עברו חמש שנים. לא טרפתי את נפשי. לא נטלתי את חיי. לא שמתי קץ לעצמי. לא חיפשתי את מותי ולא מצאתיו. קיצר, לא התאבדתי. זה היה משמח או מלווה תחושת ניצחון, לולא היתה זו האשמה מגוחכת מלכתחילה. נבואה של טרולבקיסטים, שקראו ראיונות אתי, שבהם דיברתי על מחלתי והטיפול בה, והחליטו שגם למייל האישי שלי מגיע לשמוע את דעתם המלומדת בנושא. זה היה משהו בסגנון "אין דבר כזה מחלת נפש" בואך "את עשויה להידרדר תוך חמש שנים עם הכדורים האלה ופשוט להתאבד"! לא כולם היו כאלה. כמובן. חלק הגיעו ממקום אחר. מקום ש"מבין" ו"יודע" ו"היה שם". אלו הציעו גם דרך אלטרנטיבית לגאולה, ולו היו לי כמה אלפי שקלים מיותרים, ייתכן שהייתי הולכת לסדנאות שהם הציעו לי, ולו כדי לראות מי הם האנשים שמכירים אותי ואת אורחות חיי טוב ממני. ואם הם כבר יודעים עלי ועל גופי כל כך הרבה, אולי הם יזרקו גם איזה עצת אנטי-אייג'ינג טובה. ככלות הכל, אם הם מתכוונים להחזיק אותי כאן יותר מחמש שנים, וכמובן לצרף אותי לכוחות ההצלה שלהם, שייקחו בחשבון שפנים חלקות וקורנות מצילות יותר נפשות.
אבל לא היו לי אלפי שקלים. ומכיוון שזו מעולם לא היתה אפשרות עבורי, או מחשבה שעברה לי בראש, ציון חמש שנים לחוסר הקץ- מרצון שלי, עשוי להוות אכזבה לאלה שרוצים להוכיח כל יום נקודות, דרך חיים של אחרים. לא אציין שמות של אנשים או ארגונים או כתות, שעוסקות בעבודת רפש מסוג זה, משום שפי, לצערם, עוד פתוח, ולכן אני יכולה להשתמש בו כדי לא לומר את שמם וכדי לא לתת להם במה נוספת לזו שהם לוקחים מאנשים כמוני בכוח. יחד עם זאת, אני כן מרגישה שאני חייבת לעדכן את כל המודאגים שהזהירו אותי מפני עצמי, בכך שיצא לי לפגוש את עצמי בזמן האחרון ונראיתי די חיה, ובסדר גמור. והייתי שמחה להזמין את עצמי לדרינק חגיגה, אלא ששתיית אלכוהול אסורה על מי שנוטל כדורים כמוני. ואני מקפידה לחלוטין על הפרט הזה.
יחד עם זאת, בא לי לחגוג. לא את "חוסר ההתאבדות" שלי, כמו את הימצאותי האקטיבית על הכדור הזה שאנחנו חיים עליו. לא אחד מאלו שאני נוטלת דרך קבע, אף על פי כן שגם הימצאותי "עליהם" תורמת רבות לשמחת החיים שלי. ויש לי המון ממנה.
סביר להניח שהטור הזה הוא לא הדרך להיעלם מפורומים אנטי-פסיכיאטרים/ אנטי-תרופות/ אנטי "כל דבר ששונה ממה שאני חושב"; או "אני לא בעניין של להסתבך עם הבנת הנקרא, אז אני אבין מזה שהיא מנסה לשכנע את הציבור לקחת תרופות פסיכיאטריות" – ולא, אני לא מגזימה. גיליתי שהתמיכה שלי בחיי עצמי ובדרך טיפולי בהם בהחלט מהווה עבור הנזכרים למעלה, ניסיון לשכנע את הציבור לבוא אתי בברית הריטלין.
אז למי שתוהה, התשובה היא לא – מעולם לא ניסיתי לשכנע איש לקחת כל סוג של תרופה. אפילו לא אקמולי. תמיד דיברתי, ואדבר בשבחו של הטיפול שעבד עבורי, ובשבחם של רופאי. לא בשביל לפרסם את שמם, ולא כי קופת חולים כללית מפרישה לי אחוזים בכל פעם שנכנס חולה נפש חדש בדלת אמותיה ומבקש טיפול. אני לא מטיפה לתרופות. אבל כן הטפתי לקבלת טיפול. כל סוג של טיפול. וכשם שאני ניסיתי כל כך הרבה דרכים עד שהגעתי לזו שהתאימה לי, אני תמיד אעודד את מי ששואל אותי לחפש את הדרך שתתאים לו, כי כמו שכבר ציינתי בעבר: אנחנו לא בחרנו את המחלה, אבל אנחנו בוחרים כיצד לטפל בה.
תקראו לי מהפכנית, אבל הלוואי שנניח איש לנפשו של אחר, וניתן לאנשים לבדוק ולחוות איך הם רוצים לטפל בעצמם – בין אם זה בתרופות, ברייקי, בסוג'וק או בתפילות לטיהור חייזרים. חפשו את דרך הטיפול שלכם ואל תיכנעו. חפשו עד שתמצאו.
*
אני מנסה כל כך להתעלם מהאנשים האלו. ולא להגיב להם בשום צורה, אבל לאחרונה חָבַרְתִּי לכמה פורומים של אנשים עם הפרעות אישיות ומחלות נפש, וגיליתי שהזרוע הצבאית של מתנגדי הפסיכיאטרית לא רק שהגיעה לשם, אלא גם התיישבה ופתחה שולחן. קבוצה לא קטנה של אנשים שטורחים להגיב בברוטאליות לכל אדם שמדבר על פסיכיאטר או שואל על תרופה שרופא רשם לו, עם אמירות שאין לי דרך אחרת להגדיר אותן מלבד חולניות ומרושעות.
פה ושם מופיע פוסט של אדם שמספר סיפור נוראי על איך הפסיכיאטריה הרסה את חייו ואיך פסיכיאטרים הם שטן שעובד בשביל חברות התרופות ולא בשביל החולים, ואיך אין דבר כזה "מחלות נפש". וכמובן שתמיד יהיו להם הסברים אחרים או פתרונות אחרים לבעיות של אחרים. מבלי להכיר באופן אישי אף חבר פורום, הם עונים לו: "אתה לא סובל מחרדה" ו"הפסיכיאטר שלך טעה", ולוקחים אחריות על חיים לא להם. כשנשאלים האנשים האלה מדוע הם חשים צורך להפחיד אותנו, והאם הם צבי יחזקאלי של בריאות הנפש, הם עונים שחובתם ליידע את הציבור, בסכנות הטמונות בטיפול הפסיכיאטרי.
אז תקשיבו, חובתי ליידע אתכם גם בעובדות אחרות. הטמונות בי. קוקטייל התרופות שאני לוקחת כעת הציל את חיי. פשוט ככה. לקח זמן עד שהגעתי אליו, וכן עברתי כמה תרופות שונות קודם לכן, שכן עשו לי רע מאוד. כשזה היה המצב, ניגשתי למטפל שלי והחלפתי אותן, עד שהגעתי למצב הנכון – נכון רק לי – ותאמינו או לא, הרופא שלי לא רשם אף תרופה כלאחר יד, אלא בדק ודיבר אתי והסביר על כל תרופה. הוא לא "דחף" לי תרופות כמו שמתארים המתנגדים הגדולים. הוא פתח לי דלת לחיים איכותיים יותר. משום שאם לוקחים אותן נכון, כלומר, ללא אלכוהול או סמים נוספים, התרופות מועילות.
לפניהן, המצב היה כל כך רע, שטיפול פסיכולוגי לא הועיל, משום שלא תפקדתי, ורק אחריהן הצלחתי לדבר ולגשת לטיפול הנפשי. כועסים עלי כל אימת שאני מגדירה את מחלתי כ"מחלה פיזית". משום מה, יש אנשים שרואים מישהו שמגדיר את עצמו בצורה מסוימת וחשים שזה עומד בסתירה להגדרות העצמיות שלהם. אבל ככה זה מבחינתי. ברגע שקיבלתי טיפול שחיזק אותי פיזית, החל הטיפול שחיזק אותי נפשית. וככה, תסלחו לי, זה יהיה אצל כולם. גם מי שיטופלו בכל דרך אחרת. הגוף והנפש הולכים יד ביד. הייתי מעדיפה לא לקחת תרופות. ולחיות ללא עזרה חיצונית. לצערי, זה לא קורה. אבל אני מטפלת בעצמי וטוב לי. ולא איכפת לי שתמשיכו לאיים. ושתמשיכו להאמין שאתם שליחי מצווה, ושלא תבינו שלחדור בכוח לחיים של אנשים, כדי להטיל ספק בחייהם, זה אלים יותר מלרשום תרופה על דף ולתת לאדם לבחור אם לרכוש אותה. ושאנשים שמזמינים חולי נפש לשלם אלפי שקלים לסדנאות, מעוררים בעיני מעט יותר חשד מהפסיכיאטר שלי שעובד בקופת חולים כללית. סביר להניח שלא נגיע לעמק השווה. אלא אם תרצו שאזמין אתכם ל"סדנת חמלה" חינם וללא הגבלת זמן. ולא. אין לי כוונה להתאבד גם בחמש השנים הקרובות.