היום (2.6.16) התפרסם כי עד סוף שנת 2018, משרד הבריאות מתכנן להפסיק קשירת מטופלים פסיכיאטריים. בינתיים, כבר עשרות שנים, מטופלים רבים סובלים מהנחיות מיושנות שמותירות בהם צלקות פיזיות ונפשיות.
חמש דקות לאחר שסיימתי את שיחתי עם אחותה של נועה (שם בדוי), מטופלת במערך בריאות הנפש שהיתה קשורה בבית החולים תל-השומר 24 ימים (ושבינתיים שוחררה והועברה לבית חולים אחר), קראתי טוקבק מפי אישה שמציעה לבצע בנועה "לובטומיה", או אם תרצו "כריתת אונה".
"בזמנו היה מקובל לבצע בחולה אלים כזה ניתוח לובוטומיה, הוצאת חלק מהמוח שאחראי על האלימות. במצב קיצוני כמו של הבחורה הזו אני לא יודעת אם זה לא פתרון שצריך לשקול. כי אולי עדיף לשתק את מנגנון האלימות מאשר לגרום לה להיות קשורה כל חייה. כי אני לא בדיוק רואה מסגרת כלשהי שתסכים או תוכל לטפל בה במצבה. וכפי הנראה תרופות לא משפיעות עליה. לפעמים טיפולים אכזריים יכולים לפתור מצב…", כתבה הכותבת הרחומה ובמחי מקלדת ניתקה את הקשר בין שתי האונות הקדמיות במוחה של נועה, בחורה בת 28, אותה לא פגשה מעולם ואין לה מושג מי היא ומה היא. מבחינתה, הידיעה שנועה נקשרה על ידי מטפליה וחרותה נשללה ממנה, מספיקה כדי לקבוע שכדאי לשלול מנועה גם את המוח והאישיות שלה.
היא לא יודעת שלנועה יש כלבה שהיא אימצה מצער בעלי חיים, שאוהבת אותה ומחכה לה בבית. היא לא יודעת שכל חתולי הרחוב מסתובבים ליד ביתה ומחכים שתשוב אל הגינה ותאכיל אותם כמו תמיד. היא לא יודעת שהמוח של נועה, זה שהיא מציעה לבתר ושהרופאים מייבשים שעות בחדר מבודד בתוך גוף קשור במשך 24 ימים, למד באוניברסיטה מדעי החיים, שמגיעים ממנו ציורים, שירים וסיפורים מקסימים. שהמוח הזה מחובר לנפש של בחורה מאד ביישנית, אחות שניה ואהובה מבין ארבעה אחים.
* "החלטתי לשחרר עוד מנה של אינסולין כדי לאבד את ההכרה. אחרת לא אצא מפה"
"היא עדיין רוצה לחזור ללימודים שלה. ועדיין רוצה לחזור לחיים שלה", אומרת אחותה. "היא רוצה להתחתן ולהביא ילדים. היא רוצה את מה שכולנו רוצים. יותר מהכול, נועה רוצה להיות בריאה. והיא יודעת שהיא יכולה. היא תמיד מתאשפזת מרצון, כי קשה לה. לכן גם קשה להגיד שהיא מסתובבת חופשיה ומסוכנת, כי עובדה שיש לה רצון לעזור לעצמה תמיד. וכן, יש לה תקווה למרות הכול. סיפרנו לה על המאבק התקשורתי, על קבוצות הפייסבוק ועל ההתגייסות בשבילה, וזה משמח אותה, והיא גם רואה את התמונה הגדולה יותר. זה מה שמדהים בה. שגם מהמקום הכי נמוך שלה, גם מהמקום החלש פיזית והמוחלש נפשית, היא עדיין מדברת על המטופלות האחרות. סיפרתי לה על המאבק שלנו, והיא אמרה לי שבחדר לידה יש מטופלת שנמצאת בבידוד כבר חודש ומבקשת שניאבק גם בשבילה".
איור: גרייס צ'ריאן
מי המקולקל כאן
נועה, המוכרת בכינוי "המטופלת הקשורה", היא סכיזופרנית שבהתקף פסיכוטי בו חשה סכנה, הכתה את אחת האחיות בצוות. האחות ניצלה ולימים אף קיבלה התנצלות מנועה, כי היא אחת האחיות שנועה יותר מחבבת. ה"עונש" של נועה הוא מאסר עולם שלה בתוך עצמה עם תוספת של בידוד, קשירה, מישוש ידיים זרות וחיפוש גופני פולשני יומיומי. היא חוותה שליטה טוטאלית בגוף ובנשמה שלה, ונטילת חופש פיזי בצורה הכי נוראית שיש – דבר שאפילו רוצחים אכזריים בכלא לא מקבלים, למרות שהם אנשים הרבה יותר מסוכנים מנועה.
לנועה אין זכות בחירה. למי שקושר אותה וגוזל ממנה הכל – יש. בכל רגע שעובר יש לרופאים שלה הזדמנות לעזור לה ולא לענות אותה, לטפל ולא להתעלל, לקשר אותה אל העולם ולא לקשור אותה אל הגדר החיצונית.
בטח תגידו, "היא לא צפויה. אי אפשר לצפות מתי יהיה ההתקף הבא". אבל זה לא נכון, אפשר בהחלט לצפות, במיוחד כשמדובר במטופלת שמוכרת למערכת 10 שנים כמו נועה, ובעיקר במקרה הספציפי הזה, שבו המשפחה התריעה בפני הצוות שנועה חשה מצוקה. הרופאים אמורים לדעת שאם אחרי 10 שנים עדיין אינם יכולים להבין מתי התקף מגיע, או כיצד לטפל בו – אז הם מקולקלים, ולא המטופל.
זה ההסכם בינינו: אנחנו מגיעים אליכם "מקולקלים", אתם אמורים לתקן. ככה זה עובד. להאשים את החולה בכך ש"אינכם יכולים לצפות את מעשיו"? אתם לא אמורים "לצפות", אתם אמורים להיות מוכנים למצבים בעייתיים שאכן קורים לצערנו, ולהציע להם פיתרון יותר טוב מ- "שברת? אנחנו נגרום לך לשלם על כך לנצח".
ואם כבר מתאמים ציפיות, רופאים ואנשי צוות יקרים וקושרים – אתם חושבים שמישהו מכל האנשים שבאו לבקש מכם עזרה יכלו אי פעם "לצפות" שתנצלו את הכוח שניתן בידיכם ותקשרו את איבריהם לימים שלמים? שתתייחסו ככה למוח שלהם, שאוהב לצייר ולכתוב ולספר סיפורים? שתראו בהם צווי אשפוז וטפסים וועדות? איך אפשר לצפות שתפגוש אדם שניתנה לו הזכות הגדולה להיות מושיע, ובאופן מודע הוא בחר להיות תליין?
אני חושבת על כל החולים שפגשתי לאחרונה במסגרת כתבות שאני כותבת. בעיקר על אנשים שהתאשפזו מרצון, והגיעו עם ציפיות להבריא, עם רצון לקבל עזרה, עם תקווה שרופא זה אכן אדם שמרפא. וכמה מהם יצאו חבולים וחולים ומצולקים לנצח, או לקחו את נפשם בכפם, כי כשלוקחים לאדם תקווה, הרבה באמת לא נשאר שם.
החופש להזיז יד ורגל
נועה שוחררה לפני כמה ימים מכבליה. "היא עוד לא התחילה את החיים שלה", אומרת לי אחותה, "יש לנו עוד המון דרך שאי אפשר לדמיין בכלל. הטראומה תהיה ענקית ולכל החיים, אבל נעזור לה ונלך צעד צעד. קודם שנשחרר אותה למקום שלא קושר אותה".
גם כשנועה משוחררת פיזית, ספק אם היא אי פעם תשתחרר מהטראומה של אותה קשירה מתמשכת. ייקח זמן עד שתפסיק לבדוק כל רגע אם הידיים והרגליים שלה זזות בחופשיות. ספק אם אי פעם תפסיק לנסות לנער באובססיביות מגע של ידיים זרות, גם כשאין כאלה שנוגעות בה. ספק אם היא אי פעם תוכל להביט בבני אדם ולראות בהם משהו חוץ מאנשים שעלולים לשלול ממנה את החירות והזהות בכל רגע נתון. ספק אם היא אי פעם תצליח לעבור לילה שלם של שינה ללא עזרת כדור זה או אחר, בלי להתעורר שוב ושוב כדי לבדוק שהיא יכולה לקום מהמיטה וללכת לשירותים לבדה.
ספק אם בני אדם שאינם מבינים מעולמה, יוכלו אי פעם להביט בה ולהבין מאיזה תופת היא הגיעה. נועה נחטפה. היא נחטפה על ידי רופאים ואחיות, שהיו אמורים להיות המקום הבטוח שלה, והמקום הבטוח שלנו כמדינה שדואגת לרווחת חוליה. היא נחטפה ונכלאה, ונמנעה ממנה הגישה אל אוהביה. כתב לי פעם איש מקסים, "לעולם אל תתאשפזו. כי גם אם נכנסת שארית אדם, לפחות עוד היית אדם. אחרי חודשים במחלקה סגורה, הם לקחו את השארית הזאת ופירקו אותה ועכשיו אני חלקיקים שמנסים להתחבר ללא הצלחה".
איש לא נמצא שם כדי לפקח, ואיש לא מאמין להם. האמון שמור לא למטופלים כי אם לרופאים מכובדים ואנשי צוות שכל מילה שהם רושמים בגיליון הרפואי, נתפשת כדברי אלוהים חיים. לדברים שמתרחשים בתוך המחלקות הסגורות אין שום עדות אובייקטיבית או משפטית מבחוץ.
אני לא אנטי רופאים או אנטי פסיכיאטריה, כפי שאוהבים לכנות את גישתי. יש רופאים ואנשי צוות מקסימים שעושים עבודה נפלאה. אני אנטי פסיכיאטרים שמשתמשים בפסיכיאטריה בציניות ומנצלים אותה כדי לשלוט ולהרע. אני אנטי התאכזרות בשם הרפואה. ואני אומרת את זה כי אני יודעת שיש כאלה, בדיוק כמו שאני יודעת שיש גם אחרים, ואני עצמי "תוצר" טיפול של פסיכיאטר שמעדיף לא להסתכל על המטופלים כיצורים שיש להשתיק, אלא כאלה שיש להבין ולכבד.
"בשבטים מסוימים באפריקה", אמר לי הרופא שלי, "דווקא חולי הנפש כמו הסכיזופרנים, נחשבים ההילרים או ה"שמאנים" של השבט. אנשים רואים משהו בחזיונות שלהם. מבינים ומכבדים את זה שהם באים ממקום אחר, והשבט יושב סביבם ומקשיב לקולות שהם שומעים ומספרים, גם כשיש להם לפעמים התקפי טראנס זה אומר משהו".
אצלנו קושרים ומבודדים אותם באלימות. דמעות עולות בעיניי כשאני חושבת על "נועה" שמסתובבת חופשי בשבט שלה – בחברה שלנו – עם שמש אמיתית על הפנים. לא סגורה בחדר, ללא ארבעה קירות. אין לה חבלים על הידיים, והעולם החיצוני והפנימי שלה חיים בשלום ביחד. כל מי שרואה אותה אומר לה שלום ללא פחד. היא יכולה לגרד את האף מתי שבא לה, והיא לגמרי, לגמרי לגמרי, חופשייה.
תגובת המרכז הרפואי שיבא בתל השומר:
"מדובר במקרה קשה וחריג שלאור החיסיון הרפואי לא נוכל לפרט אודותיו. בשלב זה, לא קיים פתרון טיפולי אחר שנוכל להציע ולכן פנינו לפסיכיאטר המחוזי פעמים רבות למציאת פתרונות חלופיים והעברת המטופלת למוסד מתאים שיוכל לתת מענה למצבה הקשה, כמו לדוגמה במעבר למחלקה לביטחון מירבי שלא קיימת בשיבא, אך קיימת במוסדות אחרים. אנו ממשיכים לפעול בשקיפות ולמלא בקפדנות את הנחיות משרד הבריאות. יש לציין כי בית המשפט שבדק את העובדות לא מצא כל דופי בהתנהלות בית החולים".