1. כאמל, חבר שלי, מת היום1. עולם מוזר, לכו תבינו איך אדם אטרף כזה יכול בכלל למות. בחודשים האחרונים הוא גסס מסרטן ריאות עם גרורות למוח. בהתחלה באיכילוב ואחר כך בבית אבות סיעודי. בחודשים האלה הוא הוריד 30 קילו מהמשקל שלו ולאט לאט הלך ונמוג. לפני שבוע התקשרתי לעובד סוציאלי שלו שאמר לי לבוא כי לא נשאר לו הרבה זמן. כשהגעתי נבהלתי ממה שראיתי. הוא היה שדוף, לא יכול היה כבר לדבר ונראה כמו חצי בן אדם. לא היה זכר לאדם ההוא שהיה הולך מכות ברחוב עם כולם ועושה בלגאן.
בפרקים הקודמים: הבנת את הרופא? "כן, אני הולך למות"
ליטפתי לו את הראש, חיבקתי אותו ובכיתי. הזכרתי לו חוויות שעברנו ביחד בשבע השנים שאנחנו מכירים. מהפעם הראשונה שראיתי אותו מקבץ נדבות באלנבי, לפעם שהלכנו לים, לפעם ההיא לפני שטסתי לניו יורק כשאכלנו דגים והתמסטלנו מיין. אמרתי לו בסוף שאני אוהב אותו ושלא אשכח אותו לעולם. הוא הסתכל אלי ולחש "גם אני". אחר כך חזרתי אליו ביומיים הבאים. ביום שבת ראיתי אותו בפעם האחרונה. התקשרתי לאבא שלו בעזה שדיבר אתו ברמקול ונפרד ממנו בפעם האחרונה. כאמל לא ראה את המשפחה שלו מאז שנת 92. הוא כבר לא יכול היה לדבר בכלל, ואבא שלו דיבר כמה דקות וכאמל הקשיב.
היום התקשרו אלי באמצע העבודה ואמרו לי שהוא מת. במשך כמה דקות פשוט בהיתי בכלום. אחר כך התחלתי לארגן דברים, להמציא את תעודת הזהות שלו, להוציא תעודת פטירה, לדבר עם שני החברים חסרי בית שלו ולהודיע להם שהוא מת. מת, נעלם, זהו. מתברר שלא פשוט כל כך להשיג קבורה לחסר בית מוסלמי. אחרי הרבה טלפונים הגעתי לאבו חליפה שאחראי על הקבורה ביפו. הוא שאל אותי מאיפה הוא ואני אמרתי שמעזה. "הוא משת"פ?" הוא שאל ואני ישר נבהלתי ואמרתי: מה פתאום. מעזה, אבל חי פה שנים. אחר כך אמרו לי מהמוסד הסיעודי שאני צריך לראות לאן מפנים את הגופה. העובד הסוציאלי היקר עזר לי להעביר אותו לבני ברק למקרר שלהם, אבל הם אמרו לי שיש לו רק 24 שעות אצלם. בינתיים אבו חליפה חזר אלי ואמר לי שהמופתי החליט שלא קוברים אותו אצלם כי "הוא לא מהאזור" ו"כמו אצלכם היהודים – צריכים לקבור אותו מחוץ לגדר". אחרי שהתעצבנתי הוא הפנה אותי לעו"ד מוחמד שניסה לסדר לכאמל קבורה ברמלה "מחוץ לגדר".
מחר אני הולך לקבור את החבר שלי ביחד עם שני חסרי בית חברים שלו, טולי וז'אנה. מצחיק איך כאמל, שתמיד לא התאים לשום מקום, גם במוות נשאר מחוץ לגדר. הלכתי לקחת את תעודת פטירה שלו. בדרך המזכירה אמרה לי שאולי טוב שככה, כי הוא סבל כל כך. בסוף כל מה שנשאר מאתנו זה תעודת פטירה ואז ההיעלמות. כאמל כל הזמן היה אומר לי שהוא מת בחיים שלו אז "על הזין שלו למות". אז הנה אחי, איך זה למות? נגמר לך הזמן יא כאמל. כל היום ברחתי מהרגש ומהזיכרונות. בסוף היום עשיתי מקלחת עם סופי, בתי. הסתכלתי עליה, חיבקתי אותה חזק וחשבתי שזו התשובה שלנו למוות – להחזיק חזק בחיים ולאהוב, כי בסוף כולנו נשאב אל הריק. כאמל, אני אתך אחי עד הסוף. לא עוזב אותך אף פעם.
2. אבו חליפה ומוחמד לא ענו. ההלוויה אמורה להיות בעוד שעתיים ועדיין אין מקום קבורה. בינתיים הלכתי להוציא רישיון קבורה במשרד הבריאות, כי מתברר שאף אחד לא קובר בלי המסמך הזה. קיבלתי כמה טלפונים ובסוף סידרו לכאמל קבורה אזרחית, לאנשים ללא שיוך דתי, בגבעת ברנר ליד רחובות. כאמל לא היה רוצה את זה, הוא היה רוצה להיקבר כמוסלמי, אבל כמו תמיד הוא נשאר בשוליים. גם במותו. בטלפון עם הנהג של האמבולנס, שאומר לי שאם מחכים עוד יום אז מישהו צריך לשלם על זה שהוא יישאר עוד יום במקרר. אחר כך מנסה לראות אם המוסד הסיעודי יוכל לשלם ומנסה גם מקומות אחרים. אמרתי לנהג האמבולנס שגבעת ברנר עושים לנו טובה והסכימו לקבור אותו, והוא צחק ואמר: "לא למדת שאין טובות בארץ הזאת והכול כסף? הם לא עושים את זה חינם כי ביטוח לאומי מביא הרבה כסף על כל קבורה". המתים מתים והחיים רבים על הכסף שנשאר בעולם שהשאירו מאחור. בסוף נהג האמבולנס הציל את המצב ואמר לי: "עזוב, אני אדאג לזה והעיקר שיוכל כבר לנוח. מחר בצהריים ההלוויה שלו". עזה-תל-אביב- גבעת ברנר, כאמל היית מאמין שתגמור בסוף בקיבוץ?
צילום: stttijn
3. אני, ז'אנה וטולי עומדים מול הגופה של כאמל. עין אחת שלו פקוחה ומסתכלת למרחקים. הקברן, ידיו בכפפות, מקלף לו עם הציפורניים מדבקה מהמצח. על האף שלו הולכת נמלה. אני וז'אנה מלטפים לו את הראש ונפרדים בפעם האחרונה. הקברן מבריג את הארון ואנחנו צוחקים ואומרים שהוא עושה את זה כדי שכאמל לא יוכל לברוח. הם לוקחים את הארון ומעלים אותו אל תוך הקיר לקומה הרביעית. כאמל היה נקרע מצחוק אם היה יודע שבסוף הוא גמר את הסיפור שלו בקיבוץ גבעת ברנר בתוך קיר. שני קברנים סוגרים את המכסה של הקבר עם מלט ומעבירים דאחקות ביניהם.
השמש יצאה ופתאום נהיה מן שקט מקפיא באוויר. אני קורא כמה פסוקים מהקוראן שהוצאתי ומספר לז'אנה וטולי עד כמה כאמל היה חשוב עבורי ואיזה בן אדם טוב הוא היה. אני מוציא בקבוק וודקה וכולנו שותים לחיי כאמל עדנן סולימאן פאר, שנולד ב-2 באפריל 1971 ונפטר ב-18 בינואר 2016. אני רוצה להתנגד בכל כוחי לשכחה של המוות האפל, לומר פה בקול שהיה פעם בן אדם בשם כאמל פאר, חסר בית שאהב, צחק, כעס, נלחם, הזדיין, שתה, חלם, חרבן, חשב וסבל. או כמה שהוא סבל. הוא נעלם אל החשכה, אבל השאיר עכבות אדם בדרך. כל אלנבי מלא סיפורים על מעלליו.
אחר כך הזמנתי את טולי וז'אנה לארוחה בפלורנטין. סיפרנו סיפורים עליו, איך תמיד נתן לאחרים גם כשלא היה לו כלום, איך שרד ברחוב משנת 93' ועבר שם הכול, את הצחוק שלו בלי השיניים והלב הענק שלו. כאמל קיבל חרא של קלפים מההתחלה, מהילדות בעזה לרחובות תל אביב ועד לשנה האחרונה בחייו שבה סבל ייסורים. הוא היה שנים בכלא, איבד את העין ברחוב, עבר צנתור, איבד חברים בדרך, חי את היום כל יום, היה מכור לאלכוהול, אבל תמיד נלחם, תמיד שמר על הכבוד העצמי שלו ותמיד חלם שיהיה לו יותר טוב. "אתה מג'נון אתה", היה אומר לי, "עוף מפה למשפחה שלך מה אתה עושה איתי ברחוב". כשהייתי שואל אותו על העתיד הוא היה אומר לי תמיד "שתהיה לי משפחה ובית, כמו כולם".
הוא היה אאוטסיידר מוחלט, אבל רצה את הביטחון של הבית והמשפחה. הזמן אצל אנשי הרחוב זז מהר יותר מאשר אצלנו "הנורמטיביים", שעון החול טס אצלם, והנה כאמל היקר מת והוא עוד לא בן 45. בצעירותו צייר ופעם דיבר איתי על שאיפתו לחזור לצייר יום אחד. כשהופעתי בפינה שלו עם דפי ציור וצבעים הוא מאוד התרגש ואמר לי: "תודה אחי, אבל אני לא יכול לצייר ברחוב. אני חייב לצאת מפה כדי לצייר". אבל הוא אף פעם לא באמת יצא "משם". הרחוב שאב אותו ובסוף הרג אותו. אני מלטף לו את הפנים וכולו קר. אני מרוקן מרגשות, משלים עם ההיעלמות. "מחר תמיד יום חדש יא עמרי", היה אומר לי. כנראה שאתה צודק כאמל. כנראה שאתה צודק.
4. כולנו סוחבים את המתים אתנו וגם אנחנו נהפוך יום אחד לזיכרון. חסרי הבית הם אנשים חסרי רשתות תמיכה ולא סתם לעיתים רק העובדת הסוציאלית שלהם מלווה אותם בדרכם באחרונה. על פי דו"ח של הרווחה משנת 2014 (האחרון שיצא לפרסום), בשנת 2011 נפטרו 42 חסרי בית, ב2012 – 37 וב-2013 נפטרו 31 חסרי בית. יש לציין שנתונים אלו לא מתייחסים לכל אוכלוסיית חסרי הבית, אלא רק לאלו שמטופלים ע"י גורמי הרווחה. מדי שנה יש עשרות אנשים שנפטרים ונשכחים כאילו לא היו. אנשים שנסיבות חיים קשות גרמו להם להידרדר לחיים ברחוב ולרוב למות בגיל יחסית צעיר וללא תמיכת משפחתם. כחברה יש לנו את החובה המוסרית לדאוג לאנשים הללו ולשמר את זכרם. אני קורא מעל במה זו לכל מי שמעוניין לעזור לי ליצור בקרוב יום זיכרון למען חסרי הבית, לפנות אלי לאימייל הבא: [email protected].