תהלוכה של ארגון EPRP | אתיופיה, 1974
אם נבקש מישראלי ממוצע שאינו ממוצא אתיופי לתאר את הידוע לו על חיי הקהילה באתיופיה, סביר שיחשוב על נחשלות, על עולם שלישי שמנותק מחיים מודרניים, על רעב ועל התעמרות קשה שעוברים היהודים מידיהם של השכנים הלא-יהודים.
ספר חדש שיוצא בימים אלה, "המסע האחר: יהודי אתיופיה וחלקם במאבק המהפכני של אתיופיה בשנים 1974-1991", חושף את הקורא לעולם אחר לגמרי של יהדות באתיופיה: יהודים מהפכנים, מרקסיסטים, לוחמי חירות ומורדים.
דוד רטנר, המחבר, בחן את סוגיית חלקם של בני קהילת ביתא-ישראל, יהודי אתיופיה, באירועים ההיסטוריים שהובילו למלחמת האזרחים הקשה במדינה זו. מסוף שנות השישים של המאה הקודמת, תנועת סטודנטים דומיננטית יחד עם קבוצות פעולה פוליטיות הובילו לתסיסה ולמהפכה שהפילה את הקיסר מכסאו בשנת 1974. המהפכה העלתה לשלטון ארגון צבאי בעל אג'נדה מרקסיסטית בשם דרג, והביאה לסיום את השלטון המלוכני בן מאות השנים. בתוך מכלול הארגונים שעלו על הבמה באותן שנים התבלטו שניים" ארגון EPRP הרדיקלי שגייס עשרות אלפי חברים לשורותיו, ו-TPLF הקטן יותר. לקראת סוף אותו עשור התדרדרה המדינה לידי מלחמת אזרחים, וזו הסתיימה רק בשנת 1991.
רטנר מספר כי רבים מבין בני הקהילה היהודית היו מעורבים בדרמה הלאומית האתיופית, חלקם כלוחמים, אחרים כפעילים פוליטיים. "מתוך המחקר שלי על אתיופיה כמדינה בשנות השישים עד שנות השמונים הכרתי זירה פוליטית סוערת ושוקקת, לטוב ולרע", הוא אומר, "הפגנות, מפלגות פוליטיות, עיתונים, מהפכה. מאידך, מכל מה שקראתי על הקהילה היהודית-אתיופית לגבי אותה תקופה, הרושם שעלה הוא של קיפאון, של אורח חיים מסורתי שהשתנה רק בשוליים במשך מאות או אלפי שנים. כל זאת בשעה שהחברה האתיופית עוברת תהפוכות ומהפיכות. שאלתי את עצמי 'איך זה אפשרי? יכול להיות שכל זה לא נגע להם?'"
"זירה פוליטית שוקקת". ד"ר דוד רטנר
רטנר עצמו, דוקטור לסוציולוגיה עלה לישראל בגיל צעיר מברית המועצות. זהו ספרו השני העוסק ביוצאי אתיופיה בישראל. לצורך המחקר לספר, קיים ריאיונות עם יוצאי אתיופיה שהיו עדים לתקופה. "המרואיינים שלי נחלקים לשתי קבוצות: אלו שהיו חברים בארגון EPRP, אותה מפלגת המונים שהייתה התקווה הגדולה של אתיופיה ואשר דוכאה באכזריות על ידי ה'דרג'", הוא מספר, "המרואיינים המשתייכים לקבוצה זו היו פעילים בתנועה מהמחצית השנייה של שנות השבעים ועד להתפרקותה בפועל בתחילת 1980. לאחר מכן באופן טיפוסי הם נמלטו לסודאן ומשם עלו לישראל.
"הקבוצה השנייה היא של אלו שהצטרפו לארגון TPLF, ארגון המחתרת שיצא מצפון אתיופיה ובסופו של דבר הביס את הצבא של ה'דרג'. באופן טיפוסי הם הצטרפו למחתרת במהלך שנות השמונים, ופעלו בשורותיו עד הניצחון בשנת ,1991 וגם לאחר מכן במשך כמה שנים שימשו בכל מיני תפקידים עד אשר עלו לישראל".
רטנר רצה לחשוף בפני הקורא הישראלי פנים של אתיופיה שאינן מוכרות לו – של תקופה מרתקת ודור מעורר השראה של צעירים אידאליסטים הפועלים מתוך אומץ והקרבה עצמית כדי להפוך את אתיופיה לשוויונית, דמוקרטית וצודקת. בכך, הוא שואף לערער כמה מהסטריאוטיפים הקיימים בחברה הישראלית שמקורם בבורות באשר לאתיופיה ואולי באשר לאפריקה ככלל.
"רציתי לערער על הסטריאוטיפ שהשתרש בישראל על כך שיהודי אתיופיה היו מנותקים משאר החברה, שהייתה עוינת כלפיהם", הוא מסביר, "כמו גם על הסטריאוטיפ שהם חיו באורח חיים מסורתי בלבד, כזה שלא השתנה אלפי שנים ושכל מה שהעסיק אותם היה חלום העלייה לציון. בקהילה הזאת היו צעירים בעלי תודעה פוליטית, שהכירו רעיונות מרקסיסטים, שחיו בתחושת סולידריות עמוקה עם שאר החברה האתיופית והיו מוכנים להקריב את חייהם למענה – לא מעטים מהם אכן נהרגו".
רטנר מוסיף כי גם רצה להדגים איך הנרטיב ההיסטורי שנכתב ועוצב באשר לקהילה היהודית באתיופיה, זה שאמור היה לסייע לה להשתלב בתוך הנרטיב הציוני הגדול של "אלפיים שנות גלות", בעצם הביא למחיקת פרק שלם וחשוב בהיסטוריה של הקהילה, ובכך תרם לקיבוע שלה בתודעה כ"אקזוטית", שלא לומר – פרימיטיבית.
"הקבוצה הראשונה של עולי אתיופיה, שהגיעה בתחילת שנות השמונים, השתלבה טוב בחברה בסך הכל", הוא אומר, "לחלקם יש ביקורת על החברה הישראלית ועל קליטת העולים, אבל היא לא שונה מאוד מביקורות שיש לישראלים אחרים.
"לגבי הקבוצה השנייה של עולים מאתיופיה, זו שהגיעה לכאן החל מאמצע שנות התשעים ועד עשור אחר כך, אפשר לומר בהכללה שהיא פחות השתלבה כפי שאנחנו תופשים שילוב: מבחינת שפה, השכלה, מוביליות חברתית ועוד. הם הגיעו הגילאים יותר מאוחרים, חלקם אחרי שנים ארוכות של מלחמה קשה".
פתאום אתה מרגיש כמה אתה בודד
ממויה טיזזו היה מורה כשהתחוללה מהפכת 1974. את רעיונות המחתרת על שוויון ודמוקרטיה הוא הפיץ בסתר, עוד לפני שעשה זאת בגלוי כחבר בארגון EPRP. טיזזו היה שייך לזרוע הפוליטית של התנועה ותפקידו היה להפיץ את הרעיונות בקרב האיכרים. כשחברותו במחתרת התגלתה, הוא הפך נרדף על ידי השלטונות ונאלץ לחיות במקומות מסתור. "היינו מסתתרים ביערות", הוא מספר, "זו תקופה שאין בה בית. העיקר היה לא לעצור ולהיות כל הזמן בתנועה, גם כדי לא להיתפס על ידי השלטונות, וגם כדי להגיע לכמה שיותר מקומות וללמד את האידאולוגיה שלנו".
"הגעתי לארץ באוגוסט 1980", הוא אומר, "אחרי שנלחמנו והשקענו אנרגיה ואמונה הארגון התפרק והגעתי לסודאן ברגל. הלכנו כל הלילה וישנו ביום, בלי אוכל ובלי מים באפיסת כוחות. כשחצינו את הגבול היינו צריכים לרוץ ולאף אחד אין כוח להציל את השני – זה רק אתה, ואנשים נופלים ומתים לידך. כשהגענו למחנה פליטים יצרנו קשר עם המוסד שפעל שם וכך עליתי. אף אחד בישראל לא מבין כמה יהודי אתיופיה ציונים בדמם. תמיד החלום שלנו היה ירושלים. אצלנו אומרים: ירושלם. עוד לפני שלומדים להגיד אימא ואבא, לומדים לרצות לירושלם".
מהפכן. ממויה טיזזו | צילום: גדעון אגז'ה
ואולי בגלל זה האכזבה הייתה גדולה?
טיזזו: "בדיוק. בגלל שהשאיפה להגיע ארצה הייתה בדמנו, 400 איש מתו תוך כדי המסע הרגלי לארץ. אני זוכר שכשהגעתי לסודאן לא ידעתי שאגיע לירושלים. כשהציעו לי לבוא, אני זוכר שההתרגשות שלי הייתה בשיאה. שש שנים לא ראיתי את המשפחה בגלל שהייתי במחתרת, ואפילו לכתוב להם לא יכולתי מחשש שיפגעו בהם. בשנת 1984 המשפחה שלי עלתה ארצה במבצע משה. התאחדתי איתם ולמרבה המזל כולם היו שלמים, גם אם מאוד רזים. לקח לי זמן לעכל את המראה שלהם, כולם עצמות.
"כשעליתי ארצה, הייתי באופוריה מכל דבר. עם הזמן, פתאום אתה מרגיש כמה אתה בודד, וכמה כולם רואים אותך כזר בגלל צבע העור שלך. ינקתי אהבת ישראל מילדות וזה מושרש בי, אבל כשאני רואה את האפליות ואת הגזענות אני חושב שהמדינה מפסידה אותנו. הבאנו איתנו תרבות שמכבדת את הזולת ואת האדם. היינו יכולים להיות דוגמה להעדפת בני אדם על חומריות – אבל לא סופרים אותנו. אנחנו או שקופים, או מוקצים".
האקטיביזם, מתברר, עלה לישראל יחד עם אותם מהפכנים. "חלק מהמרואיינים המשתייכים שהיו בארגון EPRP היו פעילים בולטים מאד בפרשת תרומות הדם בשנת 1996, ועוד לפני כן במחאה נגד הרבנות שדרשה מהעולים לעבור גיור בשנת 1984", אומר רטנר, "אנשים בולטים ומוכרים בקהילה שגם הביאו איתם את הניסיון הארגוני שצברו בעת שהיו חברים במחתרת.
"הם לא הביאו איתם את האידאולוגיה המרקסיסטית מאתיופיה, משום שהם הבינו מהר שזה יתקבל כאן רע מאוד. גם העובדה שהמחתרת הזו התפרקה תרמה אולי להתנערות מהאידיאולוגיה המרקסיסטית. בישראל עצמה – הם מצאו את עצמם במרדף אחרי השתלבות, במאבקים נגד הממסד שכל הזמן פקפק ביהדות שלהם".
רטנר עומד שוב ושוב על היחס הפטרוני שקיבלו העולים מאתיופיה. "הם נחשבו לעולים אקזוטיים שזה עתה הגיעו מהכפר וצריך ללמד אותם הכל מאל"ף ועד ת"ו", הוא מסביר, "התפישה כלפיהם הייתה ועודנה מאוד סטריאוטיפית. תרמה לכך כנראה גם העובדה שמדובר בקהילה קטנה יחסית, בטח בהשוואה לעלייה העצומה מברית המועצות לשעבר, כך שגם המנהיגים לא יכלו לצבור כוח פוליטי רב וגם המנהיגים שהגיעו היו צעירים יחסית".
עניין הגיל שעליו מתעכב רטנר הוא דבר משמעותי בקהילה האתיופית. "באנו מתרבות מסורתית. בכפרים באתיופיה מי שהיה המנהיג היו המבוגרים. קיבלנו את קולם, וכל מה שאמרו לנו היה לנו קודש", אומר טיזזו, "אז המבוגרים היו במרכז, וכשהגענו ארצה זה נמשך למרות שלהם לא היה ניסיון של מנהיגות משכילה בחברה המודרנית. השלטון לא נתן להם להסתגל, ולכן היה קושי ליצור מנהיגות צעירה בחברה שלנו. בגלל זה קמו כל מיני ארגונים, שהם לכאורה בעד יהודי אתיופיה ומקבלים תקציבים – אבל בשטח הם לא עושים שום דבר כי אחד נלחם נגד השני".
אם זה מפריע לך, איך אקטיביסט כמוך לא קם ועושה מעשה?
טיזזו: "מי ישמע אותי? הנה, הצעירים עשו הפגנה והגיבו אליהם כאילו זו אינתיפאדה: ירו עליהם, פיזרו אמצעים לפיזור הפגנות. מה אני הקטן יכול לעשות? אני מנסה להשמיע את קולי, אבל בשביל לעשות שינוי אנחנו צריכים כוח פוליטי שאותו אנחנו לא מצליחים לגייס. אולי בדור הבא, שהוא יותר 'ישראלי', זה יצליח. במבצע שלמה לקח 36 שעות להביא את האתיופים לארץ. כנראה שייקח 36 שנים להיקלט פה באמת – אבל אני אופטימי".
"אני חושב שלקהילה האתיופית יש מנהיגות בעלת שיעור קומה גם היום, והיו לה כאלה גם בדור הקודם", אומר רטנר, "בדור הקודם היה לה את אדיסו מסאלה שבעצמו היה חבר במחתרת EPRP, ובדור הזה יש דמויות מרשימות שפועלות ללא לאות כדי לקדם את הקהילה.
"אני מאמין שיש מקום ללמוד ולשאוב השראה מהמרואיינים בספר ומהארגונים שאליהם השתייכו באתיופיה. יש מקום לשאוב השראה מהאידאולוגיה האוניברסלית, הכלל- אתיופית של EPRP שפעלה למען כלל האוכלוסיות הנדכאות באתיופיה ולא רק בעבור קבוצה אחת. אני מקווה", הוא מסכם, "שללמוד את הדברים האלה יהיה אחד האפקטים של הספר כמו גם להכיר עד כמה החברה האתיופית היא פוליטית וכמה זורם לאנשיה בדם. זה עומד בניגוד מוחלט לתחושות הציניות והאדישות שיש בחברה הישראלית הכללית".
[mc4wp_form id="1006521"]
