"אז מה יהיה אתי כשאשתחרר?" היא שואלת ומתבוננת בי בעיניים עייפות. ברקע הצפצוף המונוטוני של מכשירי בית החולים רק מדגיש את הדממה בחדר. "אני אוכל לחזור לדירה שלי?"
אני משתדל שהפנים שלי לא יסגירו דבר, אבל אני מרגיש את העווית הבלתי רצונית בפנים ואני מזהה מיד את המבט שלה, קולט, מתרגם ומבין. "אני לא רוצה", היא אומרת. לא לוחשת, לא מבקשת. מציבה עובדה. "אני לא עוברת למחלקה הסיעודית".
בדיור המוגן שבו עבדתי המחלקה הסיעודית היתה ממוקמת בקומה האחרונה, כך שכמעט ולא נאמרו המלים "המחלקה הסיעודית" אלא "למעלה". אחת הדיירות התבדחה פעם שכשעולים "למעלה" מתקרבים בעוד צעד אל ה"למעלה" הסופי. אבל לא היה הומור בבדיחה שלה. היה שם פחד, היה שם ייאוש ובמקרה הטוב אולי השלמה עם הבלתי נמנע.
אם נשאל את האדם הממוצע ברחוב מה אומר מבחינתו צמד המלים "מחלקה סיעודית", סביר להניח שהתשובה תכלול: אלצהיימר, ריח רע, קשישים מריירים, כיסא גלגלים, חוסר כבוד, גועל, מוות ועוד ועוד. בואו נודה בזה, בחלק מהמקרים זה נכון. לנו, כאנשים צעירים יותר ובריאים יותר, כל ההוויה הזו מסמלת את הסוף שאנחנו עדיין לא ממש יכולים להבין, מגלמת את הפחדים שלנו מזקנה והסטיגמות שלנו עליה.
אבל מה לגבי הקשישים עצמם? אותם קשישים שיודעים שלרוב המעבר למחלקה סיעודית הוא כרטיס לכיוון אחד, שבו יתויגו באופן אוטומטי (ולאו דווקא משקף) כבלתי מסוגלים, גמורים, ראויים לרחמים במקרה הטוב (במקרה הרע ידברו מעל ראשם, כאילו הם כבר לא רלוונטיים). הם חוששים (ובצדק) שהשליטה העצמית, הכבוד העצמי והעצמאות שלהם יילקחו מהם דרך עיני המתבוננים מהצד – שאר הדיירים, בני המשפחה, הצוות ובעצם הם יחדלו מלהיות הם ויהפכו להיות "הממתינים למות" שאף אחד כבר לא רוצה להיות בנוכחותם.
פרט מתוך "דיוקן של גבר באדום" של רמברנדט, 1654
ובסופו של דבר, מי יכול לאשים אותם? הרי כל אדם נורמלי רוצה לחיות את שארית חייו בנועם, בנוחות, בלי לחשוב על הסוף, הרי אצל רובם הגוף שולח תזכורות מתמידות שהוא כבר מזמן לא בשיא כוחו והספק המכרסם שאולי הפעם נשכחה פיסת מידע וזה לא סתם בגלל הגיל אלא בגלל משהו אחר?
אם המציאות יכולה להיות אחרת (ובפועל היא בדרך כלל שונה מכפי שאנחנו נוטים לחשוב), אנחנו כחברה מובנים כבר עשורים שלמים בתפיסה ש"זקן = לא רלוונטי", שכל שנות הקיום של אדם, כל הניסיון, החוויות, הידע והאישיות שלו הופכים להיות זניחים ברגע שהוא עובר גיל מסוים ולא קיימים ברגע שהוא נכנס למחלקה סיעודית. אנו משדרים לאנשים שעשויים להיות צלולים לחלוטין והקושי שלהם פיזי בלבד, שכבודם האישי ניטל מהם ומעתה יתייחסו אליהם כמו אל ילדים קטנים, בלי שום קשר למסוגלותם האמיתית.
וזה החטא הגדול שלנו, שאנחנו עלולים לגרום להם להאמין שהם לא מסוגלים כי זה נוח לנו, ולא משום סיבה אחרת.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו? מעלים אותו למחלקה? אני לא חושבת שאפשר להמשיך לתת לו שירות רפואי כמו שצריך בדירה שלו," היא נאנחת. אף אחד מאתנו לא אוהב את הישיבות האלה שבה אנחנו מגבשים עמדה לגבי המשך טיפול באנשים שנמצאים על הסף שבין עצמאות לתלות. האחות הראשית ואני מנסים לברר מה אנחנו חושבים, רגע לפני שנשב עם האדם עצמו ונשמע מה הוא רוצה.
"את יודעת שהוא לא מוכן", אמרתי ושחזרתי בפניה את השיחה שלנו. "תראי, הבן אדם צלול לחלוטין, אין לי שמץ של ספק. מבחינתו, כאדם שכל כך רגיל לעצמאות, מעבר למחלקה יכול למוטט אותו. אבל אי אפשר להתעלם מהאשפוזים החוזרים שלו, מהנפילות, מההידרדרות בנשימה שלו". אז מה אנחנו אמורים לעשות, לאפשר לו להיות עצמאי ולהסתכן בפגיעה נוספת בבריאות או להתעקש על עלייה למחלקה אבל בדרך לגרום לו להרגיש גמור?"
קשה "למכור" את רעיון המחלקה הסיעודית לאדם צלול. גם כשההיגיון של כולם אומר שאת הטיפול הרפואי הכי טוב יוכל לקבל שם, הרגש מתמרד, נעמד על שתי רגליים ומסרב בתוקף. גם כשמדובר באנשים שאינם צלולים, והשיח הוא עם בני המשפחה, החוויה לא קלה כלל. אנחנו משתדלים תמיד לזכור את ערך הכבוד העצמי בעת קבלת ההחלטה ופעמים רבות מוצאים פתרונות יצירתיים (אך בעלי השלכות כלכליות) כיצד להביא את השירות אל האדם עצמו בלי שייאלץ "לוותר" על כבודו העצמי (בחוויה שלו).
אך מה לגבי אלה שידם אינה משגת? מה לגבי מי שלא יכול לשכור שירותי מטפל/ת או מגורים במסגרת חוץ ביתית עם שירות הולם? צלולים או לא, זה לא משנה. זה המקום שאנו כחברה צריכים לעשות שינוי בתפיסה שלנו את הזקנה. עוד הרבה לפני שהמצב הרפואי מידרדר, לזכור שמדובר בבני אדם שעברו הרבה בחייהם, הרבה יותר מאתנו.
אנחנו צריכים לכבד אותם, לא לרחם עליהם, וזה ההבדל בעיני. אם האדם שמתלבט אם לעבור למחלקה הסיעודית, מקום שבו יקבל את השירות רפואי הטוב ביותר, יידע שימשיכו להתנהג אליו בכבוד – יכול להיות שכל נקודת המבט שלו תהיה אחרת.
הרי בסופו של דבר, גם אנחנו בדרך לשם.