"מזל טוב בובי. אנחנו צריכים לדבר על הריון שלך", אומרת ד"ר ר' במבטא רוסי כבד.
"הא???" לפי חוקי הקומדיות, אמור להיות לי עכשיו קפה חם בפה, או איזשהו משקה אחר עם אפקט משפריץ, כדי שאשתנק בהלם ואירק אותו בקול נפיץ על החלוק הלבן שלה. מכיוון שאין שום משקה בסביבה, אני עוברת ישר להשתנקות. "יש לי הריון שצריך להתחיל לדבר עליו??" אני צווחת בזעם, תוך שאני מכינה בראש רשימת חיסול של בכירים שאשמים במחדל, בניהם, את בן זוגי, או אם תרצו, ארוסי, שפיתה אותי לדבר העבירה. את חברת אמצעי המניעה שבה נעזרתי, שלא הצליחה ליירט את כל הרקטות למרות הפרסומות במעריב לנוער. את עצמי, שלא הקשבתי לסבתא נזימה, ושמרתי את עצמי עד החתונה. ואת הורי. כי ההורים תמיד אשמים, וזה בטח החינוך שקיבלתי בבית. "כן" צוהלת הדוקטור "עכשיו כשמתחתנת, בובי, הגיע זמן שנתחיל לעבוד להיכנס בהריון!"
אויש, איזו טעות זו היתה. לספר לד"ר ר' על אירוסי. הרי הזהירו אותי, שהיא רופאה מהזן המְעַבֵּר. ואם אני אפילו ארמוז לה על חתונה, היא מיד תרצה לקדם את מערכת היחסים לשלב הבא. ולא ישנה אם אומר לה "דונט בובי מי עם ילדים עכשיו דוקטור" בוביות כמוני, יש לה אלף ביום, ואת כולנו היא מתכוונת לשכפל. היא מעיינת בתיק הרפואי שלי ולפתע פוסקת "או. רואה שאת שצריכה לדבר עם פסיכיאטר שלך ולעשות הכנה". ולפני שאני מספיקה לענות, היא פוצחת במונולוג על מקרים כשלי, שבהם חשוב שהפסיכיאטר יהיה מעורב בהריון, אחרת יש סיכון גדול לפגיעה בי ובילדי העתידי. "לא דאגה בובי! אבל אצל נשים כמוך אנחנו נזהרים יותר. שלא יהיה נזק ממשי לילד. אז בואי נקבע תאריך לדבר עם פסיכיאטר שלך על הריון בסדר?" ושאלוהים יעזור לי, האשה פותחת יומן.
זה לא בסדר, אבל אני אומרת לה "ברור שנקבע. אבל אי אפשר כי… הפסיכיאטר שלי כרגע באפריקה..עוזר לילדים שסובלים מ…אכילה רגשית ו…השמנת יתר. כשהוא יחזור אני קובעת ומעדכנת. מבטיחה!" ועפה משם מהר, להמשך סידורים לחתונה, ונשבעת לעצמי שלא אתעסק בזה עכשיו. כי לא ילדים וכן נעלים.
אבל על מי אני עובדת? זה מגרד לי חודשים. מהשנייה שעלה נושא החתונה, אנחנו חושבים על עניין הילדים. זה מרגש. לאהוב מישהו עד כדי כך שבא לך ליצור אתו בן אדם נוסף לאהוב. לדמיין איך הוא ייראה, עם העיניים שלי, והאזרחות הגרמנית שלו. אבל זה לא הזמן. ממש לא. מהסיבות של כולם. אבל לא רק מהן. זה לא רק שאנחנו רוצים ליהנות קצת מהזוגיות שלנו לבד. זה לא רק המצב הכלכלי, הדי, איך לומר, מבאס רצח. וזה הכי לא הפחד מלטפל בילדים.
להיפך. דווקא כאן אני רגועה. יש שבעה ילדים בחיי מגיל חמישה חודשים עד תשע וחצי שאני מאוהבת בהם עד כלות והם בתמורה מחבבים אותי פלוס. אני יודעת להחליף חיתולים, לקלח, לצחצח שיניים שלא שייכות לי בלי להכאיב למצוחצח, לשיר את הדיסק "ענן על מקל", וזוכרת מה כוח העל של כל בת ווינקס, יותר מאת שמות מגישי חדשות ערוץ 2, או מה כוחות העל שלהם. כך שטכנית הלב והמוח לגמרי במקום הנכון. הפחד האמיתי, הוא כל הערבוביה הזאת של דיני נפשות עם דיני שחלות.
אני שונאת להתמרמר על זה. אבל זה קורה. בעיקר ברגעים האלה. שתמיד מזכירים לי את השוני החבוי הזה שבכל מבחני המעבר בחיים. כל אלה שמרגשים ומשמחים אבל גם מזרי אימה וחרדה על כל אדם. נוספות גם שאלות הבונוס. כי הנה, ד"ר ר' כבר מתחילה. היא לא ראתה אותי יותר מפעם וחצי בחייה, וכבר מסווגת אותי תחת "אמא בסיכון גבוה" כזו שמהווה סיכון ממשי לילד עתידי. והיא לא תהיה היחידה. זה ברור לי.
*
זו לא פראנויה. יש לי חברה כזו. ל'. חולת מאניה-דיפרסיה, כמוני, מאוזנת שנים, כמוני. ואמא יחידנית, לילדה מהממת, בת שמונה. לפני כמה חודשים, חלה נסיגה במצב שלה. יותר נכון "החלה לחול". היא הרגישה התקף מאני מתקרב. על דעת עצמה היא פנתה אל המשפחה שלה, ואל עובדת סוציאלית וביקשה להתאשפז לחודש וחצי כדי לטפל בעצמה. היא שאלה אם זה אפשרי שבזמן הזה הילדה תישאר עם הדודה שלה. כולם הרגיעו אותה שזה בסדר גמור. ל' התאשפזה. ויצאה אחרי חודש וחצי. מאוזנת. מאוששת. עם כל האישורים של הרופאים והפסיכולוגים, שמאשרים שהיא מתפקדת. לגמרי.
אלא שפתאום היא גרה לבד והחדר של הילדה ריק. כי מאז השחרור היא "במעקב". העובדת הסוציאלית ששכנעה שופט להשהות את חזרתה של הילדה הביתה, לעוד שנה, ולשים את ל' ב"תקופת מבחן", שכנעה גם את המשפחה שלה, שהיא עדיין לא מספיק חזקה. למרות ששמונה שנים ללא כל התקף הוכיחו שהיא האדם הכי חזק ביקום. ומצער לומר שהם השתכנעו. ואיש לא מנסה להכריח את המערכת לראות את האמא שראתה קודם את הילדה ולא את המחלה.
אך הגרוע מכל, זה שהיא מנסה לשכנע את ל' עצמה : "היא אמרה שיכול להיות שזו אחריות גדולה מדי בשבילי לגדל עכשיו ילדה בת שמונה וכדאי שיהיה לי זמן לעצמי. לנוח. אחרת אני עלולה להזיק לה". סימסה לי ל' אחרי השיחה האחרונה שלה עם העובדת הסוציאלית, שבה הסבירו לה למה מעתה יוקצה לה ולבת שלה ביקור שבועי אחד, אחרי שמונה שנים שהן לא נפרדו אפילו לדקה. מדהים, לא? לי ולל' יש חברים שבחופש הגדול, ברגעי משבר, הצהירו שלגדל ילדים זו אחריות גדולה מדי בשבילם, וכדאי שמישהו ייקח אותם לתקופה וייתן להם, אפילו שעה לנוח, לפני שהם מתהפכים על דורה, כשל' צריכה להילחם על כל שעה עם הבת שלה.
ומה הבת חושבת ומרגישה? הרי, בתקווה שהיא תחזור הביתה, תהיה פה טראומה שכמה שינסו להסביר אותה, קשה להאמין שיצליחו. הרי חודש וחצי יכלו לפתור ב"אמא בבית חולים צריכה לנוח" אבל כשאימא יוצאת מבית חולים ומבקרת אותך פעם בשבוע זה כבר נראה אחרת.
אז הנה לכם הפחד האמיתי שלנו מילדינו העתידיים. אנחנו ניצור אדם, שיושפע ממחלה שאני שולטת בה בדרך כלל, אבל פה ושם, אין מה לעשות, היא מצליחה לתעתע. ומה יהיה אם היא תבוא? ומה יהיה אם האבחנה בתיק הרפואי תיתן לכולם זכות לנבור לי במשפחה?
אני סוגרת את היום שהתחיל בד"ר ר' עם נעליים חדשות וגירודים בלב. למחרת אני יושבת על שטיח, בתוך ערבוביה של בצק צבעוני, בריסטולים, טושים ומדבקות, עם שתי גברות בנות 3 ו-6 ואנחנו מכינות ציורים עם מדבקות של סוסי פוני. ופתאום אני נזכרת ביום הזה במרפאה עם חברי, גבריאל. לפני שנתיים, כשהדבקנו מדבקות סמיילי על נייר. סתם כי היה משעמם והיו לי מדבקות משום מה. "כמו ילדים. יושבים שעות. תראי איך אנחנו נהנים", הוא אמר. ואז צחקנו שאנשים מביאים ילדים רק בשביל שיהיה תירוץ, לשבת ולהדביק מדבקות מבלי שזה ייחשב בזבוז זמן, וככה המשכנו עד שנגמרו המדבקות. ומשום מה, המדבקות האלו מרגיעות אותי עכשיו. למה? כי ככה. כי עברו שנתיים ואני עדיין מדביקה. ולא כתירוץ או כבזבוז זמן. אלא ככוח על אמיתי. כזה שנלחם על כל מדבקה וימשיך להילחם. "כוח אש הדרקון" קוראים לזה. רואים שהיה שווה להתמכר לבנות ווינקס?
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית