"חצים מהמיטה", זה השם שבחרתי לטור שלי. אני לא עיתונאי ולא תמצאו פה עיתונות טובה, מעמיקה והוגנת. אני שוכב במיטה משותק ומונשם ומלבד ההתמודדות במחלה הקשה, אני נאלץ להתמודד עם התסכול האדיר שהיא מייצרת. הבטן מלאה ואני לא יכול לגשת לשק אגרוף ולהוציא את הכעסים. אז אני אנסה לשלוח חצים מהמיטה, מי שזה מתאים לו מוזמן לקרוא, במצבי אני משוחרר מהצורך להתחנף. אני יכול לכתוב על תשובה מה שאני רוצה, אני כבר לא אעבוד אצלו.

המסלול שלי קצת שונה. בדרך לבור נוצרה לי תחנה. שוכב כמה שנים בלי לזוז ורק אחר כך מורידים. יש הרבה שעוברים את התחנה הזאת, אבל רובם מגיעים אליה בגיל מאוד מבוגר, כשהמוח כבר לא צלול. אני צלול לחלוטין ויש לי יכולת לראות את המציאות מרחוק ובפרופורציה. אני יכול לייצר תובנות של קואצ'ר, אבל גם של צדיק בקבר צדיקים. אני מקליד רק עם הזרת וזה מבטיח שלא תהיה פה ברברת.

***

אז בואו נירה את החץ הראשון. בערוץ  10 (ב"הכל כלול" וב"הצינור"), עסקו לאחרונה רבות בחיילים שחוו פוסט טראומה במלחמות, סליחה, במבצעים, ואגף השיקום של משרד הביטחון הפקיר אותם. אז החץ הראשון שלי מיועד לגוף שנקרא "אגף השיקום", אבל השם מטעה. המקום נועד לאפשר לנכי צה"ל, שנפגעו בקרבות ולכן נפלטו מהיחידה, להמשיך להילחם.

---

אני לא כותב על סמך צפייה בכתבה מרגיזה. עבדתי 24 שנים עם נכי צה"ל ולא כפקיד. עשיתי אתם תיאטרון ומסיבות. שילמו לי בשביל שאני אשעשע אותם. עובד קבלן, לא ממש חלק מהמערכת. הזדהיתי עם הסיפור שלהם ואני משוכנע שחלק מהמחלה שלי היא "הידבקות" מהם. חלקם עוד ממלחמת יום כיפור ועדיין לא משוקמים. לחלקם פשוט הרסו את החיים. כשהתפיסה כושלת, גם עובדים סוציאליים לא יכולים לעזור.

זה מתחיל, כמובן, בוועדות הרפואיות שהפכו לחזות הכל. אתם בכלל יודעים למדוד את גודל הנפש הפגועה? זאת לא יד קטועה, אף שגם בזה אתם לפעמים מתאכזרים. אני מכיר נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור, עקור עיניים, שבמשך שנים זימנו אותו לוועדות כדי לוודא שלא שבה לו הראייה. פוסט-טראומה, זה שייך לנוירולוגיה ולאף אחד אין מושג איך זה בעצם עובד.

בספרי "צונאמי" מסביר פרופ' קוק, הסגן  של אלוהים, על בני האדם: "מדובר ביצורים הכי אמיצים והכי יצירתיים בגלקסיה. מה שהופך את האדם ליצור כל כך נחות, היא העובדה שמערכת ההפעלה שלו מאוד מיושנת. הוא עדיין משתמש במערכת העצבים. יש שם באגים שאפילו אלוהים לא יודע איך לפתור". אז אף אחד לא מבין את מערכת העצבים והאחוזים נקבעים בדרך כלל לפי מיומנות העורך הדין במלחמה במשרד הביטחון (מה שגורם, כרגיל, להמון כסף להגיע למתווכים).

לגבי הטיפול בפוסט-טראומטיים, אני מציע לעזוב את הוועדות הרפואיות. תפסיקו לבדוק ותתחילו לטפל. המטרה הראשונה היא להשיב לנכה את חייו כמו שהיו לו לפני המלחמה, לפחות מבחינה כלכלית. פשוט לבוא אליו הביתה ולטפל בכל הדברים. כסף לסופר, צ'ק לגן. להתנהג כמו אבא שעוזר לילד במצוקה. להראות לחיילים שהם ואגף השיקום באותו צד. נכון, אז יש מתחזים שינצלו את המערכת, אבל אפשר להניח שרוב אלה שעזבו משפחה ויצאו למלחמה, לא יהפכו את עצמם לנכים רק כדי להתקיים על חשבון המדינה, במיוחד אם זו עומדת לצדו ונוהגת בו בכבוד.

כשהמערכת והנכה באותו צד, אפשר לקצר את הדרך לשיקום. אני לא מקבל את ההגדרה "לא בר שיקום". אם אדם שיכול רק להזיז את עיניו, מנהל עמותה, כל אחד יכול לעבוד. האם זה תמיד משתלם? השאלה הזאת פחות חשובה. חשוב לנכה ולמשפחתו שהוא ייצא לעבוד. שלא יראו אותו שוכב כל היום בפיג'מה. ואם הוא יהיה ער כל היום, יש סיכוי שהוא יישן בלילה. אז צריך לבנות לו מסגרת תעסוקתית מתאימה, שתוכל לספוג גם את ימי היעדרות הרבים.

כשחושבים על תעסוקת נכים, מדמיינים קבוצת נכים על כיסאות גלגלים ממיינים ברגים. אבל יש נכים שיכולים לנהל ולהיות אנשי שיווק. מפעל נכים יכול לייצר מוצר טוב ועם שיווק נכון, לגרום לציבור להעדיף אותו. ומה קורה בפועל? הלומי הקרב חיים מוועדה לוועדה. אין להם שום מוטיבציה להשתקם. גובה ההכנסה שלהם תלוי בגובה החולי שנמדד להם.

למעשה, הם ממש פוחדים להשתקם. הכל בגלל המחשבה שאם ישתקמו ואז פתאום איזו פצצה, שתיפול לא רחוק, תחזיר אותם לאחור, הם יצטרכו לעבור מחדש את הגיהנום של שנים של מאבק באגף השיקום. וכך, לצערי, רובם הגדול נמצאים במקום הרבה יותר נמוך מאיפה שהם היו אמורים להיות ובסופו של דבר גם עולים למדינה הרבה יותר כסף.

אז חייבים לעשות שינוי גדול והשינוי חייב להתחיל מלמעלה. אנחנו זקוקים לשר ביטחון אחר. הנוכחי לא בנוי לשינויים. ראינו איך הוא "עשה ברוגז" עם ועדת לוקר בצורה ממש ילדותית. הוא אדם ראוי, אולי הכי נורמלי בחבורת השלטון, אבל נראה שגם הוא סובל משריטה מהמלחמות. אולי זה ההסבר לקיבעון שלו.

מדינה של שרוטים. נושא כואב, אבל אנסה לתבל אותו בהומור בעזרת "שיר השרוט". חן רותם ("סגול 59") והפטרון דאגו ללחן המושלם ואתם יכולים לשמוע אותו כאן. הקדשתי אותו ל"צונאמי", השרוט הפרטי שלי, שנולד כמוני ביום השואה, אבל התעקש לצאת בזמן הצפירה. באותו זמן אמו, שלא רצתה שיראו בו בן של מכחישת שואה, התעקשה להיות בדום מתוח.

שיר השרוט

רותי לא מצפה יותר באלה החופים
רותי לא זוכרת לי גם רגעים יפים
לה הגב נושא מזכרת מנחת זרועותיי
את עצמה שואלת היא: "תגידי עד מתי?"
אל תקחי את זה אישי זה עוד מבית הספר
שמונה שנים ביסודי ולא פתחתי ספר
אמרו זה פסיכולוגי האשימו את ההורים
רשמו לי היפר משהו, מכה גם ת'מורים

אל תברחי לי רות
לא במהירות
אני קצת ברבר
אבל לבי נשבר

שלושים שנים עברו עלי ולא בריקודים
אף מסגרת לא שרדתי, היינו נודדים.
עד שיום בהיר אחד הוזמנתי להדסה
סרקו לי שם ת'מוח לאתר את מקור הבאסה.
מהר מאוד הצליחו שם לפתור את החידה
שריטה במוח השקט, כנראה בזמן לידה.
ניתוח מוח ממוקד ואולי אראה קצת אור
אבל עכשיו כולם שרוטים, חמש שנים התור.

אז סלחי לי רות
אני סתם שרוט
זאת לא אשמתי
שארי איתי

אמרו בבידיא יש אחד קוראים לו "הברובסר"
זריז מאוד, אפילו זול, שלוש מוחות בעשר.
תוך שבוע את עצמי מצאתי מנותח
על מיטה בבידיא במקום שהיה מוסך
פתחו לי את הראש והחליקו עם סכין
עכשיו אני בסדר הכל אצלי תקין
לא אכה אותך יותר, אני לא עצבני
ואם בכל זאת… זה יבוא עם רקע לאומני.

אז תדעי לך רות
אני כבר לא שרוט
זה לא אני
זה לאומני