וולדמיכאל וטסגסט נולדו באותו הכפר בדרום אריתריאה. הוא מבוגר ממנה בשנה. המשפחות הכירו, כמו בכל כפר קטן, אך לא היו מיודדות. וולדמיכאל סיים את התיכון בהצלחה ונשלח, כמו כל אריתראי ואריתראית, לטירונות במחנה הצבאי SAWA. לאחר שלושה חודשי טירונות הוצב הגדוד בסמוך לגבול עם סודן. וולדמיכאל וחבריו הועבדו בפרך בעיבוד שדותיהם של מפקדי הבסיס. התנאים היו קשים מאוד: ארוחה אחת ביום, מעט מאוד מים, מקלחת פעם בשבועיים. אין טיפול רפואי. אין חופשות. כל ניצן של מחאה דוכא ביד קשה באמצעות עינויים וכליאה.
המיקום הסמוך לגבול אפשר בריחה לסודן. וולדמיכאל לא רצה לברוח. הוא אמנם סבל מאוד, ואף נפצע במהלך העבודה ברגלו וחוסר הטיפול הרפואי הותיר אותו צולע עד היום, אבל רצה להישאר קרוב למשפחתו, למרות שלא ראה אותם כבר יותר משנה. אחרים ניסו לברוח.
מי שנתפס בחיים, ולא נורה למוות בידי החיילים האריתריאים או הסודנים בגבול, נשלח לכלא לתקופה בלתי מוגבלת של עינויים ובידוד. גם מי שלא ניסה לברוח, הואשם לעתים בתכנון או בידיעה על כוונות האחרים. כך מצא את עצמו וולדמיכאל בכלא. הוא הואשם בכך שידע על כוונת כמה מחבריו לברוח ולא דיווח. בהתחלה הוא היה בבידוד. המון זמן. לא יודע כמה. אחר כך חקירות ועינויים. ואז, אחרי חצי שנה, פשוט החזירו אותו לגדוד, לאותו המקום, לעבודות הפרך.
רק שני דברים לא משתנים: מדיניות הגירוש, ומספר הזרים – עינת פישביין
בהזדמנות הראשונה שבה קיבל חופשה, אחרי כמעט 3 שנים בצבא, הגיע הביתה והחליט לברוח. הוא נפרד מהמשפחה, שאספה כסף עבורו מכל החברים והמכרים, ויצא ברגל לחצות את הגבול לאתיופיה. החיילים האתיופים אמנם הותירו אותו בחיים, אבל חסר כל. באתיופיה עבר בין שני מחנות פליטים, ומשם לסודן. מחנה הפליטים shegereb בסודן היה מלא עד אפס מקום באריתראים שנמלטו ממולדתם.
הבריחה
וולדמיכאל חיפש את הראשידה, הבדואים שמבריחים אנשים לישראל דרך מצרים בעבור כסף. השיטה פשוטה: הפליט מנסה לגייס כסף ממשפחתו או מכריו. רצוי מאלה שכבר הגיעו לישראל ומרוויחים כסף בעבור עבודתם, שלא כמו באריתריאה שבה השירות הצבאי נמשך בממוצע עד גיל 53. משורה ישחרר רק המוות, או נכות קשה. משגויסו כמה אלפי דולרים יוצא הפליט ברגל לצפון סודן, בסמוך לגבול המצרי. שם ממתינים עד שמתקבצת קבוצה של כמה עשרות אנשים, ואז הראשידה מובילים אותם צפונה וחוצים את הגבול.
קבוצת הבדואים שהובילה אותם בקושי ספקה אוכל או מים, אבל לא נהגה באלימות יתרה. מי שהאט את הקצב דורבן במכות מקל קלות. בסיני הסיפור השתנה לרעה. הבדווים העבירו אותם לשבט אחר, מקומי, מסיני. למעשה, הם נמכרו. הכסף ששילמו הלך לכיסם של המבריחים הראשונים.
מוביליהם החדשים דרשו תשלום נוסף. עכשיו כבר היה קשה לבקש כסף. וולדמיכאל כבר ביקש פעמיים ממשפחתו. גם קשריו עם חברים שהצליחו להגיע לישראל כבר נוצלו. מן הסתם, כך גם היה מצבם של האחרים. הבדואים כבר נתקלו בבעיה הזו, ופיתחו דרך להתמודד איתה. הם הכו ועינו כדי שהשבויים יתחננו לחבריהם שיפדו אותם. לאחר חודשיים הצליח אחיו שחי בשוויץ כפליט לגייס 7,000 דולרים ולשחרר אותו. מיכאל נזרק כמה מאות מטרים מהגבול, יחף, ונשלח לכיוון שהבדואי הצביע אליו, לעבר הגבול הישראלי.
טסגסט הייתה ילדה חולנית. הריאות תמיד הציקו לה. בריאותה הרופפת לא מנעה את גיוסה הקרב, והיא החליטה לברוח מהבית טרם הגיוס. אריתריאה משופעת באזורים הרריים וכפריים, כך שאפשר להסתתר זמן רב, אם נודדים ממקום למקום. במשך 6 שנים, מגיל 17 עד גיל 23 טסגסט לא ישנה יותר משלושה לילות באותו המקום.
לאחר שש שנים נתפסה בידי הצבא ונלקחה לכלא. תנאי הכליאה היו נוראים. היא חלקה תא לא גדול עם עשרות אנשים, גברים ונשים. הייתה רק אסלה אחת בפינה, פרוצה לעיני כל. לא היה חלון. האוויר עמד, מלא בריחות האנשים והשירותים, דחוס בחשכה. המזון בקושי ניתן, והיה דל במיוחד. כוס מים אחת נתנה לכל אסיר ביום. מצבה הבריאותי הלך והתדרדר. מן הסתם לא ניתן כל טיפול רפואי.
אחד הסוהרים, שגם הם אחרי הכל חיילים אנוסים, ריחם עליה ואמר למפקדו שראה אותה משתעלת כאילו יש לה שחפת או משהו. טסגסט הוצאה מהכלא לא מחשש לחייה – אנשים מתים בכלא האריתריאי כעניין שבשגרה – כי אם מחשש להדבקה במחלה שתאיים לא רק על האסירים, אלא גם על הסוהרים.
במקום לקבל טיפול רפואי, או אפילו בדיקה, נשלחה טסגסט הביתה, להחלים בקרב משפחתה. טסגסט ידעה שאין לה שחפת. השיעולים ליוו אותה תמיד. היא גם ידעה שיעברו כמה שבועות או חודשים, והצבא יבוא לקחת אותה. להיות חיילת בצבא האריתריאי משמעו לעתים רבות להיות שפחה של איזה מפקד או סתם מישהו שהשלטון חפץ ביקרו. נערות אריתריאיות רבות מתחתנות טרם גיוסן לצבא, כדי לחמוק מגורל זה. טסגסט לא רצתה להתחתן בגיל 17 ולא רצתה להתחתן כעת. אז היא ברחה לכפרים בהרים. הפעם החליטה לברוח מאריתריאה.
מסלולה דמה מאוד למסלול שאותו עשה וולדמיכאל כשנתיים קודם לכן: אתיופיה, סודן, מצרים, סיני וישראל. מזלה שפר עליה פחות. במשך כל התקופה בסיני, שאותה עברה ברגל יחד עם עוד כמה פליטים שמובלים על ידי שבט בדואי מקומי, נאנסה בידי "מורי הדרך". לאחר חודש של גיהנום הושלכה סמוך לגבול וחצתה לישראל.
הפגישה
בפעם הראשונה ראה אותה בנווה שאנן, חוצה את רחוב מסילת ישרים, עם תיק גב קטן בצבע כחול. הוא זיהה אותה מיד. אחרי הכל רק שנה הפרידה ביניהם, והכפר היה קטן. הוא החל להתקדם לעברה, אך עצר. גל זיכרונות שטף אותו והדף אותו לאחור. נחיריו הוצפו בניחוחות ילדותו ועיניו החלו לדמוע. קול אמו קוראת בשמו הדהד בראשו. הוא הסתובב וברח הרחק משם, מהר ככל שיכול היה בלי למשוך תשומת לב.
בפעם השנייה כבר היה מוכן. עברו שלושה ימים שבמהלכם לא הפסיק לחשוב על ביתו. על משפחתו חשב כל הזמן, והתגעגע אליה מאוד, אבל עכשיו זה היה שונה. הוא שיחזר במוחו את הכפר כולו, פרט פרט, אבן ועלה, מדרגות הכנסייה והחבל של דלי הבאר. בדרכו חזרה מהעבודה עבר דרך מדרחוב נווה שאנן. שם, בחנות הירקות, הוא הבחין בה. הוא ניגש והציג את עצמו. לטסגסט לקחו כמה רגעים לזהות אותו. פניו השתנו מאוד. שתי צלקות גדולות חרצו אותן. הוא שאל לשלומה והיא לשלומו.
שנה אחר כך התחתנו בכנסייה האורתודוקסית האריתריאית בתל אביב. אחינועם נולדה כעבור עוד שנה. וולדמיכאל התחיל לעבוד באופן קבוע אצל קבלן שיפוצים וטסגסט עבדה במלון. הם יכלו לעבור מהחדר שבו גרו לדירת חדר וחצי, ולזכות שוב במעט פרטיות אחרי שאחינועם נרדמת. שלוש שנים מאוחר יותר נולדה הלנה.
אחרית דבר
הנה הם כאן, בתל אביב, אנשים שנולדו לתוך מציאות מדכאת ובלתי אפשרית, שעברו תלאות שלא ייאמנו כדי לברוח ממנה, ושהצליחו למרות כל מה שעברו לאהוב ולקוות, להאמין ולבטוח ולבנות חיים חדשים ביחד, במקום חדש.