"בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות', נשלחת ידי אל האקדח" (מתוך המחזה "שלאגטר" מאת הנס יוסט)
"בכל פעם שאני שומע את המלה 'אקדח', נשלחת ידי אל התרבות" (ג'ורג' ל. מוסה, היסטוריון וחוקר טוטליטריזם)
באירועי שירה רבים אמר המשורר חיים גורי כי הלקח שלו ממלחמת יום הכיפורים הוא שקציני מודיעין צריכים לקרוא שירה, משום שהשירה מלמדת על הלכי רוח ציבוריים, שמאפשרים לחזות את המלחמה. גורי הוא גם זה שכתב את השיר "אני מלחמת אזרחים", רפלקציה ואבל על מלחמת העצמאות. אני משער שלו היה צריך להתחיל את הקריירה היום, גורי היה מושתק כ"שמאלני" ו"הזוי".
על מירי רגב והחזון התרבותי – מחזה בהרבה מערכות שחנוך לוין מעולם לא כתב
האמירה של גורי מזכירה את האמירה המפורסמת המיוחסת לגרינג: "בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות', נשלחת ידי אל האקדח". בהתחשב בכך שגרינג שלפני הנאציזם היה פטרון האמנויות במשטר שייסד צייר מתוסכל, יש בכך אירוניה. למעשה, המשפט רק מיוחס לגרינג. הוא הופיע לראשונה במחזה של מחזאי "מטעם", הנס יוסט, שבין שלל תפקידיו מטעם – שחלקם קיבל מגרינג – היה נשיא לשכת הספרות של הרייך. במחזהו "שלאגטר", מופיעה דמותו של שאהיד גרמני שנלחם בצרפתים ומוצא להורג. המחזה הוצג לראשונה ב-20 באפריל 1933, ביום ההולדת ה-44 של היטלר.
יש קווי דמיון בין ההתרחשויות בישראל לימי סטאלין העליזים ולשלטון פוטין. למשל, בין מעשיה של מירי רגב לבין המאבק נגד קוסמופוליטיות, מערכה אידיאולוגית בברית המועצות (1948–1953) נגד חלק מן האינטליגנציה הסובייטית שהיתה בעלת דעות ספקניות ופרו-מערביות, לדעת השלטונות.
בימים האחרונים מתחוללת סערה בחוגי התרבות הישראלית המרכזית. לאחר שרגב הכריזה על הוצאת גופי תרבות "הפוגעים בחיילי צה"ל ומסיתים כנגד המדינה" אל מחוץ לרשימת התמיכה של משרד התרבות.
שאלתי את ראשי תיאטרון החאן על המגמות המסתמנות והם אמרו שאינם מאמינים שרגב תצליח לממש את איומיה, לא רק בגלל הסכמים ותקנות שנחתמו עוד קודם לכניסתה למשרה, אלא משום שדעת הקהל הציבורית לא תאפשר זאת. אני חושש שהם טועים. התעמולה עתידה לנצח את התרבות.
מאז ימי יוון העתיקה, ידע השלטון להשתמש ביצירות התרבות למטרותיו הפוליטיות. באימפריה הרומית נדמה שהיתה הפרדה בין "הלחם והשעשועים" לבין התיאטרון, שהיה חלק מחובה דתית מקודשת. אבל מתחילת המאה העשרים, התיאטרון והקולנוע היו לשופרות של השלטון. עצם ייצוג הסיפור הלאומי, גם כאשר מתנגדים לו או מתייחסים אליו כמיתוס, עושה לו שירות מצוין, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
על כן המאבק נגד התיאטרון הרפרטוארי, שלכאורה מממן יצירות "אנטי ישראליות", מסוכן לשלטון הרבה יותר מכל סרט עצמאי של יוצר שמאל, שברוב המקרים אינו עובר את שלב הפוסט פרודקשן או לא זוכה להפצה.
יש לקבוע כהנחת יסוד ששלטון מרכזי באשר הוא אינו מממן "אמנות", אלא "בידור" בלבד. אני למדתי בתיאטרון החדר, מקום שממנו יצאו חלק מהאנשים שמואשמים בחתירה תחת אושיות השלטון. כשאנחנו עושים אמנות, אנחנו לא מקבלים כסף מהשלטון ולא מתפשרים עמו. למעשה, לפי הגדרת האמנות בספר "המעגל הפתוח" של אמיר אוריין, ברגע שקיבלנו כסף מהשלטון ונציגיו, ההצגה משנה את הגדרתה ממעשה יצירה, שיכול היה להיות "אמנות", והופכת ל"חתרנית" בלבד.
זמן רב אני עוקב אחר האופן שבו הימין תופס את התרבות, האמנות והבידור. הימין חשדן מאוד כלפי "אמנות". "אמנות" בעיניו היא מה שמתרחש במוסדות תעשיית התרבות המרכזית. למעשה מה שמתרחש שם זה "בידור" בלבד, כי "אמנות" היא קודם כל יצירה עצמאית שאינה נכנעת לתכתיבים של תקציבי השלטון. היא בוטה ואופוזיציונית באופיה, היא מטילה ספק באידיאולוגיות מרכזיות מקובלות ומציגה אידיאולוגיה אלטרנטיבית.
בשעתו נמתחה ביקורת בעיתון הימני "חירות" על "חופה שחורה" של רטוש: "הכל טוב ויפה, אבל איפה האידיאולוגיה?" המבקר כעס כי האידיאולוגיה של היצירה אינה תואמת את שלו. האתר הימני לאטמהפנה לערוץ הראשון הממלכתי, כדי להעלות בו את הסאטירה "הכל שפיט". הוא נזקק לכספי ההמונים כדי לממן את הגלגול הטלוויזיוני הזה, כי מקרב קהל הגולשים לא נמצא מספיק מימון. זה לא הפריע לאנשי ימין אלה להמשיך למחות, שהם לא מוכנים למימון תרבות על ידי גופים ציבוריים.
מעבר לצביעות, הימין, אמן ה"הסברה", ייצר וירוס קטלני נגד האמנות של ה"שמאל". הוא מציג חלק מהיוצרים בארץ כ"עוכרי ישראל", המשתמשים בכספי הציבור כדי לחתור תחת אושיות המדינה. הבעיה היא שבמדינת ישראל אנחנו לא חיים במציאות כהווייתה, אלא בתוך דימוי. הסיטואציה מחריפה ככל שהימין מתבצר בשלטון וממשיך להאמין בתעתוע החברתי, הטוען שאפשר להצדיק כל מעשה בהסברה טובה. יש לחזור ולהסביר מדוע הקצף הימני העולה על התרבות איננו מוצדק ומה הסכנה שבהתקרנפות מוסדות התרבות, העומדים בראשם ומעשיה של שרת התרבות.
כאמור, "אמנות" היא אכן אופוזיציונית וחתרנית. זה ייעודה החברתי. אבל תעשיית התרבות המרכזית כלל אינה אמנות, אלא "חרושת תרבות". אם מישהו מצליח לייצר טקסט, כל טקסט שבאמת מסכן את החברה, הרי שכפי שראינו במקרים כמו הסטאלג "הייתי כלבתו הפרטית של הקולונל שולץ" או עבודת הווידיאו "קקי במקום דם" של נטלי כהן וקסברג – השלטון מזדרז לעצור את היוצרים ולנהוג בהם כבפושעים.
ברוב המקרים מנהלי מוסדות התרבות מצנזרים בעצמם יצירות שלא מוצאות חן בעיני השלטון, והיום היוצרים עצמם מצנזרים את עצמם. משמע, כל הצגה או סרט עברו אישור של השלטון באופן ישיר או עקיף או אפילו הסכמה שבשתיקה.
לכן אי אפשר להאשים את יוצריהם בבגידה, מקסימום בחתרנות משובבת לב ומשחררת קיטור כפי שקורה בתיאטרון הרפרטוארי. הוא לא באמת יכול לפעול נגד המדינה, כי הוא פוחד שאם יציג יצירה אופוזיציונית, לא יוכל לשלם את החשבונות וזה כבר הפך לנבואה המגשימה את עצמה.גם תיאטרון הפרינג' תלוי במדינה לצורך הצגתו, ורוב ההצגות מוצגות במעבדות פרינג' במימון המדינה. כל עוד מצב זה נמשך, הן אינן מסכנות אותה.
כל התרבות שאתם רואים ממומנת על ידי המדינה ב-500 מיליון שקל בשנה – תקציבו של מינהל התרבות. זה אולי נשמע הרבה, אבל בהתחשב בתנאים בארץ וביוקר המחיה, זה שום דבר. חלק גדול ממה שמאפשר את כל התרבות שאתם רואים כאן הוא כספים פרטיים, על פי רוב של האמנים עצמם במישרין או בעקיפין על ידי ויתור על שכר, גורמים פרטיים, קרנות ציבוריות שמנות שיזכו לרווח פוליטי על סבסוד התרבות, כספים מחו"ל ועוד. 500 מיליון שקל אינו סכום גדול בהתחשב במספר האמנים, במורכבות היצירות, בדרישה לאיזון תקציבי ובדרישת הממשלה שגופי התרבות יסייעו גם לפריפריה.
השאלה היא לא למה הממשלה מממנת את התרבות, משום שברור שזה אמצעי שליטה, אלא אם בסופו של דבר שיעור המימון כה זעיר, למה אנחנו לא מתנתקים ממנו לחלוטין? יש לכך שתי סיבות:
1. כל פרויקט זקוק לכסף ראשוני שלאמן על פי רוב אין.במקרים רבים על כל שקל של המדינה, האמן או הגוף התרבותי משיג פי כמה וכמה מתורמים.
2. ההשקעה של המדינה היא בתשתיות ולא באמן, דבר שמאפשר למדינה למנוע פגיעה בה באמצעות השליטה על אמצעי הייצור.
כך למשל, לפי חוקי הפרינג' בישראל, המדינה מממנת את האולם ואת האיש הטכני שמפעיל את ההצגה. אין התערבות בתכנים, אין שום סיוע מעבר לאלמנטרי, אם אדם רוצה להפיץ את אמנותו מעבר לכך, הוא נדרש לשורה של מבחנים מגוחכים, אבל עדיין אלו אמות מידה שמשרד התרבות מפקח עליהן, וכל אחד יכול להחליט אם הוא מציית להן או לא.
מה הסכנה הרובצת לפתחנו? שתיווצר אמנות אמיתית, או שפעמוני האזהרה לא יצלצלו?
יש שתי מגמות עתידיות ושתיהן מסוכנות לשלטון. הסכנה הראשונה היא שאם נדמה לשלטון שהאמנות עכשיו מסוכנת, שינסה לשער מה יקרה כשהאמנים לא יחושו מחויבים בשום צורה לשלטון, כמו בבדיחה על העשיר שהפיצו עליו שמועה שהוא פשט רגל ואז הוא החליט באמת לפשוט רגל.
אבל ברור שזוהי רק משאלת לב שלי. מנהלי התיאטראות לא יזעזעו את הספינה, כי הם יאמרו לעצמם, ובצדק, שיותר מאשר לאמנות שברוח, הם מחויבים לאמנים שבחומר, ויישרו קו עם השלטון. האקדח שהניחה רגב על השולחן לא יצטרך לירות במערכה השלישית, הוא יהיה כחרב דמוקלס מעל ראשי האמנים.
אחד הסיפורים שאבא שלי היה נוהג לספר ליד שולחן ארוחת הערב הוא שבבסיס שלו שברו פעם את פעמוני האזעקה המתריעים על דליפת דלק מטוסים לאדמה, בדירים של מטוסי הקרב. בסופו של דבר הצבא לא רק שילם על הוצאת הדלק מהאדמה, אלא גם שילם פעמיים על הדלק שהיה שלו.
הסכנה בהשתקת פעמוני האזהרה של התרבות, מגמה שאליה חותרים השרים והוגי הדעות של הימין, שהרווח הזמני שבסתימת הפה שלנו, יביא לכך שכמו בשריפה בכרמל, שלהבת שניתן היה לכבות בכוס מים, אפילו הסופר טנקרים של ביבי לא יכבו.
יואב איתמר הוא עורך, כותב, מתרגם, מחזאי, מורה לכתיבה, מו"ל, מבקר ומפיק פרינג