מנתחים את חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי

הסעיף הזה לא מאוד מחדש, וחוזר על מה שמופיע בהכרזת העצמאות, שהמדינה מוקמת בתוך ארץ ישראל. זה לא אומר שבהכרח יש חפיפה בין ארץ ישראל למדינת ישראל.

כאן יש חידוש: הקישור בין זכות הגדרה עצמית לבין דת, הגדרה עצמית מכוח דת - של יהודים או כל דת אחרת - לא נעשה קודם.

הסעיף הזה בעייתי יותר: רק לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית, למוסלמים, נוצרים וערבים וכו' אין זכויות קולקטיביות - למשל זכות לתרבות, שפה, זכויות דתיות. אנחנו מבהירים שמדינת ישראל נועדה בראש ובראשונה עבור יהודים, וקבוצות אחרות לא יכולות לממש את ההגדרה העצמית שלהן.

אין שינוי מהמצב לפני החוק

"חוק הדגל" מעגן את דגל ישראל - אבל ההוראה הזו משדרגת את הדגל למעמד חוקתי שהוא על-חוקי.  חוק קל יחסית לשנות, בגלל היכולת של בית המשפט להכריז על הוראה כזו או אחרת כסותרת את חוקי היסוד. אבל בגלל שהחוק הוא עכשיו חלק מהחוקה, יהיה קשה להגיד שהחוקה לא חוקתית.

אין שינוי מהמצב לפני החוק

אין שינוי מהמצב לפני החוק

כל הסעיפים האלו כוללים סממנים יהודיים: "נפש יהודי הומייה" מתוך "התקווה", מגן דוד בדגל, מנורת בית המקדש בסמל המדינה. זה נועד להבהיר ברמה החוקתית שהמדינה יהודית ושהסמלים המכוננים שלה יהודיים, ובכך ליצור נחיתות של מי שאינו יהודי. צרפת היא מדינת לאום, אבל כולם יכולים להיות צרפתים. החוק טוען שישראל היא לא מדינה של ישראלים עם לאום ישראלי, אלא עם לאום יהודי, וכך אנחנו מתייחסים רק ליהודים באוכלוסיה.

לא מחדש על "חוק יסוד: ירושלים - בירת ישראל" משנת 1980, שקובע את אותו הדבר. הבעיה לא בחזרתיות, אלא בכך ש"ירושלים המאוחדת" כוללת את מזרח ירושלים, שטח שנכבש בשנת 1967 שלא מוכר על ידי האו"ם או המשפט הבינלאומי, ונחשב שטח לא חוקי. אבל במשפט הישראלי הפנימי - היא מחילה את החוק על השטח הזה.

אין שינוי מהמצב לפני החוק

עד לחוק יסוד: הלאום היה נהוג לחשוב, על בסיס הוראה מנדטורית בשם "דבר המלך במועצתו", שלערבית ולעברית יש מעמד שווה של שפות רשמיות. החוק הזה אומר שעברית היא שפת המדינה, ולערבית יש מעמד "מיוחד". מה משמעות "מיוחד"? החוק לא מגדיר. זה ניסיון לבסס את העליונות של המימדים היהודיים של המדינה ואת הנחיתות של המיעוט הערבי, בין היתר על שפתו.

בוודאי שהחוק לא משנה את מה שהיה, אבל מה יהיה? אנחנו לא יודעים. החוק הוא סוג של הכנה - אם בעתיד ירצו לעשות משהו, למשל לקבוע ששירות ציבורי מסוים לא יינתן בערבית, זה יתאפשר כי המדינה תוכל להגיד שערבית היא כבר לא שפה רשמית. זו פגיעה סימבולית אך גם יש חשש לפגיעה עתידית, שאנחנו עוד לא יודעים מהי.

אין שינוי מהמצב לפני החוק

אם ערבי יימצא בשבי בגלל האזרחות הישראלית שלו, המדינה גם תהיה אחראית כלפיו. המדינה שמה את עצמה אחראית לא רק על אזרחיה היהודים בישראל אלא על כל היהודים בעולם. כלומר אם אתה יהודי ולא אזרח ישראלי, המדינה תדאג גם לך. משאבי המדינה (כספי המסים של כולם, גם של הערבים) יהיו מופנים לסיוע גם ליהודים שאינם אזרחים (למשל, יהודי שנכלא בחו"ל בגלל שהמשטר באותה המדינה הוא אנטישמי).

סעיף מעניין: הוא נוסח בהתחלה בצורה שונה, היה אמור לחול גם בתוך ישראל, אך המפלגות החרדיות חששו שכספי המדינה יופנו לגורמים רפורמיים ולא אורתודוקסיים. לכן שינו את הסעיף, ובפועל הוא אומר שהמדינה תפעל רק בחו"ל.

המדינה יכולה להפעיל תוכניות בארצות הברית, צרפת או ארגנטינה בקרב היהודים שם כדי לחזק או לבסס את המורשת של העם היהודי. אנחנו לא משמרים את המורשת ההיסטורית של ערביי ישראל למשל, רק של היהודים.

סעיף עם מהות אופרטיבית ולא רק סימבולית, שמבסס אפליה. ערך ההתיישבות היה היה קיים גם בהכרזת העצמאות וגם עוד לפני קום המדינה. כאן הוא אומר שרק להתיישבות יהודית יש ערך (מפלה את כל הלא-יהודים, כמו הדרוזים למשל). האם זה אומר שהמדינה תוכל להקים יישובים ליהודים בלבד? האם תוכל לתת תמריצים כלכליים להתיישב במקום מסוים רק ליהודים? זו שאלה. סדר העדיפויות הוא קידום התיישבות קבוצה אחת על פני האחרות. במדינה שבה המשאבים מוגבלים, הקידום יבוא על חשבון משהו.

לא הוראה בעייתית, היא רק מבססת את האלמנטים של היהדות.

אין שינוי מהמצב לפני החוק

אין שינוי דרמטי ממה שהיה עד כה.

חוק שעות עבודה ומנוחה (משנת 1951) כבר קבע זאת, אבל עכשיו זה קיבל מעמד חוקתי על-חוקי.

לא מספיק רוב מזדמן בכנסת; יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת לפחות, בכל אחת מהקריאות. בנוסף השינוי צריך להיות חוק יסוד (למשל "חוק יסוד: תיקון"). כלומר החוק משריין את עצמו - הרף לא בלתי אפשרי, כל קואליציה יכולה לשנות את החוק הזה, אבל זה יהיה לא פשוט כי הוא דורש את הרוב. זה מהלך חריג: "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" למשל לא מצריך רוב עבור שינוי.