לא יהיה יותר "שלום לכתבנו בדרום ויקו אטואן"

שלוש השנים שבהן שימשנו שחקנים ולא מרצון במגרש המשחקים של כל פוליטיקאי זב חוטם או כל עיתונאי מתחיל, לא הצליחו להכין אותי ולא אף אחד מאיתנו לסיום המשפיל הערב – הודעת ווטסאפ, שעה וחצי לפני שידור. הערב תשודר המהדורה האחרונה, יאללה, לכו הביתה.

מודה, גם אני הייתי מאלה שצעקו מדי פעם שצריך לסגור את רשות השידור ושאין לה סיכוי להשתנות, אבל דווקא השנה האחרונה, בצל ההתמודדות עם הסגירה הצפויה הצליחה לשכנע, חד משמעית, שעם רפורמה נכונה ושינויים שכבר התחילו לעשות המקום הזה יכול להצליח.

אין יותר קשה מלעבוד כעיתונאי בכלי תקשורת המושמץ ביותר כבר שנים, לשכנע מרואיינים שאתה לא פחות טוב או מקצועי מהאחרים ושרייטינג זה לא הכל, אבל הפגיעה הקשה ביותר הייתה מהקולגות. עובדי מבט לא היו אף פעם חלק מהברנז'ה העיתונאית התל אביבית ואולי בגלל זה היה לה לברנז'ה קל כל כך להפקיר אותם לגחמותיהם של הפוליטיקאים ולהשמצות הציבור. אבל לשמוע ולקרוא בין השורות מילים נוטפות ארס ולראות את השמחה לאיד בוקעת מפיהם של מי שרשות השידור הייתה עבורם בית? שכחו לה חסד נעורים.

19 שנים הייתה לי במה שאולי לא תמיד הערכתי, והיום אני מבין ומוקיר את מי שלימדו אותי את כל מה שאני יודע, מרפיק חלבי שקיבל אותי להיות הכתב בדרום, דרך דן סממה ואלישע שפיגלמן זכרתם לברכה שהיו העורכים שלי בתחילת הדרך ולימדו אותי את השיעורים הראשונים בעולם הטלוויזיה.

אני, שנולדתי וגדלתי והקמתי בית בפריפריה, רחוק מגל"צ, קיבלתי את ההזדמנות להיות עיתונאי מהמקום היחיד שהאמין בי, מהמקום היחיד שלא חיפש טאלנטים, אלא דרש עיתונאים שמחוברים לשטח, מחוברים לאנשים. הייתי הכתב בדרום של הערוץ הראשון, עורך במהדורה המקומית של הערוץ הראשון, רכז כתבים, עורך חדשות השבת, עורך משנה במבט. צמחתי במקום הזה עם מגוון תפקידים ותמיד אעריך את ההזדמנות שקיבלתי ואת ההפנייה מהאולפן "שלום לכתבנו בדרום ויקו אטואן".

אין מספיק מילים לתאר את הצער על שנגמר, אבל יותר על הדרך שבה זה נגמר.

אובדן הבושה. פוליטיקאים ציניים עשו על כולנו סיבוב. שכחו שלא מדובר ב"תקנים", אלא באנשים. למי אכפת? היום אתה פה מחר אתה כאן, אין זמן לפרידות או הכנות ראויות, רק תקפיד להגיד נכון את שם השר או הח"כ.