"עובדה, היו סוכנים סובייטים", אמר אופיר אקוניס ב-2011, כדי להצדיק את דבריו כי סנטור מקארתי צדק בכל מלה. אקוניס ייכנס בשבוע הבא לתפקיד השר הממונה על חוק רשות השידור. כלומר השידור הציבורי במדינת ישראל – שמונה תחנות רדיו, שני ערוצי טלוויזיה ואתרי אינטרנט, סלולר וניו מדיה.
מירי רגב נכנסה לא מזמן לתפקיד שרת התרבות והספורט (הנה משפט מעניין בעבורה מתוך אתר מינהל התרבות: "לכל אדם בישראל 'זכות לתרבות' – הזכות ליצור תרבות והזכות לצרוך תרבות").
אקוניס התפתל והסביר אז בראיון ללונדון וקירשנבאום, כי לא התכוון לכל מה שמקארתי אמר. גם רגב חוזרת על הסתייגויות כאלה ואחרות, ובהן היא מבהירה כי היא בעד פלורליזם וכי תדאג לכולם ולפריפריה (אם כי יש גבול למה שמותר לאמנים לומר(.
אלא שביסוד הבנתם את תפקידם, ואולי את מהותה של מדינה דמוקרטית, יש פגם מובנה יסודי ועמוק.
כשרגב אומרת שלא תיתן לתקצב פעילויות שעושות דה לגיטימציה לישראל ופוגעות לדעתה בחיילי צה"ל ובמשפחות שכולות, היא לא יורדת למהותו של המושג "תרבות" ואולי אף לא מבינה את דבריה שלה עצמה בהקשר של תרבות (מי יחליט, אגב, מהי תרבות שעושה דה לגיטימציה? רגב(?.
תרבות יכולה לעתים לפגוע גם במשפחות שכולות, כדי לבקר את הממשלה ששלחה את בנם למוות ("אבי היקר" / חנוך לוין) או כדי להפנות זרקור למטרותיה של מלחמה מיותרת או מטופשת שבה נהרגו חיילים לשווא ("המשך יבוא" / מאיר ויזלטיר(.
הפגיעה הזו אינה קשה כמו פגיעתה של החלטת ראש ממשלה לשחרר אלף מחבלים עם דם על הידיים, כדי לשחרר חייל שבוי אחד. אלף משפחות שכולות נפגעות באותו רגע. ותדמיתה של ישראל כמדינה שנכנעת לטרור נפגעת אנושות. אבל ההחלטה הזו אינה בתחום התרבות, לדעתה של רגב. זה שייך לכאורה לשלטון נבחר. אלא שההחלטה הזו יכולה לעלות על במת התיאטרון או מסך טלוויזיה ולחטוף ביקורת קשה שממנה ייפגע ראש הממשלה.
אז עלולה רגב לעצור את תקצוב ההצגה או הסרט, בטענה שהם "עושים דה לגיטימציה לישראל". כי אצלה "ישראל" מזוהה עם השלטון בישראל ולא דווקא עם התרבות, שבה "לכל אדם יש זכות לתרבות". כלומר גם לתרבות של סאטירה, גם לתרבות של כאב, ביקורת, חופש ביטוי ומחשבה.
באותה מידה אקוניס לוקה בהכללה כשהוא מחפש "סוכנים סובייטים" בכל ביקורת ומצדיק עצמו בכך שבסוף הרי היו כמה "סוכנים סובייטים". הוא לא מבדיל בין מעקב אחר אזרחים רבים ופגיעה בזכויות האזרח שלהם, בטיעון של חיפוש בוגדים ומרגלים, לניסיון להשתיק את חופש המחשבה והביקורת.
תרבות הוויכוח רחוקה מן האנשים האלה יותר מהמרחק שבין המרכז לפריפריה. הרבה יותר. אם היו יודעים לא להכליל ולהתמודד עם הביקורת, לא היו נזקקים לצנזורה ועצירת תקציבים. לא היו מנסים לחוקק חוקים נגד עמותות. לא היו תוקפים בחמת זעם כל ביטוי של ביקורת על מדינת ישראל, במקום למצוא עובדות שמפריכות את הביקורת או מתמודדות אתה בצורה מכובדת.
לימין בישראל יש טיעונים רציניים נגד מדינה פלסטינית, נגד פינוי שטחים, נגד הבנה של המאבק הפלסטיני. אלא שרגב ואקוניס, כדובריו הרהוטים של בנימין נתניהו, לא מנסים להסביר. לא מנסים להתמודד עם בעלי דעה שונה והפוכה לשלהם. כמו תשדירי הבחירות של פטרונם הפוליטי, גם הם מציירים עולם של שחור-לבן – מאוים על ידי חמאס, מותקף על ידי "אנטי ציונים", חושש מהשמאל ש"יפיל את שלטון הליכוד" בגלל הצבעה של המוני ערבים ישראלים ש"באים באוטובוסים שארגנו עמותות השמאל".
ועכשיו העולם הזה מאוים על ידי מופעי תרבות ואמנות, טקסטים ודעות של שחקנים ועיתונאים, תחושה של דה לגיטימציה סובייקטיבית מול כל אמירה שאינה הולכת בתלם שהם – השרים – רואים בו לגיטימי.
הוויכוח עם אנשים כמו רגב, אקוניס ונתניהו הוא-הוא מלחמת התרבות שבה מצויה כעת ישראל. אי אפשר לקיים דיון פוליטי אמיתי על בעיותיה של ישראל בלי שלוויכוח יהיו חוקי משחק תרבותיים, מוסכמים, דמוקרטיים ומקובלים. בלי שיהיה כבוד לדעות שונות, קוטביות וחריפות ככל שיהיו. דעות שעלולות גם לפגוע ברגשות ואפילו לאיים על עתידו הפוליטי של ראש הממשלה. אבל אלה דעות שזכותם של אזרחים להשמיע.
ראש הממשלה הרי יכול לשלוח את האזרחים הללו למלחמה שממנה לא יחזרו, רק על פי דעותיו שלו, של רגב ושל אקוניס. או אז יגידו להם "זו הדמוקרטיה". "אמנם הצבעתם למען מישהו אחר, אבל מי שניצח בבחירות קובע ("אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, אתם 20. אסור להתבלבל למי הציבור הצביע"). אז לכו להיהרג למען ערכיו והחלטותיו של המנצח. למען השקפת עולמו ודעותיו, ואם זה חלילה עלול לפגוע במשפחתכם אחרי מותכם, הרי "אלה חוקי המשחק הדמוקרטי". אסור להתבלבל.