"רוצח/ת חשוד/ה ברצח יקר/ה! שימו לב! הכניסה לכיתת היורים הטיפולית מותנית בפתק ממזכירות המרפאה, חתום ע"י פסיכיאטר מוסמך, המאשר שאת/ה אכן עונה על אחד או יותר מהקריטריונים, המשייכים אותך אלינו. במידה ויש ברשותך כזה, נא להביא כיסא מהחדר שבסוף המסדרון טרם הכניסה לכיתה כדי לא להפריע למהלך התקין של ההפרעות של מטופלי הכיתה. המקומות בכיתה הם קבועים. החוק לגבי הכיסאות במרפאה הוא 'שברת – שילמת'. בהצלחה עם זה".
"קומה" ואני, מסתכלים על הדף הקרוע שעליו כתבתי את המילים האלה ומגחכים. "מעולה" הוא אומר לי "עכשיו לכי תגידי לקלודין שתדפיס לך לנקי", והולך כי התור שלו הגיע. "קומה" אגב, הוא אחד האנשים שאני הכי מסמפתת במרפאה, ואחד האינטליגנטים והמצחיקים. אין לי מושג מה שמו, או אם הוא באמת היה בקומה אי פעם, אבל הוא מספר את זה כל כך טוב, שזה לא באמת משנה. והוא גם אוהב שקוראים לו "קומה".
קומה מעורה בענייני היום בצורה מבאסת. מבאסת משום שהוא מסוג האנשים האלה, שהלב והנפש שלהם סופגת כל כאב אנושי שהם שומעים עליו, שהיה עדיף שלא ישמע חדשות כל שעה עגולה. ובזמן האחרון הוא קרא ידיעה שכל כך ביאסה אותו ומכעיסה וגם מעליבה באופן אישי. וקצת כמו אצלי, עלבון מייצר אצלו סרקזם וטיוטות של שלטים הזויים על דף קרוע. וספוילר – לא הלכתי לקלודין להדפיס את השלט לנקי.
אני, אגב, מבואסת לא פחות מקומה בנושא המדובר. אנחנו מרגישים קצת מרומים. תראו, זה נשמע נורא, וזה באמת נורא, אבל תקופה כזו – שבה, כל אדם "נורמטיבי" במדינה נמצא על סף גבול עצבים מסוים, ומעשי אלימות פיזית או מילולית נעשים אחת לדקה, בכל פלח אוכלוסייה, ללא הבדלי דת מין וגזע – מוכיחה שהאלימות אינה מנת חלקם של חולי הנפש, כמו שרבים תמיד נטו לחשוב ולהאשים.
זה לא שאנחנו שמחים, חלילה. ממש לא. אבל אם לפחות היה יוצא שאנשים היו מסתכלים סביב ומבינים שחולי הנפש מעולם לא סיכנו את החברה, כמו שהחברה מסכנת את עצמה. עובדה. תראו כמה זמן אנחנו פה, וכמה אנחנו "תרמנו" לאחרונה לאלימות ולכאוס שמתרחש כאן? רק מה? במקום מכתבי ההתנצלות והשוקולדים שציפינו לקבל, שוב מצאנו את עצמנו, כלומר, את כל חולי הנפש, מואשמים, על לא עוול בכפינו, באלימות שטבועה בנו, רק מעצם היותנו חולים. נו איך זה הולך?
***
"בא לי להעיף לו סטירה" אומרת כל אחת לכל אחת על כל אחד, כל פעם ולעתים עושה זאת; "אני אחנוק אותה אמן" אומר כל אחד לכל אחד על כל אחת תמיד ולעיתים עושה זאת. "תיזהר ממני יא חתיכת.." אומר מישהו למישהו בכל יום ולעתים ה"חתיכת" פשוט לא נזהר; "אתה תראה זה לא ייגמר בטוב" היא טורקת לו את הטלפון בפרצוף ולפעמים הוא רואה שזה נגמר לא טוב. ואפילו רע. מאוד. ואז מתחיל כל התהליך הזה של משטרות ותלונות, כתבי אישום וקווי הגנה אני לא ממש מבינה בזה לשמחתי. ממש. כלומר, גילוי נאות, פשעתי פה ושם. ברור. אך היו אלו פשעי צווארון בלונדיני, כמו לשכוח לשלם דו"חות, או להוריד סרט מתוכנת שיתוף קבצים שאסורה לשימוש בגרמניה (להגנתי אציין שהאזהרה היתה כתובה בגרמנית. וגם שאני קצת סתומה) ושילמתי על כך בדם יזע ויורו.
אז כן, אין לי, לשמחתי קשר לפשעים נוראים ואלימים. אבל מתברר שעורכי הדין שמייצגים רוצחים, שההוכחות נגדם חותכות והם ביצעו את הפשע מעל כל ספק סביר, חושבים שלא יהיה איכפת לי אם מישהו יגיד שכן יש נסיבות מקלות. וכך הם בוחרים בי ובקהילת חולי הנפש בישראל, שנשמש ללקוחותיהם מגן אנושי מפני עונש מרבי ומוצדק. מטרת קו ההגנה שטוען לאי-כשירות נפשית – שבו משתמשים עורכי הדין הפלילים, הרבה יותר מדי לאחרונה – לשמש להם וללקוח מוצא קל לעסקאות והקלות, ואילו לנו, הוא נותן עוד יום בכלא הסטיגמה שאנחנו מנסים כל כך הרבה שנים לצאת ממנו.
מתוך פעילויות אישיות שלי ועניין שלי בנושא, אני עורכת שיחות עם פסיכיאטר שיצא לו לפגוש איזה "סלב" או שניים בברנז'ת הרוצחים היוקרתית של המדינה. מכיוון שאין פה מחקר מדעי, אני לא אתיימר להביא סימוכין ונתונים. אני רק יכולה לומר, שמהשיחות אתו עלה ,שברוב המקרים שבהם טענו רוצחים לאי-כשירות לעמוד לדין על בסיס נפשי, הטענה נדחתה. מדוע? כי זו האמת.
באחוז קטן מאוד של המקרים מקורה של האלימות המתרחשת היא במחלה ולא באדם. ואלו דברים, שאגב, כבר הוכחו בעבר גם בספרות המקצועית והמחקרית. אלא מה? רק באחוז קטן מהמקרים מישהו טרח לבשר זאת לציבור. זה מעולם לא נאמר בשום דיווח על חקירות שהתנהלו. זה מעולם לא הוסבר. אנחנו רק מקבלים מהתקשורת את הספק הסביר שהיא מאכילה אותנו, כאשר היא מספרת לנו, שיש כזו אופציה. שבעצם זה לא היה הרוצח. זה היה התאום הרשע שלו. הפסיכי הלא שפוי.
כן, נורא קל לזרוק הכל על חולי הנפש. ופה אין הגדרות פוליטיקלי-קורקט מצוחצחות. לא קראתי לאחרונה על עורך דין שאומר שהוא מגן על לקוח "מתמודד". פה הם הולכים על ההארד- קור ואומרים מלים כמו "אי- שפיות" ו"מצב נפשי" או "לא כשיר" וטוענים שאני והוא – אחד המה.
***
הדוגמה האחרונה שהרסה אותי היתה של אותו גבר בן 29 שהנהיג את החבורה שחשודה כי רצחה את מוחמד אבו חדיר משועפט. כמובן שקו ההגנה שלו הוא – הפתעה – אי-כשירות נפשית. נכון לכתיבת שורות אלה, פורסם שהוא מתכוון לטעון שאי הכשירות התרחשה לפני ובעת ביצוע הרצח, מה שאומר שאחרי הרצח חזרה הכשירות באורך פלא (מסוכן לא? טענה כזו, אם היא מתקבלת, עשויה להוביל לממצא שהרצח היה מה שהחזיר לו את הכשירות הנפשית. וזו תרופה קצת מסוכנת למכור לציבור).
על פי החשד, אותו אדם, שיום לפני כן כבר ניסה מיני פעולות אלימות שכשלו, חטף נער תמים, היכה בו כאשר הוא קורא בקול את שמות אלו שאת דמם ביקש לנקום, הצית אותו בעודו חי, ומשראה שהוא אכן נשרף, המשיך לדרכו. וכעת כשנתפס, הוא פתאום נזכר שיש מצב שגם קודם היו לו עניינים.
זו רק דוגמה מהזמן האחרון. יש עוד המון רוצחים שנזכרו לטעון שהקלונקס היה על הקיר כשכבר היה מאוחר מדי: רוני רון, (הרוצח של הילדה רוז פיזם) ואלי פימשטיין (הרוצח של בתו הפעוטה הודיה קדם) הם רק שתיים מהדוגמאות שעולות לי כרגע לראש. בשתי הדוגמאות הללו, וגם ברבות אחרות, נבדקו הטענות ונדחו על הסף. שני הרוצחים הללו נמצאו כשירים נפשית לשמוע מה בית המשפט מרגיש כלפי מה שהם עשו.
גם לי כחולה, וכחברה של הרבה חולים נרגנים, חשוב לציין: מחלת הנפש שלנו אינה מפלטו של אף נבל. ונכון שקומה ואני צחקנו על זה. אבל זה באמת כואב ופוגע בקיום החברתי שלנו, בסיכויים של חולים להשתלב במקומות תעסוקה. ואנחנו לא הולכים לוותר על הזכות להדגיש את זה. תקראו את השלט.