ערמתא. ככה קראו לכפר ההוא.
כנראה הוא עדיין שם, ממוקם בין 30 ל-40 ק"מ מצפון לגבול ישראל לבנון, בחלק המרוחק של מה שקראו לו אז "רצועת הביטחון, גזרה מזרחית".
באותו הבוקר יצאתי לנהיגה מבצעית בנגמ"ש בפעם הראשונה בחיים. בעצם זו היתה הפעם השנייה – יום לפני כן נסעתי איתו ממעבר הגבול לעיישיה.
הגעתי למוצב בו ישבה אחת הפלוגות החטיבתיות של גולני. היינו אני וחפ"ק מח"ט, שבעצם היה חפ"ק סמח"ט. וגם מי שהיה אז סמח"ט, סא"ל, ועבר מאז את כל הדרגות שיש בצבא. היום הוא הרמטכ"ל.
כל זה היה מזמן. אוקטובר 1991. ה-29 באותו חודש, ליתר דיוק.
***
הייתי בן עשרים וקצת. שבוע אחרי קורס נגמ"ש באליקים.
בשבוע לפני, בזמן הקורס, קראנו בעיתון על סיור של צה"ל שעלה על מטען. לוחמי החיזבאללה שהטמינו אותו שמו לעצמם למטרה להביע את דעתם על הועידה הבינלאומית שנערכה אז במדריד. ועידת שלום.
היו הרוגים.
שמיר ראש ממשלה, דוד לוי מחרים את הועידה. וביבי, הכוכב העולה דאז, סגן שר החוץ, מלווה את שמיר.
***
"מבצע חודר קו אדום", ככה קראו לזה. הפגנת נוכחות במובלעת ג'זין, שנשלטה על ידי אנשי צד"ל, לא על ידי צה"ל. הגענו לקראת ערב לעיישיה ושם עשינו את הלילה, יחד עם עוד כמה חברים שעשו איתי טירונות ומאז נפרדו דרכינו.
ביניהם היה שאול, שזכר לי לטובה את הסנגוריה שלימדתי עליו ועל חבר נוסף שלו בסוף הטירונות ושהביאה לקיצור עונשם; מביטול חופשת הרגילה כולה, להפסד של מרביתה, וזאת בעוון "שחיטת פק"לים".
***
אווירה של משהו גדול באוויר: "מבצע".
בבוקר יצאנו לדרך .ביציאה מהמוצב אני מאבד שליטה לרגע על הסטיקים של הנגמ"ש (אין הגה בנגמ"שים של פעם, יש שני מוטות שאיתם נוהגים), ואנחנו כמעט מתהפכים.
לימים תהיתי מה היה קורה אם היינו מתהפכים שם, כמה נזק היה נגרם בסיכומו של עניין. כנראה הרבה פחות.
אבל מיד אחרי המחשבה הזו, אני תמיד נזכר שלא היה באמת לאן להתהפך, ומקסימום הייתי "מגרד" איזו תלולית עפר. היינו ממשיכים למבצע.
***
אני מתאפס על עצמי ואנחנו ממשיכים.
שלושה נגמ"שים ואביר אחד. אני נוהג בנגמ"ש שסוגר את הכוח, וכנהג אין לי ברירה אלא להאזין, באוזניות של הקסדה, לזיבולי השכל של שני הקצינים שיושבים עם ראשם בחוץ.
אנחנו פותחים ציר, אחרינו אמורה להיכנס פלוגה שלמה.
כל הדרך הקצינים מתלוצצים על "החיזבאלון שילחץ כפתור וירים אותנו באוויר, ועד שיבואו לאסוף אותנו, הוא כבר ישתה קפה בכפר".
בקטעים מסוכנים על הציר, אלו הסמוכים לחורשות, יורד חלק מהכוח קרקעית ופותח את הציר רגלית. אחרי הקטעים המסוכנים, המתח קצת יורד והחיוכים מתרחבים. אנחנו חולפים ליד מוצב צד"ל בעיקול ערמתא ומרגישים בטוחים יותר.
***
הדרך מתחילה להתעקל בעלייה, ארבעה כלי רכב, אנחנו עדיין סוגרים את הכוח.
צד"לניק מנומנם מנופף מהעמדה שלו. הנגמ"שים מגבירים טורים ומתחילים את הטיפוס המתון.
ואז.
בום.
ממרחק של שניים וחצי עשורים, אני עדיין זוכר את הפיצוץ. ראיתי אותו חד וצלול, דרך הפריסקופים של הנהג. ענקי. כמו אש גדולה ועצומה שמגיעה משומקום. כמו הפיצוצים שרואים בסרטים, חשבתי אחר כך, הם אשכרה לא מגזימים שם בהוליווד.
***
הפיצוץ אירע לצד הנגמ"ש הראשון. הנגמ"ש זז רק מעט שמאלה. ואז המשיך לעמוד, אפוף עשן.
לרגע היה נדמה שכלום לא קרה – הנגמ"ש נראה שלם. לא קלטתי ששלושה מהאנשים שנסעו בו, עמדו עם חצי גוף בחוץ.
שנייה של דממה, ואז מטח יריות. שלנו.
זו היתה התרגולת – ירי של 360 מעלות עם כל מה שיש, כדי להתכונן לאפשרות שהפיצוץ הוא רק הקדמה למתקפה קרקעית.
אני נוצר את הסטיקים, נעמד על כסא הנהג ומרוקן מחסנית לכיוון לא מוגדר. לא מתעלם מהעובדה שבכפר הסמוך אנשים ממשיכים להתנהל כרגיל, כאילו לא נפתח סניף של הגיהינום ממש לידם.
אחרי כמה דקות כאלה יורדות האלונקות.
בקשר מדברים על שני הרדופים ושני פרגים. מהר מאוד זה הופך לשלושה הרדופים ופרג קל אחד.
***
שלוש אלונקות דוממות מורדות מטה.
חייל בוכה מסתובב בלי קסדה. אני צועק עליו שיעלה על קסדה ושכפ"ץ. מעלה את אחד החיילים מבטן הנגמ"ש לעמדת המפקד, שיכוון אותי.
אני ממקם את הנגמ"ש על דעת עצמי במיקום גבוה על הגבעה הסמוכה, ומצוות חייל למא"ג של המפקד. אני זוטר ממנו, אבל הוא לא מתווכח – שמח שקיבל תפקיד שמאפשר לו להישאר בנגמ"ש.
אני מדומם את הנגמ"ש, יוצא ממנו, לובש אפוד על השכפ"ץ. מוודא שהמחסנית הוחלפה. והולך לעזור עם האלונקות.
***
רימון עשן אדום קולח על הגבעה. מסוק יורד לעברנו. להבי הרוטור שלו יוצרים רוח עזה ומעיפים את השמיכה מעל אחת הגופות, רק על מנת לגלות לעינינו את המחזה המחריד של מי שהיה אך לפני כמה רגעים איש צעיר, נער, גבר. המראה קשה ואני ממהר להחליף את אחד מנושאי האלונקה, שנראה שעומד לשמוט אותה.
אני פועל על אוטומט. עובד בדיוק לפי התרגולות. יעיל, לא מתרגש, רובוט. אני זה שנשאר מאופס, מנער את המפקד הישיר שלי, שלא מצליח להשתחרר מהזיכרון של ליל אמש, אז שיחק שש בש עם אחד ההרוגים.
אנחנו מעמיסים שלוש אלונקות עם גופות על המסוק. אליהן מצטרף פצוע קל אחד, שישב עם המא"ג בחלקו האחורי של הנגמ"ש עם רגל מחוץ לדלת החי"ר, מוכן לפריקה שלא הגיעה.
הנהג של הנגמ"ש שהתפוצץ, שנהג כמוני עם ראש בפנים ומדף פתוח, מראה לי את הקסדה שלו שהתרסקה. לידינו מסתובב עוד חייל שהכרתי מאותה טירונות. גם הוא היה בנגמ"ש שנפגע, אבל בפנים, לכן שרד.
פחות משנה לאחר מכן ייהרג גם הוא בנסיבות דומות.
***
בערב כבר היינו בצד השני של הגבול.
עוד לא הפנמתי.
למחרת, בבית עלמין של קבוצת מושבים בדרום, אני בהלוויה הצבאית הראשונה שלי. חוץ משאול, אותו הכרתי בטירונות, את שני האחרים הכרתי לראשונה רק בערב שלפני הפיצוץ, כשאירחו אותנו במוצב שלהם.
אני הולך להלוויה של שאול.
***
29באוקטובר, 1991.
את התאריך הזה אני לא שוכח.
ב-29 באוקטובר, 1989, התגייסתי. ב-29 באוקטובר, 1992, השתחררתי.
וככה, כל שנה, כשכולם מציינים את יום השנה למבצע קדש או את הטבח בכפר קאסם, אני מציין את האירוע שלי.
***
סיפרתי את הסיפור הזה פעמים רבות בחיי, אבל רק עכשיו אני כותב אותו.
הסיפור בו קיפדו את חייהם שאול, רונן ושחר.
***
ההלוויה הצבאית השנייה בחיים שלי הייתה באוגוסט 2000, והגיעה כמו משומקום. שי, חבר של חבר, שלימים הפך בעצמו לחבר. מעצב גראפי מוכשר במשרד פרסום נחשב. יצא למילואים, לשבוע אימונים סטנדרטי, ונהרג מפיצוץ רימון בתאונת אימונים.
את רוב ימי הזיכרון מאז, אני עושה אצלו, לידו, סמוך לקברו.
האמת היא, שלא ממש בא לי על הלוויות צבאיות נוספות, אבל לא נראה לי שזה תלוי בי.
