוצה שלמה של שחורים שמשחקת כדורסל בשבילו. סטרלינג בתגובה לא איבד מהמהירות. "האם אני מודע? אני תומך בהם ונותן להם מזון ומכוניות ובתים", אמר והוסיף: "מי עושה את המשחק (כדורסל), אני עושה אותו או הם? יש 30 בעלי קבוצות שיוצרים את הליגה".
בעוד שיתר האמירות בהקלטה, על שחורים בכלל ועל מג'יק ג'ונסון בפרט, הן לא יותר מנרגנות ארצ'י-באנקרית חסרת שיניים, ההתייחסות הזאת של סטרלינג משקפת את הפרקטיקה של הגזענות שהוא מייצג. היא מסבירה איך הגזענות הזאת עובדת בפועל, בשטח. והפרקטיקה הזאת לא מתבססת על גוון העור, אלא על המעמד הסוציו-אקונומי של האחר. סטרלינג הוא זה שמשלם את המשכורות של השחקנים, של כריס פול השחור כמו של הידו טורקוגלו הטורקי הלבן, הוא זה שנותן להם אוכל, מכוניות ובתים, הוא זה שמעניק להם את זכות הקיום. מבחינתו עשיה זו מוכיחה עשרות מונים עד כמה הוא רחוק מלהיות גזען. התמורה של השחקנים כלפיו, לעומת זאת, זוכה להתעלמות מוחלטת. השחקנים לא מוכרים עבורו כרטיסים ומנויים או מוצרים נלווים במיליוני דולרים, הם לא מעשירים אותו בזכויות שידור, לא קשורים לקלוז-אפים שסטרלינג עצמו מקבל כל ערב על הפרקט בסטייפל סנטר, לכותרות בעיתונים, להון הפוליטי ולקשרים העסקיים שמהם הוא נהנה מעצם היותו בעלים של קבוצה באן-בי-אי.
ההתעלמות מה"תן" בקח-תן שבין בעל עסק לעובדים שלו, בין אם במכוון ובין אם מתוך אוטוסוגסטיה של עשרות שנות שכרון כוח, כפי שהוכיח סטרלינג, לא קשורה לפיגמנט החיצוני של האנשים שממלאים את התקנים שהוקצו לשחקנים, אלא למקומם בארגון, הנמוך מזה של הדובר. בעל האחוזה יכול להיות לבן כמו סטרלינג או שחור כמו מייקל ג'ורדן, קוטף הכותנה יכול להיות ורוד כמו סטיב נאש או מולאטי כמו בלייק גריפין, הכוכב הגדול של הקליפרס. הבעלים שולט בגורלו של העובד ולא ליהפך, הבעלים לוקח על עצמו את המטלה לשאת על גבו את שקי המטבעות מתוך השליחות לחלחל את העושר כלפי מטה, ואלה שמתחתיו לא עושים דבר פרט להתעשר על חשבונו. הם בטח לא חצבו את הזהב בכשרונם ולא מילאו את השקים בזעת אפם. הם למעשה הברגים שקיימים במציאות הכלכלית של בעל האחוזה, אבל מודחקים מהתודעה שלו. ככה הכי נוח.
בתמונה: בלייק גריפין, מוקה
רבים רואים בהחלטה של אדם סילבר, הקומישינר הטרי של האן-בי-אי, להעיף לכל הרוחות את הבעלים של אחת מהקבוצות היותר אטרקטיביות בליגה מעשה אמיץ. המהלך ראוי כמובן, אבל קשה להגדיר אותו כאמיץ. להשאיר את סטרלינג בתפקיד אחרי אמירות שכאלה – זה למשל היה נחשב מעשה אמיץ. בלי קשר לכך שעשה את הדבר הנכון, לסילבר לא היתה כל אפשרות לפעול אחרת באקלים ציבורי-חברתי שבו אין סובלנות לגילויי גזענות מצד אנשי ציבור ומובילי דעת קהל.
בדינמיקה החולה של הכלכלה המערבית אפשר להמשיך ולהתעלם מדרישותיו ומצרכיו של ה-99 אחוז. אבל נגד האיום על הכסף שהרוב העני מחלחל כלפי מעלה – במקרה זה רוכשי הכרטיסים – נגד זה אף אחד לא נשאר חסין. הסוף של פרשת סטרלינג הוא תוצאה נכונה בדרך עקומה, אבל מעל לכל זה סוף שבעיקר מוכיח שוב שהמכניזם לא יכול לשקר: הרוב העני שולט במיעוט העשיר ולא ליהפך. והרוב העני מקבל לכך את הוכחה פעם אחרי פעם – ומתעקש שלא להפנים את זה.
מיד עם פרסום ההחלטה להשעות את סטרלינג מהליגה עד סוף חייו, נשלף מחדש במקומות רבים ברשת "נאום המוקה" של פיני גרשון מ-2001, כדוגמה לאמירה גזענית שלא טופלה כראוי. הדברים של סטרלינג חמורים פחות מאלה של גרשון, גם בתוכן וגם בנסיבות. בניגוד לגרשון, סטרלינג אמר את מה שאמר בשיחה פרטית, מן הסתם מבלי לדעת שהם יקבלו פומבי; הוא לא הציג את משנתו בגאווה בהרצאה רשמית שהוזמנה על ידי המדינה לפני חיילים של הצבא שלה, ומעל לכל – הוא הביע סלידה אישית מהתרועעות חברתית עם שחורים, אבל לא קשר ויצר מדרוג בין גוון העור לרמת האינטליגנציה, משל היתה זו משנה סדורה.
אחרי החשיפה הפומבית סטרלינג הורד מהבמה הציבורית לשארית חייו, בזמן שגרשון נבעט מעלה לשתי קדנציות נוספות במכבי תל אביב, לחוזה שמן במיוחד ביוון ואפילו לאימון הנבחרת הלאומית של בולגריה. הקריירה הנוכחית של גרשון כפרשן כדורסל אטרקטיבי, הגיעה למרות, ולפעמים נדמה שאפילו בזכות, האמירה המרעישה ההיא.
המקום שאליו העיפו אמירות גזעניות שני אנשים שונים, ביבשות שונות, בזמנים שונים, לא אומר דבר על אף אחד מהם. הוא כן אומר הכל על העם שבתוכו הם חיים.
