"נמאס שמזניחים אותי, נמאס שמתעלמים ממצבי, נמאס שלא סופרים אותי, נמאס שמרגע שקיבלתי "מתנה" בצורת נכות, הפכתי להיות שווה פחות, הרבה פחות, בעיני המשק הישראלי, מדינת ישראל, בעיניך. אתה שהתנגדת להשוואת גובה קצבת הנכים לשכר המינימום, היום, כן היום.
בישיבה מחוייכת בכנסת ישראל, אתה בעצמך גזרת עלי לילות ללא שינה, שיחות מטרידות מהבנק לגבי גובה המינוס, חשיבה יצירתית אם להשקיע באוכל לילדים או בתרופות, מעמס כפול ומכופל על בעלי שעובד פי כמה וכמה לנסות לכסות על המחסור, תשובות עצובות לילדי שרוצים חוג אחד בשבוע. לא יותר.
אני זועקת את זעקתי, את זעקת חברי וחברותי. אנחנו שקיבלנו את "המתנה" הזו פתאום באמצע החיים, לא ביקשנו אותה! האמן לי כי הייתי נותנת אותה לכל מי שירצה וחוזרת להיות אמא, עובדת ומנהלת, בורג במערכות שבהן אזרחים שומרי חוק משלמים את מיטב כספם למדינה כדי שמישהו שם ידאג לנו כשניפול.
אז אתה, ראש ממשלת ישראל, אתה היום דרכת על האדמה שמכסה את הבור שלנו. הקבר. הידקת שם עוד רגב אדמה. תישן עם זה הלילה. אני כבר הרבה זמן לא ישנה".
כך כתבה אתמול רותם בילו, חברתי לפייסבוק, במכתב לבנימין נתניהו. פוסט שזכה לתפוצה נרחבת, אך לתגובה מראש הממשלה עצמו, באופן מפתיע, עדיין לא.
45 אנשים ונשים הצביעו אתמול נגד השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום. 45 נשים ואנשים שנכי הגוף ונכי הנפש בישראל אינם שווים עבורם מספיק, כדי שישוו את הבסיס ההתחלתי החודשי שלהם לאזרח הנורמטיבי. קשה לתפוס איך בדקה וחצי של "היוש" כזה, כמו בהצבעת ועדת קישוט של מסיבת חנוכה, נפלה הצעת חוק שאלפים חיכו לה שנים, הצעה שנפלה ב-2010 ויכלה לקום ולעשות היסטוריה היום.
כולם אמרו לי שאני תמימה ושזה בחיים לא יקרה. נכון. זה לא מנע ממני לקוות בקול. בקטעים מסוימים אני מוציאה את "כרטיס הנכה" שלי ומשתמשת בו כדי לפנטז בקול בלי שישפטו אותי. אולי ככה עשו גם אחרים. אבל עכשיו זה כבר לא משנה. הפנטזיות והמשאלות האלה הוסרו מהלב ברגע ששמענו בערוץ הכנסת את צמד המילים: "ההצעה הוסרה". ביחד איתה הוסרו גם הרצון הטוב, החיוניות והחשק להיאבק, או במילים אחרות, כמו שכתבה רותם בילו לרוה"מ: נמאס.
כבר כמה דקות קודם כן, כשהיה ברור לאן נושבת הרוח ושעל קול בודד עתידים אלפי נכים לאבד תקווה לחיים נורמליים, רציתי לצעוק בדרמטיות בבית, "נמאס לי, נמאס לי", שהרי צפיה במליאת הכנסת תמיד מזמנת הערות מקהל הצופים בבית, ויש בזה סיפוק מסוים. אלא שברגע שקמתי כדי לעמוד על הספה ולזעוק לשמיים, עלתה מישהי שם במליאה על פודיום הנואמים והודיעה שלה נמאס, ועוד קודם! לא הייתי צריכה אפילו להסתובב אל המסך כדי לזהות את המואסת, כיוון שקולה כבר הרעיד את הבית והפחיד את החתולים: "ח"כ גילאון, נמאס, פשוט נמאס לי", מאסה שרת המשפטים איילת שקד אל המיקרופון, בעיקר בכך שלדבריה משמיצים את הסיעה שלה וטוענים שהם לא עושים די (או דבר) למען הנכים.
מה ביקשנו משקד, שכה מאוס בעיניה? יחד עם חבריה, ממפלגתה וממפלגות אחרות, לומר "בעד" או לעשות תנועת "לייק", אגודלים למעלה, משהו שיראה שהיא בסדר עם זה שאני לא אתרושש מלשלם 600 שקלים בחודש על התרופות שלי, שהיא מסכימה שחברי על כיסא הגלגלים יוכל להגשים חלום ולגור בדירה לבד בגיל 39, וגם לשלם חשבון חשמל.
אני לא יודעת אם השרה שקד חוותה בחייה יום אחד של התלבטות בין קניית תרופות לניתוק חשמל. אם מדברים על נמאס, זו סיטואציה ממש מאוסה. מאוסה עד כאב. לא יודעת אם היא ישבה, אפילו כצופה מן הצד, בוועדה משפילה של קצבת נכות שבה בדק אותך רופא בשאלות פולשניות ומעליבות, שאף אחד לא היה נותן שישאלו אותו אילמלא היה חייב וצריך, נזקק.
לה נמאס? לנו נמאס. אפילו לא נמאס. נכים פשוט לא יכולים לחיות ולא להתקדם בחיים, כי בנוסף לכל כך הרבה התמודדויות שמזמנת הנכות, המדינה עוד אומרת לנו "אתם סוג ב'". אפילו הנזקקות שלכם, שמתבטאת בקצבאות המחייה, היא סוג ב'.
טבילה לא תציל מעוני
מי שבוחר לא להאמין בנכים, לא לתת את הזכויות המינימליות לאיכות חיים, אפילו ברמה הסבירה, גורם לי לתהות אם לא היה מעדיף שהם ייעלמו, יפלו מאיזה חלון, כדי שיפנו קצת כסף למימון מערכת הבחירות הבאות של איזה ח"כ. נשמע קשה, אני יודעת, אבל לא קשה כמו 2400 שקלים בחודש כשאתה פגוע ראש ואבא לילד בן 8, כמו חבר אחר שלי.
יכול להיות ששקד ו-44 מחבריה פשוט מודאגים מהסכנה שנשב בבית בחוסר מעש, שלא נהיה דמויות תורמות לקהילה? שאם ישוו לנו את הקצבאות לשכר מינימום נעביר את ימינו בלחכך ידיים בהנאה ולצחקק בקול מרושע. "תראו איך דפקנו את כל הבריאים האלה", נסמס זה לזו בקבוצות הוואטסטפ של "נכים ונהנים" שלנו, "חחח הראינו להם, יאללה מי זורם לדינר בבראסרי?" ולא, נגיד, נרוץ לבנק להתחנן שיתנו לנו עוד שבוע של חסד לפני שחוסמים לנו עוד פעם את החשבון.
ואין לזה קשר לשמאל וימין, צר לי. מאחורי כל חברי הכנסת, ימנים ושמאלנים, עומדים/יושבים מצביעים נכים. גם הנכה הימני וגם השמאלני, מתנחל או היפסטר, היה שמח לוותר על כל קצבת הנכות שלו ללא תנאים תמורת בריאות ויכולת לצאת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. העיקר לא לשבת מול הטלוויזיה ולראות איך בהפרש של קול אחד הלכו להן תקוות ומאבקים של חמש שנים.
אבל עצרו רגע הכול, כי לאיילת שקד נמאס, ולכן היא הטיחה בח"כ אילן גילאון (מרצ, נכה. לפחות לא ירדה לו על הפוליו, כמקובל בימינו בבית המחוקקים), שנפתלי בנט השקיע מילארד שקלים כדי לסדר מעליות ורמפות בבתי ספר, ומלווים לטיולים שנתיים. היא אמרה בכעס שסגן שר הדתות דאג שבכל עיר תהיה הנגשה למקווה, "כי גם לאישה הנכה מגיע לטבול".
שלא תבינו לא נכון: זה נפלא, וממש מדהים מצד הבית היהודי, כל ההנגשה הזו. אבל וידוא של קיום זכויות, אין בו כדי לסתור מניעת זכויות אחרות, וקצת מוגזם הטרנד הזה של נבחרי ציבור שדורשים זמירות ותשבחות על כל פעולה שאמורה להיות בסיסית וטריוויאלית למען ציבור בוחריו. הנגשה לנכים, מכל סוג, היא חובה בכל חברה ומדינה, גם לפי החוק הישראלי, ואמורה להיות מובנת מאליה. אישה נכה לא צריכה לבוא ולומר תודה לבית היהודי על הנגשת הטבילה, כמו שאיילת שקד לא צריכה לבוא ולומר לה תודה על תשלום המיסים.
אם מצאת פיתרון טבילה לאישה הנכה, מצאת גם פיתרון לבעיות הכלכליות שנובעות מחיים על קצבה שהיא חצי משכר מינימום? אם בנית רמפה והבאת מלווה לטיול שנתי לילד נכה, זה פוטר אותך מאחריות להצבעה נגד חוק שייתן גם לנכים מעל גיל 18 אויר לנשימה? יש אנשים שצריכים מלווים גם לטיול במכולת, וכסף שיאפשר להם לקנות שם, ומעוני אפילו טבילה לא תציל.
נכה חצי בנאדם
אתמול היה יום עצוב מאד. הכי עצוב היה לראות בסופו איך בעמוד המאבק של אלכס פרידמן "נכה לא חצי בנאדם", עלה הפוסט שנכתב בו: "נכה חצי בנאדם". ככה הרגישו האנשים שהוחלט אתמול להצביע נגדם, להשאיר אותם לפעול בחצי כוח.
יש בי אמונה שנמשיך להיאבק. הקהילה של חולי הנפש, הנכים, האוטיסטים ועוד בעלי מוגבלויות הולכת ומתחזקת, ולא שותקת ומושתקת. אבל יש רגעים של נפילה, כמו זה. אני מקווה שנקום ומהר. בינתיים, חשוב שיהיה ברור לכולם, לכל 45 חברי הכנסת שהצביעו אתמול נגדי ונגד חברי אתמול: לימדתם אותנו מהו חצי בנאדם.
חצי בנאדם הוא מי שמצביע בעד תוספת שכר ליושב בכסא הכנסת, אך לא ליושב בכיסא גלגלים. חצי בנאדם הוא מי שאינו מבין בעצמו שאם אדם בריא לא יכול להתקיים מ-2400 ש"ח לחודש, אז אדם חולה או נכה, עם צרכים מיוחדים, בוודאי שלא מסוגל. חצי בנאדם הוא מי שיודע את זה, ולמרות הידיעה לא מעוניין להימנות על מחוללי המהפכה, ולהיות ההוא שיושיט את היד לכיס. חצי בנאדם הוא זה שבוחר שלא להיות האחד שמקיים ולו הבטחה אחת שהבטיח לציבור בוחרים מאמין וכואב. חצי בנאדם הוא מי שהצביע אתמול נגד רווחת הנכים והחולים בישראל. חצי בנאדם, הוא מי שיודע שהצבעתו גזרה אתמול חיים דלים עד מוות בייסורים, וחי עם זה בשלום, ואולי, כדאי להרחיב את ההגדרה ולומר, שזה לא חצי בנאדם. זה לא בנאדם בכלל.