אין דבר קשה וכואב מאבדן ילד – בן או בת. זו התרחשות שכמו נוגדת את הטבע. רוב ההורים יעשו הכול על מנת להגן על ילדיהם, ולאפשר להם לגדול ולהתפתח כראוי. כאשר מכה אסון וחוט החיים של ילד נקטע כתוצאה מתאונה, מחלה, או מלחמה, הורים שכולים יכולים לחוש שהם טובעים ושאין להם עוד במה להיאחז. אם יש להם ילדים מלבד המת, הדבר יכול להקל, ועדיין אצל לא מעט זוגות מתעורר רצון להביא לעולם ילד נוסף. הרצון הזה מובן מאוד ואנושי מאוד. תינוק הוא בין השאר מקור לא אכזב לשמחה ולרוך.
בסיפורם הנוגע ללב של אירית ואשר שחר אין שום דבר טבעי למעט הצורך למלא את החסר בתינוק. אחרי שנהרג בנם, עמרי, אמו עמדה על כך שישאבו זרע מגופתו כדי שאפשר יהיה להפרות בו ביצית של תורמת, ולשתול אותה ברחם פונדקאית. מאז היא ואשר, אביו, פעלו ללא לאות כדי שהתינוק המיועד ימשיך את 'המורשת הקצרה' של עמרי ויגדל כבנם לכל דבר ועניין. בשבוע שעבר אישר בית המשפט את בקשתם. משמעות הדבר, שהתינוק היתום יגדל אצל סבו וסבתו ולא עם הוריו הביולוגיים.
בפסק הדין, טען אחד המומחים שמצב התינוק המיועד טוב לאין שיעור מזה של תינוק שנמסר לאימוץ משום שיהיה תינוק רצוי, וסבא וסבתא רוצים וכמהים יגדלו אותו כבן. אין ספק שאת התינוק הזה רצו ואהבו בטרם בריאתו, אך האם היו חולמים אותו, רוצים אותו ומייחלים להולדתו גם אלמלא נהרג אביו?
אני סבורה שדי בנתונים הללו כדי להבין לאיזה עולם סבוך ייוולד ומה רבות השאלות שיעלו אצלו במוקדם או במאוחר ואולי לא יתנו לו מנוח. ניתן לשער שמרגע היוולדו התינוק ישמע על אביו, ושהוא יפנים את הסיפורים אודותיו בקצב שלו. מחקרים מראים כי לילדים שנולדו מתרומת זרע או מתרומת ביצית יש צורך לדעת אודות התורמים, ואני תוהה מה יספרו לילד על התורמת ומה יספרו לו על האם הפונדקאית.
ההתמודדות הזו אולי לא תחבל באיכות חייו. ידוע שלילדים יש יכולת מדהימה להסתגל למציאות שהם גדלים לתוכה, המציאות היחידה שהם מכירים, וסביר שיש להם גם היכולת להפיק מתוכה את הטוב. ועם זאת אני מתקשה להאמין שילד שנולד עם נתוני חיים מורכבים כל כך ידלג מעל משוכת הזהות ללא שריטה. באחד התסקירים נכתב שהילד יצטרך ללמוד לחיות עם הפיצול וההפרדה בין ההורה החברתי, מי שמשמש בפועל כהורה הצאצא, לזהות ההורה הביולוגי, מי שהשתתף השתתפות גנטית או פיזיולוגית בהבאתו לעולם.
נמצא גם, "שהבקשה של ההורים אינה עולה בקנה אחד עם טובתו של הילד שעתיד להיוולד. התובעים מתקשים להשלים עם אבדנו של עמרי ולהפריד רגשית בין הילד החי לילד המת ובין הצורך בהמשכיות לבין הצרכים הבסיסיים של הילד. לתובעים אין יכולת להתמודד עם המצב המורכב והמיוחד. מדובר בילד שייוולד ללא הורים ביולוגיים, אלא לתוך מצב מבלבל שבו סבו וסבתו הם בעצם הוריו". מנגד היו תסקירים שאבחנתם היתה הפוכה.
להתנבא בביטחון- לא ניתן. ניתן רק להניח כי האופן שבו הילד יחווה את הדברים תלוי בעולם הרגשי האינדיבידואלי שלו, ואולי גם בנטייתו הערכית והמוסרית.
עם זאת, כל אדם זקוק לסיפור חיים. איך יראו חייו של אדם כשסיפורו מתחיל ב:"אבי הביולוגי מת לפני שנולדתי, שאבו זרע מגופתו, קנו ביצית ושכרו אישה שתהרה אותי"? נשאלת השאלה האם הנסיבות שלפנינו נראות כנקודת מוצא להורות מיטיבה? האם מנקודת מוצא כזו ראוי להביא ילד לעולם? האם היינו רוצים להיוולד מתוך נסיבות כאלה ולתוך תנאים כאלה?
נכון, איש איננו בוחר להיוולד. יש שזכו והרו אותם מתוך רצון והתכוונות, ויש שנולדו בטעות, ועדיין אנחנו, כחברה ששמה את הילד במרכז, צריכים לתת את הדעת איפה נכון להתערב ואיפה ראוי להשאיר את ההחלטה בתוך המשפחה. ברור כי נטיית הלב של כל מי שרואה עצמו כהומניסט וכליברל היא להמעיט ככל שניתן את התערבות הממסד. אך יש מקום למחשבה כי דווקא קידוש זכויות הפרט בשילוב עם ההתקדמות הטכנולוגית, עלולים לפגוע בזכויות יסוד ובטובת הילד.
הסיפור של משפחת שחר, אינו פשוט, כפי שלמדתי גם מהתגובות בימים האחרונים. מי מאתנו אינו סוחב מטען כזה או אחר על גבו? אך האם נכון להעמיס משא אבלות והנצחה על כתפיו הרכות של תינוק? האם ילד הוא משכך כאבים, אמצעי לאיחוי, או מוצר שנועד להנציח את אביו המת? ומה השלב הבא – שיבוט? ומה אם, חלילה, תיוולד תינוקת? האם יפילו את העובר וינסו שנית? ועד איזה גיל הם ינסו? שניהם כבר חצו את גיל חמישים. במשפחת שחר יש שתי בנות, ודומה שמהן אין מצפים שימשיכו את המורשת של האח המת. האם אין דרכים אחרות להנצחה? האם זו הדרך שאנו מבקשים לסמן למי שמתמודדים עם הטרגדיה הנוראה של אבדן ילד?
קשה מאוד להביט בעיניהם של הורים שכולים, גם כשהם ההורים הפרטיים שלך. צבע העיניים עמוק מכאב או מדמעות, העצב תלוי ונוכח בכל שעה, בכל עונה. ועם זאת קשה שלא לתהות האם החלטתה של משפחת שחר ללכת עד הסוף ולפנות לערכאות, איננה נגועה באנוכיות. האם חיפשו דרכים אחרות למצוא משמעות לחייהם? האם סייעו להם לחפש?
אין לי ספק שמשפחת שחר יכולה להעניק לתינוק המיועד אהבה וחום. ובכל זאת, בתסקיר של השרות למען הילד עלו דברים שלעניות דעתי ראוי היה להתייחס אליהם. בפסק הדין הופיעה כותרת המשנה – "רצונו המשוער של עמרי". הוריו של עמרי וגם חברתו, העידו על רצונו להיות אבא – להינשא, להביא לעולם ילדים ולגדל אותם. האם ניתן לדעת בוודאות שעמרי היה חפץ בתינוק גם אם הוא עצמו לעולם לא יחבק אותו? גם אם זרעו יפרה ביצית של תורמת ולא של אהובתו, שאמנם תומכת ברצון ההורים, אך אינה רוצה ללדת ילד ללא אב? האם עצם שאיבת הזרע מגופתו של עמרי הופכת אותו לאבא? האם אבא הוא לא זה שמגדל, שנוכח בחיי ילדיו, שמלביש, שמאכיל, שמקלח, שמשחק בכדור וקורא סיפור עם הילד?
בדברים שכתבה עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ארגון 'משפחה חדשה', בעמוד הפייסבוק שלה, טובת הילד איננה מוזכרת ולו במשפט אחד: "זוהי גיבורת היום שלי, השופטת יוכבד גרינוולד שבאומץ ליבה הכריעה היום לטובת אירית ואשר שחר, הוריו של עמרי שחר ז"ל אשר ביקשו ליצור חיים חדשים ולהביא לעולם ילד מזרעו. בתי המשפט הם החלוץ שלפני המחנה, וישראל מובילה בעולם בפסיקה בנוגע להמשכיות מורשת האדם. לראשונה מעדיף בית המשפט את הזכות להמשכיות כ"זכות על" על פני הדרישה למצוא אישה שתגדל את הצאצא כאם לכל דבר. זו הפעם הראשונה שהזכות להמשיך את המורשת נשארת במסגרת התא המשפחתי המכבד והמכובד".
ובהמשך הוסיפה: "החומר הגנטי שלנו, בני האדם, שייך לנו ולבני משפחתנו והמדינה איננה יכולה לתבוע זכויות לגביו. לאחר שהנחתי את התשתיות למהפכה הזו ולאחר מלחמות ארוכות בבתי המשפט כדי לייצר לגיטימציה בסיסית לקיומה של צוואה ביולוגית, נותן כעת בית המשפט גושפנקה ומחזיר את הבחירה לגבי ההמשכיות לידיה של המשפחה".
בארגון הזה הגדילו לעשות ואכן הכינו צוואה ביולוגית. ומהו השלב הבא שהם מתכננים לנו? כל בחור שיתגייס יקבל בבקו"ם מבחנה ויתבקש להשאיר זרע? ומה בנוגע לחיילות? האם כדי למנוע אפליה נמליץ גם שצה"ל יקים בנק של ביציות? ואולי נגדיל לעשות ונקים גם מאגר של אימהות פונדקאיות שיש להן יחס מיוחד למורשת?
נפלא שיש בידינו טכנולוגיה המסייעת לסובלים מעקרות, אך עלינו לשאול את עצמנו האם ראוי ומוסרי להשתמש בטכנולוגיה הזו כדי לייצר ילדים שתכלית קיומם אינה אלא לפתור מצוקה, לסתום חלל או קרע בנפש. ילד לא נועד להיות לא תוצר, לא סמל ולא אנדרטה להנצחה. ילד הוא ילד. ילדים לא נועדו למלא חלל בנפש הוריהם או בנפש הסבים שלהם. ילדים נועדו להיות, לגדול, להתפתח ולממש את עצמם ואת חלומותיהם.
השופטת יוכבד גרינוולד־רנד כתבה בסיום דבריה: "שוכנעתי כי במקרה שלפני, טוב לו לילד שייוולד. בטוחני שהילד שעתיד להיוולד יכיר את אביו, ידבר בו תכופות, כי במותו ציווה לו עמרי את החיים. עוד אני סמוכה ובטוחה, כי אותו ילד, בהיוולדו, יזכה לחיים בעלי משמעות ומורשת וישאב כוחות מהאהבה העצומה שתורעף עליו מכל עבר".
מה אפשר לצפות במדינה שמקדשת את המתים יותר מאשר את החיים, מדינה שהפכה את "פרו ורבו" לתעשייה ומשקיעה בה אינסוף משאבים.