דיכוי, מצוקה, אלימות והדרה שימשו תמיד אמצעי בידי יחידים מוכשרים ליצירת אומנות והון אישי, ובידי חברות ותרבויות שלמות לבידור והעמקת הפערים. עובדה זו – או המציאות הניאו-ליברלית שיצרה אותה – לא ישתנו, גם אם מאה ״ארונות פתוחים״ יוסרו מהקיר בביאנלה לאומנות בוויטני ויושמדו.
ציור בשם ״ארון פתוח״, של הציירת האמריקאית הלבנה דנה שוץ, מעורר סערה תרבותית בזירת האומנות הפלסטית בארצות הברית, בשל עיסוקו בסצינה שעדיין טעונה פוליטית, בה נרצח בברוטאליות נוראית נער שחור במיסיסיפי של שנות החמישים. בין השאר, נשמעו קריאות להסיר את הציור מהקיר ולהשמידו, בכדי להפסיק את עשיית הבידור וההון של אנשים לבנים מהרצח של אנשים שחורים.
"ארון פתוח", הציור השנוי במחלוקת
הציירת אמנם התחייבה שהציור לא מוצע ולא יוצע למכירה, והגלריה המפורסמת שינתה את הכיתוב לצד הציור בכדי לשקף אמירה זו, אבל הנזק כבר לא ניתן לתיקון. מרגע שנתלה הציור על הקיר, הבידור כבר התקיים וההון האישי כבר נצבר. הציירת או הגלריה כבר לא צריכים למכור את הציור בכדי לגרוף את ההון שלהם, נהפוך הוא. הצהרות מסוג ״לא למכירה״ רק מחזקות את הסימפטיה של הציבור הרחב כלפיהם, ובכך רק מגדילות את ההון שיצברו מעבודה זו.
גם המאבק החברתי סביב הציור הגיע למקסימום החשיפה האפשרית, ולמקסימום השינוי שהוא יכול להפיק, או ליתר דיוק מקסימום אי-שינוי. לא רק שהחברה האפרו-אמריקאית, ברובה, אינה מבינה שההון והבידור על חשבונה כבר נעשו מזמן, אלא שיש כאן חוסר הבנה הרבה יותר עמוק וכואב של הדרך בה התרבות הניאו-ליברלית והקפיטליסטית מנצלות ומנכרות אוכלוסיות מוחלשות, על ידי הפרדה ושיסוי זו בזו.
מתי יצאה, בפעם האחרונה, מחאה חברתית כה גדולה מהחברה האפרו-אמריקאית כנגד השימוש בעוני, זקנה או מוגבלות במסגרת אומנות, למען בידור ההמון או למען רווח כלכלי אישי? מתי התנגדו, בפעם האחרונה, כל המתנגדים ל״ארון פתוח״, לשימוש בגוף הנשי לצרכי פרסום ואומנות כאחד? יצירות אומנות רבות מספור מנצלות את המצוקה שבהשתייכות לקבוצה מוחלשת בחברה – לעתים בלי לתת בכלל את הדעת לכך ולעתים בכוונת תחילה – בכדי לייצר בידור להמונים, ו״על-הדרך״ ליצור הזדמנויות ותנאים לרווח אישי כלכלי. האם מישהו מהמוחים היום יצא פעם כנגד תופעות אלה מחוץ למגזר אליו הוא שייך?
האליטה השלטת (הן הפוליטית והן התרבותית) משתמשת בחלוקה שבין הקבוצות המוחלשות בכדי לחזק ולהעמיק את הפערים. ככל שנשכיל יותר להבין זאת, נוכל לפעול יחד ביתר יעילות בכדי להחליש את התופעה. אינני סבור שהמאבק ב״ארון פתוח״ צריך לדעוך, נהפוך הוא. אני חושב שמוטב היה לא להפוך אותו למאבק של שחורים בלבנים. המאבק צריך להיות כנגד אמנים וגלריות שאינם עושים די לשוויון זכויות. המאבק צריך להיות מאבקן של כל האוכלוסיות המוחלשות בחברה המערבית – לא רק של החברה האפרו-אמריקאיות – באמנים לבנים. המאבק צריך להיות כנגד כל שימוש במצוקה ובחולשה לצרכים שאינם של החלש בעצמו – לפי הגדרתו.
המאבק הזה צריך להיות דוגמא ומופת למאבק מעמדי תוך איחוד השורות, ולא עוד הדגמה לכיצד יכולים כולם לנוח, ולתת לכושי לעשות את המלאכה הקשה עבורם. קבוצות מוחלשות נוספות צריכות לדעת להתחבר למאבקים האלה. האוכלוסייה האפרו-אמריקאית צריכה לדעת לחבר למאבק הזה ולמאבקים אחרים, וגם להתחבר בעצמה למאבקים של קבוצות אחרות. אחרת, כולנו הפסדנו את המערכה הזו ובכלל.