שמוליק קראוס "היה בן אדם חולה. חולה", מודיע עדי הראל, במאי הסרט "מאחורי עיניים כחולות" שישודר הערב ב"יס-דוקו", במלאות שנה למותו. הסרט מבטיח "הצצה נדירה לנפשו, ביתו ויצירתו של קראוס". נשמע בהחלט מעניין, בעיקר מכיוון שזה אדם שעשה רושם נדיר של נפש נדירה, ששכנה בתוך יוצר נדיר, עם שירים נדירים.
יש להניח שההצצה כה נדירה תראה לנו שגם הבית שלו היה נדיר, ולא, חלילה, מרוהט בספות של איקאה (אלא אם כן הן ספות נדירות כמובן). וכמובן שכשעוסקים בנושא כה כאוב, כמו יוצר נפלא עם סיפור חיים סוער וצהוב – שמלווה בתואר הנחשק "הילד הרע של הרוק הישראלי" – שומה על הבמאי לספק לנו פרטים חדשים ונדירים. הרי כשאתה מסתובב עם התואר של "ילד רע" של עולם-רוק-כלשהו המסלול הוא אחד: יוצר, שחקן, זמר, מלחין, מוכשר, שירים, נשים, אלכוהול, סמים, מכות, ילדים כעוסים, מחלה, מוות ולבסוף – סרט תיעודי ותהא נשמתו צרורה לנצח בצרור התמלוגים.
אז הראל רצה לתעד את קראוס. נהדר. הוא משוכנע שהוא הולך לספר משהו שלא ידענו, ובראיון שערך אתו יוסי מזרחי במהדורת שישי של ערוץ 2, לקראת הקרנת הסרט, הוא הודיע לנו גם מה זה יהיה. אה כן, קראוס היה חולה במאניה-דיפרסיה. מחלה לא נדירה לחלוטין, שלפי הראיון, סיפקה לעדי הראל הצצה נדירה אל עולם הוויקיפדיה המפותל ושם, מתברר, הוא מצא את התשובה לתעלומת קראוס: "אם תיכנס ותקרא מה זה מאניה-דיפרסיה תבין שזה בדיוק זה. אתה תראה ששום דבר מההתנהגות שלו הוא לא מוזר. להיפך. קלאסיקה של המחלה" אומר הראל בעיניים נוצצות.
קלאסיקה של מחלה? וואו. על איזו התנהגות מוזרה מדבר הראל? כלומר, מלבד הכישרון. על האלכוהול? הסמים? המעצרים? ההתפרעות בציבור? או על כך שידו הנדירה של הקראוס העיפה פה ושם איזו כאפה למי ממקורביו? מה זה משנה. זה לא מוזר. המאניה-דיפרסיה עשתה את זה. לא הוא.
אפשר להבין את הניצוץ בעיניו של הראל. לא כל יום אתה זוכה לפצח אישיות כה מעניינת ומורכבת כזו של שמוליק קראוס ועוד לעשות עליה שרינג בפריים טיים של ערוץ 2. וכל שנדרש בשביל הטרום-מורטום המרהיב הזה היה שיטוט בפורומים של אתר תפוז. "אני אפילו את זה לא באתי לנתח", מצטנע הראל לפתע. "מה שעניין אותי בסרט זה לנתח אתו את היחס בין מוזיקה לשיגעון. המוזיקה היתה בעצם סוג של טריגר שהוציא בסופו של דבר את השיגעון החוצה".
אז ממצאי הניתוח של הראל הם שלחולים במאניה-דיפרסיה, מוזיקה היא טריגר לשיגעון. המאניה היא טריגר לאלימות והאלימות היא טריגר לאשה ושני ילדים לנוס על נפשם לארץ אחרת מפאת החשש לחייהם.
לפני שנטעה ונחשוב שאולי זה לא תמיד ככה, משלים לנו יוסי מזרחי את הפרטים בווּיס-אובר דרמטי: "כשניסה לדבר, אפשר היה להבחין בהשפעה המשתקת של התרופות, במחלת הנפש שקבעה את מסלול חייו". צודק מזרחי. תמיד עדיף לצאת פואטי ממדויק. לא? שהרי ציון העובדה שקראוס עבר גם ארוע מוחי שנים קודם לכן, וייתכן שגם זה הקשה על דיבורו, ייצור אצל הצופים תחושה מסוכנת אפילו יותר מחולה מאניה-דיפרסיה: תחושה של מורכבות.
"באותם ימים, המחלה של קראוס באה לביטוי בשתי צורות: האחת, פרץ יצירתיות שהביא לשירים כמו 'זמר נוגה' ו'הבובה זהבה'. אבל הצד השני, המכוער של המחלה גם הוא התפרץ אז: אלימות, הסתבכות בקטטות", ממשיך מזרחי. מתברר שלולא התקפי המאניה, "הבובה זהבה" לא היתה זוכה ללחן כה מבריק, ונשארת מסטולה מעייפות עד עצם היום הזה. אבל אין מה לקנא בה. מכיוון שבגלל השטויות שלה, של הדוב ושל נורית, קראוס עצמו לא ישן, וגם לפי הסיפורים, דאג שאחרים לא יעשו את זה, או כמו שמגדיר את זה מזרחי :"הצד המכוער של המחלה". וכך זה ממשיך, בהצגתה של המחלה בצורה רומנטית, קלאסית, הכרחית ליצירה של קראוס, קצת מכוערת בצדדים, והכי חשוב: אחראית לכל דבר טוב או רע שעשה קראוס ב-78 שנות חייו.
יופי של דבר לא? בכתב ההגנה שכותבים ערוץ 2, המקורבים והבמאי עבור הנאשם ביצירתיות נדירה בואכה אלימות מתפרצת, הם טוענים לאי-שפיות ומבקשים זיכוי מלא מחמת ההנאה והספק. אלא מה? הנאשם עצמו, מעולם לא ביקש את זה. אני עוברת על ראיונות, על כתבות, על תוכניות, כדי למצוא את קראוס מסביר שזה לא הוא אלא המחלה, ואני לא מוצאת.
ייתכן שהוא הרגיש כך וייתכן שלא. כן ייתכן, ואפילו סביר להניח, שלמחלה היתה יד בכל גאונות או אומללות שייחסו לו, אבל ייתכן גם שזו לא תמיד היתה בדיוק אותה היד שהיכתה בקרוביה, לקחה משקה או סמים או נהגה ללא רישיון. אבל קראוס לא אמר את זה בשום מקום, והאמת היא שהוא לא חיפש לספק הסברים, וזה בסדר. הוא לא חייב לנו כאלה ואם הוא חב למישהו, זה לא התפקיד שלנו לדרוש אותו.
כי על כל לחניו וחטאיו, במותו האיש כבר מתייצב בפני האל. רק שבמקרה הזה האיש התייצב קודם לכן בפני עדי הראל והוא צילם אותו מזווית של האמן חולה הנפש שהאקורדים גמרו אותו. רק מה? בזמן שהסרט צולם, קראוס היה בן 75 בערך, במצב בריאותי רעוע, שחלקו היה קשור במחלת המאניה-דיפרסיה, זה נכון, אך לעולם לא נדע אם זו קדמה לסמים ולאלכוהול ולאלימות, או פשוט התערבבה עם כל אלה, בימים שעוד לא נמצאו טיפולים נכונים כמו היום.
לומר בפריים-טיים לכל עם ישראל ש"ככה זה במאניה-דיפרסיה" בשעה שחולי נפש פה נאבקים בסטיגמות נגדם כמו זו הגורסת שהם מסכנים מישהו, זה מעשה חסר אחריות שחוטא לכל חולה נפש. כל חולה נפש שילמד שוב שעדיף לו להתחבא, גם אם אתה לא אלים. הרי לא כל אחד הוא שמוליק קראוס וזכאי להגנה מטעם יס-דוקו. ואם יש לך רק מאניה-דיפרסיה פושטית, שלא מתלווה אליה גיטרה חבוטה מכישרון, ואתה סתם משוגע ואלים ולא פרא אציל כפלא?
מאניה-דיפרסיה היא מחלה סופר-פוטוגנית כשיש אותה לאמנים כמו קראוס, וזה עצוב מאוד כי בסופו של דבר העמדה הזאת שנוקט הסרט חוטאת גם כלפי קראוס עצמו. הרגע שבו הראל, מזרחי או מי שזה לא יהיה, מנסים להראות לנו ששמוליק קראוס היה "כזה" ומשם נבע הכל, זה הרגע שמוחק את האמנות שלו, את הכישרון שלו ואת האדם שהיה, לטוב ולרע. זה הרגע שאומר: "שמוליק קראוס זה לא אמן ואיש. שמוליק קראוס זה מאניה ודיפרסיה".
לא אשקר אם לא אומר שקצת התחשק לי לכתוב שיר ואז לשבור את הגיטרה על הטלוויזיה בזמן הצפייה בכתבה, ולנצל גם את הכישרון וגם את האלימות שלפי עדי הראל אמורות להימצא בי. אבל אז נזכרתי שאני לא בחורה קלאסה. וגם לא אלימה (וגם יש לי דד-ליין) . אז כתבתי טור במקום. כדי לספר שכל רופא יאמר לכם שאלימות אינה אחד התסמינים של מאניה-דיפרסיה. רחוק מזה. היא מגיעה במקרים קיצוניים בלבד ולא תמיד אפשר להוכיח שהיא קשורה ישירות למחלה.
אז החודש מציינים שנה למותו של שמוליק קראוס ושלושה ימים אחרי יום השנה למותו, אציין חצי שנה למותו של חבר אחד אהוב. גם הוא היה אמן מופלא. וגם לו היו עיניים כחולות ויפות, וגם לו היתה מאניה-דיפרסיה קשה. אבל הוא מעולם, אבל מעולם, לא היה אלים, ויעידו על כך כל אוהביו. קראו לו גבריאל בלחסן. יהי זכר שניהם ברוך.
