היא פתחה את השיחה בירייה ממוקדת: "שמענו על הרבה מאוד מקרים אצלכם בעיר, אל תחשבי שלא יודעים, אל תנסי להכחיש". ככה, בלי לתת לי דקה אחת של חסד. "עיר חרדית, אה? בעיקר חרדית. לבגוד זה מותר? חילופי זוגות מותר? וכאילו שאין אצלכם אנסים, רוצחים, גנבים… שלא נדבר על העובדה שאתם משתיקים הכל ולא מתלוננים וממשיכים לחיות כאילו אתם מושלמים".
שמרתי על ארשת פנים שלווה ואפילו לגמתי מהמילקשייק שוקולד שהזמנתי. הכי טעים שוקולד. היא בסך הכל הגיעה לשם בטעות. קבעתי לצאת עם חברה לארוחת ערב, אבל חצי שעה לפני המועד היא שלחה לי אס-אם-אס ושאלה כמה גרוע יהיה אם חברה שלה תצטרף, היא תסביר לי אחר כך מה העניין. השבתי בחיוב, מה כבר יכול להיות? טוב, לא דמיינתי את המתקפה. אבל כשהיא ראתה שאני לא מזדעזעת, היא סיימה בזעם: "ברור שתכחישי ותסבירי לי עכשיו למה החרדים מושלמים".
לא התכוונתי להכחיש, להיפך. "את צודקת", אמרתי לה. רק לפני שבועיים נעצר אדם שמתגורר במרחק רחוב אחד ממני בחשד לביצוע מעשים מגונים בילדה כבת שש. פירוט המעשה כלל אינו משנה, כי את נפשה הרכה הוא כבר השחית עם החולי שלו. יש עוד מקרים כאלה (אם כי אני לא בטוחה שבאופן חריג הרבה יותר מאשר בציבור החילוני), יש סביבם אנשים שיודעים שמדובר בחולים ובכל זאת שותקים, ויש אצלנו הורים שלא מתלוננים. ההשתקה קיימת, כנראה יותר מאשר בחברה אחרת.
"מדוע משתיקים?" שאלתי יום אחרי הפגישה מכר, אחד שמוכן לשמוע את כל התלונות שיש לי לפרוק. "אולי באמת מטפלים בהם בתוך הקהילה?" המשכתי "הרי לא מעט דברים מטופלים אצלנו ככה, יש רבנים, עסקנים ורופאים שדואגים לטפל בבעיות בלי ליצור מהומות, לערב משטרה, להרוס משפחות".
"מה פתאום מטפלים?", הוא התרגז, "אין לך מושג על מה את מדברת. משתיקים כי ככה זה עובד. פוחדים על שם המשפחה, על השידוכים, על מה יהיה. את צריכה להודות במה שלא נוח – יש בעיה חריפה עם המודעות ועם הפתיחות לנושא. מעדיפים לקבור".
קשה להסביר לילד חרדי מהי פדופיליה מכיוון שזה נושא מוצנע ונסתר שלא מדברים עליו בקול. משתדלים להשתמש בכמה שפחות מלים, בוודאי שלא בהסברים מפורטים. מה שכן, מלמדים את הילדים להיזהר מזרים, מסבירים לילדים שאסור לאיש לגעת בהם או לתת להם תחושה לא נעימה, אבל מאוד קשה להסביר את המעשה עצמו – שכן בחברה החרדית גם דברים אחרים שקשורים במין ובאלימות לא יעלו על דל שפתיים.
אני מתקשרת לבן משפחה שלפני כמה שנים עבר בנו, אז בן עשר, ניסיון תקיפה בעיר החרדית שבה הם מתגוררים. ברוב תושייתו וזריזותו הצליח הילד לברוח ותוך כדי, להזעיק עזרה מעוברים ושבים שלכדו את התוקף. "אני לא יודע מה הילד ידע באמת על כוונת התוקף והאם חשש שיפגע בו. מספיק שהוא נבהל כשהאיש התקרב אליו והתחיל לרדוף אחריו, מה שגרם לו לפתוח במנוסה. אולי אם היה יודע יותר על התופעה, הטראומה שלו היתה גדולה יותר, כי היה אולי מדמיין מה ניסו לעשות לו". אומר לי האב, ספק שואל, ספק מרגיע את עצמו. "מי באמת יכול לדעת מה נכון ומה לא?"
על אף שבנו ניצל מניסיון התקיפה, האב לא ויתר. הוא ניגש אל רב העיר וזה הורה לו לגשת ללא שהיות לתחנת המשטרה הקרובה ולהתלונן. אף על פי שהילד ידע שהתוקף נתפס, היה בטראומה והוריו לקחו אותו לטיפול אצל פסיכולוג וגם לחוג לרכיבה על סוסים, כדי להחזיר לו את הביטחון. "המקרה הזה גרם לאשתי ולי ליזום עם הילדים שיחות על הנושא יותר פתוחות מהמקובל אצל משפחות במגזר. אנחנו מקווים שלא יצטרכו, אך אם וכאשר חלילה, יידעו להגן על עצמם גם מאנשים שנראים בלתי מזיקים".
את השיחה הזאת אני מסיימת ברגע של אופטימיות מטופשת. אני יודעת שיש אנשים שהולכים עד הסוף ומטפלים באסון שנחת עליהם – אבל עדיין אני לא רגועה במיוחד. עברו ימים מאז סיפור תפיסתו של האברך הפדופיל. קשה לי להפסיק לחשוב עליו. איך ייתכן שאדם כזה מגיע לבית כנסת, מתפלל מתוך סידור, יושב בכולל ולומד, מקיים מצוות? זה לא מתיישב עם העובדה שהוא אחראי למעשה פשע וחטא.
"האם העובדה שהוא חולה וחוטא הופך אותו בהכרח ליהודי לא מאמין?" שאל אותי אדם שאת דעתו אני מעריכה ועוסק בבעיות של הציבור החרדי, "הוא מנהל אורח חיים לפי אמונתו וזו לא עבודה בעיניים, אלא שיש לו חולי, יש לו דברים שבהם הוא לא שולט בעצמו. האם בגלל זה הוא צריך להפסיק לקיים את דרכו? לא מעט פעמים קראנו כתבות על אנשים שנראים כלפי חוץ חרדים לכל דבר אך בתוכם פנימה הם לא בעלי אמונה, לא רוצים אורח חיים חרדי, אבל נוח וקל להם להישאר במסגרת החברתית והמשפחתית שלהם. הם מוכנים "לחטוא" בסתר כאוות נפשם, אך כלפי חוץ לא מוכנים להיחשף. יש משפט בגמרא שאומר: 'מומר לדבר אחד', אדם שמקיים באדיקות את התורה כולה, אך דבר אחד מסוים, מסיבות כאלו ואחרות, הוא אינו מקיים. גם כאלה יש לנו. אבל חשוב לזכור שישנם אנשים שאמונתם חזקה ויש להם רצון אמיתי לקיים מצוות ככל יכולתם, אלא שבמקרים מסוימים הם לא שולטים בעצמם, או פשוט חולים. הם נופלים למקומות אפלים בלי שליטה, גם מתוך חולי. וזה מה שגורם לפדופילים חרדים להמשיך להסתובב בחברה, לפעמים הם מצליחים לשלוט בעצמם – ולכן אף אחד לא יודע שהם חולים".
למה בציבור החרדי נוטים להשתיק מקרים כאלה?
"אחת הסיבות המרכזיות היא אי אמון ברשויות. פעמים רבות, על אף התלונה, נדחה הטיפול מחוסר ראיות וקושי להוכיח. מערכת הענישה בישראל לא מחמירה דיה ועבריינים משתחררים מהר מדי ושבים לזירת הפשע. אגב, גם במקרים שבהם חרדים נעצרים ונחקרים, אפילו מרצים עונש, הם יודעים להסתיר זאת בחברה, בכישורים שלא מביישים סוכני מוסד.
"דבר נוסף שיש לו משקל כבד הוא העוול והנזק התדמיתי הממשי שנגרם למשפחת העבריין. בת לאב שהטריד מינית, גם אם תהיה כלילת המעלות, יכולה רק לחלום על בחור נורמטיבי שייאות להקים אתה בית. שלא נדבר על כאלו שחוו בעצמם הטרדה מינית, או אונס. האם מישהו יסתכל לכיוון שלהם בצורה ישרה כפי שמביטים על בחור או בחורה אחרים? האם מישהו מבית טוב ירצה להכניס את ראשו הבריא למיטה חולה? לכן הורים במצבי לחץ כמו אחרי שתוקפים את אחד מילדיהם, במקום לחשוב על טובת הילד כרגע והצורך המיידי להעניש את העבריין, יעדיפו לטאטא את הטרגדיה מתחת לשטיח, העיקר שלא יינזקו פי שניים".
*
זה הרגע להביט לתוכי עמוק-עמוק פנימה ולנסות לזעוק לטובת כולנו: מה קורה? לא הגיע הזמן לתקן עיוותים כאלו? האם לילד שנפגע מגיע להיפגע פעם נוספת מצד משפחתו והחברה שהוא חי בה? לאחר נסיונות רבים להגיע לאנשים שיתנו לי תשובות אמתיות יותר אני מגיעה לדורון אגסי, עובד סוציאלי קליני שהקים את עמותת "שלום בנייך" בבני ברק, מדבריו מתברר שהקהילה החרדית – שאינה נעזרת בשירותי מדינה רבים ומקימה גופים משל עצמה כמו קופות חסד, עמותות לילדים חולים וטיפול בחולים – הקימה לעצמה גוף שיטפל גם בפדופילים וגם בנפגעיהם.
"אולי 10 אחוזים מהתלונות על תקיפות מיניות מסתיימות בהרשעה בבית משפט", אומר אגסי. "הרבה אנשים מעדיפים לוותר על הסבל הכרוך בתלונה במשטרה משום שהם יודעים שהתוקף ימשיך להיות משוחרר, וגם אם ייכלא לתקופה קצרה, ישוב לאחר מכן ויוכל להמשיך להפיל נפשות. אל העמותה שלנו מגיעים תוקפים מקהילות חרדיות ועוברים הערכת מסוכנות, שלאחריה מותאם להם טיפול צמוד של עובדים סוציאלים, קרימינולוגים ופסיכיאטרים. לצד הטיפול התרופתי יש טיפולים יחידניים או קבוצתיים".
המדינה לא מקימה הוסטלים ייעודיים לטיפול בתוקפי ילדים. יש אחוזים נמוכים של פדופילים מורשעים שמקבלים טיפול דרך שב"ס או בבית החולים אברבאנל, אך לא מעבר לכך. לכן נוצר אבסורד, שאם אל אגסי מגיע פדופיל שהערכת הסיכון שלו גבוהה מאוד, הוא לא יכול לטפל בו. "איך אני יכול לקחת אדם לטיפול תחת חסותי כשאני יודע שאסור לו להסתובב ברחוב, אך אין לי איפה לשכן אותו במשך תקופת הטיפול?" הוא שואל. בינתיים, באופן פרטי, הוא פועל לגיוס כסף כדי להקים הוסטל למבוגרים חולי מין שעלולים לתקוף ילדים של כל אחד מאתנו. הוא זכה לתמיכה מלאה מרבנים ומעסקני קהילות, שיכולים להכריח אדם לעבור טיפול, כשהאיום כלפי אותו פדופיל הוא שאם לא יגיע לטיפול ינודה ויאבד את מעמדו בקהילה.
העמותה נתנה מענה למקרי פדופיליה רבים במגזר, אך כמובן שאינה יכולה להשתלט על כל המקרים הקיימים. "לפני כשנתיים וחצי נחקק חוק שמחייב טיפול בעברייני מין, גם באלה שבכלא וגם באלה שכבר יצאו מהכלא, לאחר ששלוש שנים קודם לכן נחקק חוק שמחייב מעקב אחרי עבריינים משוחררים. המחוקק נתן למדינה תקופה של שנתיים להחיל את החוק. עברייני מין הם מאוד מניפולטיביים, כפייתיים, אנשים לא פשוטים ולא כל אחד יכול לטפל בהם, לכן חייבו מטפלים לעבור הכשרה מאוד ספציפית. "עד היום לא נמצאו פסיכיאטריים שהסכימו לשתף פעולה והחוק אינו נאכף", אומר אגסי בכאב לב אמיתי.
יש לנו בקהילה החרדית הרבה עבודה לעשות. קשה לדמיין הורים שהולכים לישון בלילה כשהם יודעים שמישהו פגע בילדם ומסיבות כאלו או אחרות בוחרים לתת לילד לשאת לבדו את הזוועה, ואינם מתערבים. על עצמי אני יודעת שלא הייתי נחה ולא שוקטת עד שאדם שחלילה פגע בילדי היה מקבל את הענש החמור ביותר. ההבנה הזאת אמורה, בסופו של דבר, לשבור את קשר השתיקה.
הבחורה מהקפה לא טעתה, חוץ מהעובדה שתקפה אותי על דבר שעשו אחרים בקהילה שלי. ובגלל שאנחנו קהילה שיש בה ערבות הדדית לא עברתי על כך לסדר היום. אני שונאת את המשפט הזה "איך אדם עם כיפה יכול לעשות דברים כאלה?" כי מה, הכיפה שעל הראש אמורה להפוך אנשים באופן אוטומטי לכאלה ששולטים בעצמם? חסינים למחלות נפש? או שיותר נוח לתקוף אותנו בדרך הזאת, לשמוח לאידן של הבעיות שלנו? פעם נסענו בכביש צר ברחוב צדדי, ובעלי ניסה לעקוף רכב שעמד בלי לזוז. הנהג זינק בפתאומיות מהרכב והתחיל לצרוח, התפתחו דין ודברים, ואז הגיע המשפט: "ככה מתנהג אדם עם כיפה? תתבייש לך!" בעלי הסיר את הכיפה ואמר: "ועכשיו מותר לי להתנהג ככה"?
