השמש בעיניים ואין לאן לברוח. בתור אני שומע רק ערבית ורוסית, ולא סתם. מסביב הכול ברזל מרותך, גדרות כפולות, מנעולים גדולים וסוהרים עמוסים במפתחות. אני עובר שתי בדיקות ואז סוהרת מעבירה אותי בין מסדרונות צרים, מסביב הכול גדרות תיל ובטון חשוף. בדרך אנחנו מדברים והיא אומרת לי שהיא חיילת בסדיר וכשאני שואל אותה איך הצוות מתייחס לאסירים היא עונה לי "זה תלוי איך האסירים מתנהגים". בזמן שאני מחכה לפגוש אותו נשמעת אזעקה, שמזכירה לי שאנחנו בימים של מלחמה.
לא ראיתי את ג'אמל כבר 5 חודשים. בפעם האחרונה שראיתי אותו ישבנו על הרצפה באלנבי, חודש אחרי שעבר צנתור בלב. דאגתי לו כי הוא לא טיפל בעצמו וכהרגלו אמר "על הזין שלי, הכי הרבה אמות". דיברתי איתו על גמילה ועל זה שאני ועוד אנשים שמכירים אותו ננסה לעזור לו לצאת מהמצב הזה, אבל הוא לא היה איתי. הוא היה עסוק בהישרדות.
אני מרים את הטלפון ובצד השני ג'אמל. הוא נראה טוב ושנינו שמחים לראות אחד את השני.
"קיוויתי שלא תבוא לבקר אותי. דאגתי לך ולמשפחה שלך, מה אתה צריך לבוא לכלא השרון כשיש מלחמה?"
דיברנו על כך שהוא חצוי, בין הדאגה למשפחה שלו בעזה לבין הדאגה שלו לחברים שלו בארץ. הוא סיפר שהוא עבר למחלקת טל, שזה לא "אגף" בכלא, אלא מקום בו הוא עובר לראשונה בחייו שיקום. "אתה מכיר אותי אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות ופה הכול משמעת. מאוד קשה. אסור לצעוק ואסור לקלל וכל פעם כשלא מתנהגים כמו שצריך אז שולחים אותי לספסל חשיבה לחצי שעה". הוא סיפר שהוא ויתר על ועדת שליש, מתוך רצון לסיים את התהליך השיקומי אותו התחיל ובמטרה להגיע לאחר מכן להוסטל לאסירים משוחררים. אמר שיש הוסטלים בירושלים, בבאר שבע ובחיפה ואני אמרתי לו שאגיע לבקר אותו בכל מקום. "אני יודע אחי שתגיע", הוא אמר. משהו בו היה נראה אחרת, כמו אדם שהחליט לקחת את גורלו בידיו.
"אני לא בנוי לזה יותר"
חסרי בית תמיד מדברים על "הדלת המסתובבת", הם חיים בתוך מעגל אכזרי ממנו קשה מאוד לצאת חי או שפוי, הם נכנסים לגמילה ולבית הסוהר ולרוב חוזרים ישר לרחוב, חזרה אל ההתמכרות. המדינה מציעה תהליך שיקומי ארוך, שרבים לא מצליחים לסיים, כי הוא דורש מהם להסתגל למשמעת נוקשה ולגעת בפצעי העבר שלהם. אם ג'אמל יצליח, הוא יעבור מהכלא להוסטל של אסירים משוחררים לשנה ומשם, אם ירצה בכך, לדירת מעבר, שאמורה להכין אותו "לחיים האמיתיים" של אלו שלא מוצאים את המיטה שלהם ברחוב.
עברו שלושה חודשים נוספים. בזמן הזה ג'אמל השאיר לי הודעות מדאיגות בטלפון, כשבאחת מהן הוא סיפר שהוא עומד להישבר ושהשעו אותו לשבועיים והחזירו אותו למחלקה רגילה עם אזהרה אחרונה, שמשמעותה שעוד עבירת משמעת והוא לא יצא להוסטל אלא חזרה לרחוב.
אני הולך אחרי סוהר עם צרור כבד של מפתחות, הוא פותח מנעול אחרי מנעול ומביא אותי לדרגש המוכר, איפה שפגשתי כבר 4 פעמים את ג'אמל בשתי תקופות מאסר שונות. "השנה", הוא אומר לי, "אני אהיה בן 44 ומתוכן הייתי 15 שנים בפנים. יש פה סוהרת שמכירה אותי כבר 20 שנה ולא מאמינה שעכשיו אני עולה על דרך חדשה. כל החיים ברחוב הייתי כמה חודשים, אולי חצי שנה או שנה ברחוב ואז ישר מעצר וכלא. די נמאס לי, אני לא בנוי לזה יותר".
הוא אמר לי שנתנו לו צ'אנס אחרון ושיש לו עוד 3 חודשים עד שהוא משתחרר להוסטל, במידה שהוא לא יעשה בעיות. "קשה לי, כל היום קבוצות, כל היום אני צריך לפתוח דברים מהילדות, מכל הבלגן שהיה לי". הוא סיפר שהוא עדיין עובד בלול, שהם קמים בשש בבוקר וב-07:30 יוצאים לעבודה ושבצהריים הם מתחילים ללכת לשיחות ולקבוצות עד הערב. "תאמין לי אני מפחד מהסוהרת פה יותר מכל עבריין ברחוב. איתה אין משחקים, אצלה אני לא יכול לרמות". דיברנו על העתיד, הוא אמר שהוא רוצה לשים עין מזכוכית איפה שפעם מישהו הכניס לו שברי בקבוק ושהוא מקווה שהוא ישרוד את השלושה חודשים האלה, כי הרחוב כבר לא בשבילו. "אתה שומע קטע, בערב בוגרים פגשתי מדריך שפעם לפני 10 שנים ישב איתי בכלא והיינו כמו אחים. היום הוא במקום אחר לגמרי. העברנו צחוקים ודיברנו על מה שעשינו פעם". "הלוואי ג'אמל שיום אחד גם אתה תהיה מדריך", אמרתי. לפני שעזבתי הוא אמר לי שיש עוד חודש כנס משפחות ו"שאני המשפחה שלו" אז הוא ביקש שאבוא.
מחוסרי בית ברחוב אלנבי. צילום: Ella Alfon
"אני לא מתאים לי מסגרת קשוחה"
עבר עוד חודש. בזמן הזה ג'אמל השאיר לי כמה הודעות בטלפון וביקש שאבוא. לקחתי יום חופש מהעבודה והגעתי לכלא השרון בשעה 8:30 כפי שהתבקשתי. חיכיתי יחד עם כולם בחוץ 3 שעות עד שנכנסנו. הייתי עצבני, צמא וקיללתי בלב את כל הסוהרים שהתייחסו אלינו כמו אל אסירים, אבל הכל השתנה ברגע שנכנסתי למחלקה של ג'אמל. ברקע זמר ניגן, למטה היו שולחנות מלאי כל טוב וכולם היו מחובקים ועטופים בחום על ידי משפחותיהם.
מבין כולם ראיתי פתאום את ג'אמל. התחבקנו והוא לקח אותי לראות את התא שלו. לחבר שלו לתא הייתה מעבדת LSD והוא יושב על זה שנים בכלא, הוא רדף כל הארוע אחרי הבן התינוק שלו ואמר לי שכל יום הוא מצטער על מה שעשה כי הוא לא יכול להיות עם הבן שלו. ג'אמל ריכל לי בסוד על כולם, זה הדתי שיושב על מאסר עולם, הבחור הצעיר שכולם קוראים לו "ילד" וכאלה "כבדים" שיושבים כבר המון שנים והחליטו להפסיק את ההתמכרות ולהגיע לשיקום. אחר כך כמה חבר'ה עלו להציג קטע מהצגה שהם העלו כלא, שמתארת את "מחלת ההתמכרות" שלקחה להם את הכול בחיים והשאירה אותם בבור עמוק ובודד כשהם רק יכולים לצעוק לעזרה מן התחתית. הוא הראה לי את התא הקטן שלו ושל שותפו, סיפר לי על הרצון שלו להשתנות והכל היה מאוד אמיתי ומרגש. יצאתי משם וחשבתי על איך שאני עדיין מאמין במין האנושי ושיש תקווה לכולם.
חודשיים אחרי זה אני שוב בביקור. העיפו אותו ממחלקת "טל" ועוד שבועיים הוא משתחרר, לאן? לא ברור. "העיקר למסגרת ולא לרחוב, אמרה לי העובדת סוציאלית שלי בכלא. לא יודע עמרי, לא התאים לי, אני לא מתאים לי מסגרת קשוחה, לא קהילה טיפולית ולא הוסטל". שבוע אחר כך הוא התקשר והשאיר לי את מספר החשבון שלו בבנק הדואר וביקש שאשים לו שם 200 ש"ח בשביל השחרור שלו. סיפר שמפנים אותו כנראה לבית המחסה של הנקיים של עמותת לשובע וכך עשיתי.
חיפשתי אותו אחר כך במקומות הקבועים אבל הוא לא היה שם ולא התקשר אלי. אחרי חודש קיבלתי טלפון מחברה שלו, ז'אנה, חסרת בית שנכנסה לבית לפני כשנה. היא אמרה שג'אמל איבד את התחושה ביד ימין ושהוא באיכילוב. נסעתי לשם ומצאתי אותו מאושפז. הם עשו לו בדיקות מקיפות אבל לא מצאו את הסיבה. הוא אמר לי שזה יעבור ושזה "שטויות" והתחיל להעביר חוויות מהמאסר האחרון.
יושב, מעשן, עושה קומבינות
שבועיים אחרי זה שוב טלפון מז'אנה: ג'אמל ברח מהאשפוז כי נמאס לו וחזר לשתות עם החברים. הוא שוב התמוטט ועכשיו לא מרגיש את כל החלק הימני בגוף. כשהגעתי לבקר אותו הוא נראה נורא, הייתה לו צלקת ענקית בראש ובבטן והוא נראה כמו חצי בן אדם. הוא לא ידע לומר לי מה קרה ורק אמר שהם עשו לו ניתוח ושהוא בסדר. הלכתי אתו לחפש רופא במחלקה אבל נפנפו אותי. בסוף הגעתי לרופא ואמרתי לו שאני חבר של ג'אמל ושאני דורש לדעת מה עשו לו. הוא לקח אותי לחדר צדדי והראה לי את התיק שלו. הוא סיפר לי כמעט בלחש שלג'מאל יש סרטן ריאות מתקדם עם גרורות למוח ושאם הם לא היו מנתחים אותו הוא היה מת. שאלתי אותו כמה זמן נשאר לו לחיות והוא אמר לי שאי אפשר לדעת, אבל שזה סרטן מתקדם מאוד.
הלכתי עם הרופא לג'אמל וביקשתי שיגיד לו את הדברים שאמר לי. אחר כך שאלתי את ג'אמל אם הוא מבין מה המשמעות, והוא ענה לי בלקוניות: "כן, אני הולך למות". מאז שהוא החל להיות בבית חולים התחלתי לקרוא לו כאמל, בשמו. ג'אמל, הוא אמר לי פעם, זה שם הרחוב שלי, כי היה קשה פה לאנשים לומר "כאמל". מבחינתי הזהות של ג'אמל בתוך הרחוב החלה להתקלף ומתחתיה יצא כאמל, שהחל את הקרב האחרון בחיים שלו.
גם בבית חולים הוא נלחם. כמה פעמים רצו לזרוק אותו משם והוא תמיד חזר. פעם אחת נפל מכיסא הגלגלים שלו על הרצפה, שכב שם ואמר שהוא לא זז עד שמחזירים אותו. כל פעם כשהייתי מגיע לביקור הוא היה יושב ומעשן על כיסא הגלגלים שלו ברחבה, מוקף באנשים. תמיד במצב רוח קרבי, עושה קומבינות, מעורבב עם כולם, כמו בשנים ברחוב.
ברחוב אין מי שלא הכיר אותו. כולם ידעו שכשהוא מתחיל לשתות אז לא מתעסקים אתו כי "אין לו אלוהים". הוא תמיד שאל אותי על המשפחה שלי, רצה שאראה לי תמונות והתעניין בחיי. היה מספר לי סיפורי גבורה מהרחוב, סיפורים של הישרדות וקושי, אבל תמיד ממקום אנושי ועם תפיסה כזו שהכול חולף בחיים ושתמיד יש מחר. אז הכול חולף בחיים, גם החיים עצמם והמחר נגמר לכאמל ב-18.1.16.