"ברור שבשלב זה כל חוקר יודע בדיוק ממה הוא סבל", אומר דוקטור כריסטופר. "יש קוד על כל אישור מחלה שמסביר ממה הפציינט סובל. אם נצא מתוך נקודת הנחה שנתנו לרופא או שניים להביט באישור המחלה, נבין שהם יכולים להגיד בדיוק מאיזו סיבה ניתן לו האישור הזה".
"אז למה הם לא מפרסמים את מה הסיפור ומפסיקים את חרושת השמועות המטורפת?", אני שואלת.
"אני לא חושבת שיש חרושת שמועות", אומרת אמלי, אשתו של הדוקטור שהיא גם מנהלת רפואית של מרפאה גדולה. "התקשורת לא מפרסמת עד שברור שמותר לפרסם. חיסיון רפואי תקף גם אחרי מוות, ולוקח זמן להתיר אותו. חוץ מזה, הם גם עוד לא בטוחים שההתרסקות קשורה למחלה. לא מצהירים הצהרות עד שדברים ברורים".
***
הדיון מתרחש תוך כדי ארוחת הבוקר עם בני משפחתו של בעלי – שבט רופאים קטן וחמוד – שמארחים אותנו בלודשנבורג, עיירה גרמנית קטנה יותר מהסט של טווין פיקס אך קריפית ממנה בהרבה. אני מתחקרת אותם על טייס המשנה הגרמני שהתרסק ביחד עם עוד 150 נוסעים במטוס מעל הרי האלפים. טרגדיה חמה ובוערת, ובעיקר – תוצרת גרמניה. אז אני מניחה שיעניין אותם לחפור בסיפור בלהט.
אולם באופן שאיני רגילה אליו, השיחה על הנושא שלווה וזהירה. כולם מקפידים לא להניח הנחות שווא. לא להסתמך על מידע חלקי, לא לנקוט עמדה נחרצת, לא לקלל את האמ-אמאאא של האחראים לטרגדיה ולא לחפש אשמים. הגישה של כולם לסיפור היא "כשנדע מה קרה שם נוכל להתייחס" – גישה כל כך שונה מזו שאני מכירה בדרך כלל לנושאים האלה. בארץ אהבתי כבר כתוב בכל מקום שטייס המשנה היה חולה נפש, שהוא היה בדיכאון, שהוא גלש באתרי התאבדות לפני הטיסה ושהכל באשמת הרופאים, וחברת התעופה, וכמובן הכדורים, שעוד לא ברור אם הוא לקח ומתי, אבל לנו זה לא משנה. זה תורם לדרמה וזה העיקר.
כאן לעומת זאת לא מדברים עד שלא יודעים, ולפיכך הם לא מספקים לי הרבה מידע שיעזור לי לכתוב משהו בנושא. יחד עם זאת, אני משפחה, וחייבים לתמוך במשפחה. אני אומרת להם שהדיון הוא לצורכי עבודה, ואז כולם משתחררים ומתחילים לגלוש באתרים כדי לספר לי מה כותבים הגרמנים על מטוס שהתרסק להם במשמרת.
טייס המשנה אנדראס לוביץ
***
בארץ המילקי הזול התקשורת מדווחת שנמצאו אישורי מחלה קרועים ותקפים גם ליום ההתרסקות. כאמור, מאישור המחלה ברור ממה סבל הפציינט, אבל אין אישור מפורש לכך שטייס המשנה גרם להתרסקות בגלל דיכאון. מספרים על עבר עם אפיזודה של התמוטטות וטיפולים נפשיים ותרופתיים, אבל מדגישים שמאז המקרה הוא נבדק ונמצא כשיר לטיסה.
בעיתונות מבקשים להבהיר שהם נזהרים מלהשתמש במונח "התאבדות" בהקשר של המקרה הזה, כי יש ראיות שדיון לא אחראי בנושא עלול לגרום לחיקוי של ההתנהגות, וגם כדי להימנע מפגיעה ברגשות של קהילות חולי הנפש ושל קרובי משפחה של מתאבדים.
"לא לעשות הכללות ולא להניח הנחות כדי לא לפגוע בקהילה מסוימת?", אני לא מאמינה למשמע אוזניי. "כי לפי מה שאני קראתי בתקשורת הישראלית עד כה, כל חולה נפש הוא טייס מתאבד, או כל טייס מתאבד הוא חולה נפש. ודיכאון הוא המחלה המסוכנת ביותר ביקום וזה מה שהרג את הנוסעים", אני שחה לפאנל הרופאים, ומוסיפה בסרקזם שמאפיין את הוויב המשפחתי: "מי היה מאמין שאתם תצאו בסוף הרגישים".
"את יכולה להירגע", אומרת לי אמלי. "זו פחות רגישות ויותר חוסר הרצון שלא לדייק, ועל הדרך להתנער מאחריות בצורה מניפולטיבית. יש הרבה צביעות במשפט כמו 'לא נגיד התאבדות כי זה נושא רגיש'. הנה, הרגע אמרתם התאבדות".
אני לא יכולה להירגע מחוסר האחריות שיש בסיקור פרשה שיש בה ממד של הפרעה נפשית, או חשד לכזו. כל טרגדיה שמתויגת כסיפור כישלון בטיפול במחלת נפש, מבטלת אחוז גדול מהאוכלוסייה הזאת שיכול להיות מוגדר כסיפורי הצלחה.
***
"ידוע על מקרים של טייסים שלקו בדיכאון וטופלו", אומר ד"ר כריסטופר, רופא כללי. "טייסים מתמודדים עם הרבה לחצים והרבה אחריות, יותר מהאדם הממוצע, ומן הסתם רבים מהם חוו קשיים. דיכאון היא מחלה שניתנת לריפוי. יש דברים שלא ניתן לצפות. מה גם שמחשבות אובדניות יכולות להיגרם גם מהפרעות אישיות ולא מדיכאון. יש הרבה פרטים במקרה שלא מסתדרים עם הקביעה שזו התאבדות מכוונת כתוצאה מדיכאון".
זו נקודה שגם אני חשבתי עליה כשאמרו שבכך חושדים. מי שהיה בדיכאון, ואפילו מינורי ביותר (ומדובר באחוז גדול מאוכלוסיית העולם) יודע שלאדם בדיכאון קשה פיזית לבצע פעולות בסיסיות כמו להתקלח, ללכת לנוחיות, להכין כוס קפה, או כל דבר שדורש מהגוף והנפש לזוז ממקום מושבם. ואם יציאה מהפיג'מה דורשת מאמץ עצום, חשבו מה נדרש בשביל להטיס מטוס, להתאבד ועל הדרך לקחת איתך חיים של 150 איש שאתה אפילו לא מכיר.
יש "כמה נקודות מוזרות", מוסיף הדוקטור ונגרר למשחק ההשערות שלי: "ברוב המקרים, אם אדם מתאבד ולוקח עמו קורבנות, יש לו קשר אישי אליהם. לפעמים הוא רוצה להשפיע על חייהם של מקורבים לו, לפעמים הוא מניח שהקורבנות רוצים למות ביחד איתו, גם אם זה לא נכון. וזה מן הסתם, רצח לכל דבר. מקרים של אדם שרוצח את קרוביו ומתאבד הם בדרך כלל תוצאה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית קיצונית ביותר. האדם מחליט שהוא ייקח איתו חיים של אחרים, והוא בוחר את האנשים מסביבתו ולא בצורה רנדומלית. במקרה הזה, מדובר ב-150 נוסעים שהיו זרים לטייס לחלוטין.
"מי שמבצע התאבדות כתוצאה מדיכאון, בדרך כלל רוצה להרוג רק את עצמו. ברוב המקרים הוא יעשה זאת בסתר ולא באופן פומבי. דיכאון זה דבר מבודד, שגורם לאדם לשקוע בעולם פנימי, ואם הוא מגיע להתאבדות, זה כששום גורם חיצוני לא חודר את השריון של העולם הזה".
"אז ייתכן שהוא לא תכנן התאבדות? אולי הוא חטף התקף אמוק ואיבד שליטה?", אני שואלת.
"הכל ייתכן. ומה שתואם מקרים של התקפי אמוק היא ההריגה הרנדומלית של קורבנות שאינם מוכרים לאדם. אבל גם כאן, זה לא מסתדר לגמרי עם הפאזל של המקרה, משום שלאמוק יש סימנים מוקדמים ואנשים תחת השפעת אמוק ייראו חשודים בצורה נראית גם לעין הלא מקצועית. הם פורשים מהעבודה, שוגים באשליות ולעיתים מתנתקים מהסביבה הקרובה. במקרה של הטייס, אומרים שמדובר באדם שלא ניכרו עליו סימנים מוקדמים. אז שוב, אי אפשר לדעת".
***
אז שוב, אי אפשר לדעת וספק גדול אם מישהו ידע אי פעם. אני חושבת על כל הטוקבקיסטים בארץ הכעסנים שכותבים שחברת התעופה היתה צריכה לדעת, ותוהה אם מישהו עצר לחשוב שאם החברה שלנו היתה אחרת, אולי האיש יכול היה לספר למעבידיו על מצבו ולקבל סיוע דרוש בלי לסכן את חייו ובלי לקחת איתו חיים של אחרים. תבדקו את חברות התעופה, את הטייסים, את הדיילים ואת כולם, אבל תבדקו גם את עצמכם. ייתכן שחי ביניכם אדם שסובל ממשהו שלא נעים לו לספר לכם על כך. ייתכן שאם תראו אותו תוכלו למנוע עוד אובדן. "ייתכן", אומר ד"ר כריסטופר. "וייתכן", אומרת אמלי, "שצריך מעכשיו להחיל חובת דיווח של רופאים על מצב מסוכן של חולים אם הם עובדים בעבודות שיש בהן אחריות על חיי אדם. מצד שני, כשאני חושבת על עבודת הניירת שזה הולך להוסיף לנו. אני בעצמי רוצה להתאבד. מישהו רוצה עוד תה?".