"אתה יודע מה הכי מתסכל אותי? אני יודעת שאני שוכחת דברים. שמעתי על אנשים עם אלצהיימר שלא יודעים מה קורה סביבם, אני מקנאה בהם. אתה רוצה לשתות משהו? לא? טוב. אני יכולה לספר לך מה שתרצה, אני רושמת הכל ביומן כדי לא לשכוח את הדברים החשובים, אבל הבת שלי כועסת עלי שאני לא זוכרת וכל הזמן אומרת לי שאני לא משתדלת מספיק. סיפרתי לך שיש לי בת? אה, דיברת אתה כבר.
"שלא תבין אותי לא נכון, אני עצמאית. אני הולכת לבד לעשות קניות וסידורים, אני הולכת לבד לרופא. אויש, שכחתי להציע לך משהו לשתות, מה להביא לך? כלום? אתה בטוח? טוב, אם תרצה משהו אחר כך, אז תגיד לי. הייתי אצל רופא שמומחה בזקנים, פסיכו… פסיכו… נכון, פסיכוגריאטר. הוא כתב כל מיני דברים עלי ואמר לי שהכל בסדר. הנה, תראה מה שהוא כתב. אתם לא מבינים מה זה להיות בגיל שלי, אז אני שוכחת דברים, אז מה? מותר לי בגילי! אני יודעת שאנשים מדברים עלי מאחורי הגב. הם חושבים שהם דואגים לי, אבל זה קצת מעליב אותי. אני מרגישה שאנשים מתרחקים ממני, מזיזים אותי הצדה. אני עדיין אני, מה קרה? אני יוצאת, אני מבלה, אני פוגשת את הבת שלי.
"סיפרתי לך על הבת שלי? היא מאוד נחמדה. היו לה חיים קשים אבל עכשיו היא בסדר, היא במקום טוב. אני מארחת נוראית! לא הצעתי לך שום דבר לשתות! לפני זה אני רוצה לשאול אותך משהו, אבל אל תכעס עלי, טוב? מי אתה?"
***
דמנציה. אלצהיימר. שיטיון. מחלת השכחה.
יש מצב סביר שתחשבו מיד על אחת מהמלים האלה אם ישאלו אתכם מה עולה לכם בראש כשאתם חושבים על זקנה. אם תשאלו אותו הדבר אדם מבוגר, שלא לדבר על קשיש, תוכלו לאתר בן רגע את זיק הפחד בעיניים שלו.
פחד מאובדן זהות, מאובדן שליטה, מאובדן הכבוד העצמי. פחד מלהיות אותה קשישה על כיסא גלגלים שבוהה באוויר (במקרה הטוב), צועקת לכל עבר (במקרה הרע) או מריירת מול כולם (במקרה הנורא).
מחלות הזיכרון מפוררות את הווייתו של האדם. הן לוקחות את האישיות שלו ומוחקות אותה בקצב בלתי צפוי. אדם הולך ונעלם וכל מה שנשאר הוא הזיכרון של מי שהיה בשיאו. והשאלה שלא נשאלת היא למי זה יותר קשה, לאדם שמרגיש שהוא מאבד את עצמו ומנסה להיאחז בשאריות האישיות שלו או לבני משפחתו שמנסים לשמר אותו בכל דרך אפשרית, מסרבים להכיל את העובדה הבלתי הפיכה שהוא הולך ומתפוגג.
גם לנו, כצוות הצופה מהצד, החוויה קשה. בין שמדובר במטופל שהידרדרות שלו החלה אחרי שהתחלנו לטפל בו, ובין שהגיע אלינו במצב כזה. כל מה שאנו יכולים לעשות זה לנסות ולעטוף אותו בשירות הכי טוב שאפשר ולהקל עליו ועל המשפחה.
***
"מר כהן, אפשר להיכנס?" אני דופק שוב על הדלת אבל אין מענה. האחות ואני מחליפים מבטים מודאגים, ובתוך הדממה הזו מחליטים להיכנס לדירתו. כל האורות כבויים וקצת אור מהחלון מאיר את החדר מספיק כדי לראות שמר כהן שוכב במיטה.
"מר כהן?" אני מניח בעדינות יד על כתפו. הוא מסתובב באטיות, נראה שנרדם.
"מי זה? מי אתה?" הוא שואל ומושיט יד אל משקפיו. הוא בוהה בי לרגע. "שאלתי מי אתה! תענה לי!". אף שהוא מביט בי אני יודע שאין שום קשר בין מי שהוא רואה למי שאני. "אוהד, העובד הסוציאלי," אני מוריד את ידי מכתפו, שלא יילחץ עוד יותר.
"מה אתה רוצה?" הוא שואל בגסות ומעיף מבט אל האחות. "המטפלת אמרה שלא נתת לה להיכנס", היא אומרת ומחייכת אליו בחביבות אמיתית. "אני לא יודע על מה את מדברת, לא היתה פה שום מטפלת, תלכו מפה!" הוא מסתובב שוב במיטה ומפנה אלינו את הגב.
"מר כהן, היא פה בחוץ, אתה רוצה שאשלח אותה פנימה?" אני מהסס אם לגעת בו שוב ומחליט שלא. אני מרגיש שהוא על הקצה. "היא תעזור לך להתקלח, אני יכול לדאוג שישלחו לך ארוחת בוקר לחדר, תתחיל את היום".
"אין – לי – מטפלת!" הוא מסתובב במהירות מפתיעה, פניו אדומות מזעם. "אני לא יודע מי אתם, תעזבו אותי בשקט, תלכו מפה!" הוא שואג ומכה על החזה שלו בעוצמה. חילופי מבטים מהירים בין האחות לביני ושוקעת ההבנה שכדאי ללכת, זה לא הזמן לנהל אתו שיחה רציונלית. כשאני סוגר את הדלת מאחורי אני עוד יכול לשמוע אותו מתנשם בכבדות אל תוך הכרית שלו.
***
השיחות עם המשפחה קשות במיוחד. מה כבר אפשר להגיד בסיטואציה כזו? נכון, ישנן תרופות שמעכבות את התהליך, תרגילים שעוזרים לפעמים, גם אם לתקופה מוגבלת. ישנם התקפים של צלילות מפתיעה שהם הכי גרועים. למשך פרק זמן קצר האדם חוזר להיות הוא עצמו כמעט לחלוטין, כאילו כלום לא קרה, וברגע אחד הוא חוזר לאותה עמימות חושית אופיינית.
המעבר הזה, בין אושר לעצב, בין תקווה לייאוש, קשה מנשוא. איך מצליחים להכיל תזכורת כל כך כואבת? איך מכריחים את עצמך לא לקוות? כצוות מקצועי, אנחנו מוצאים את עצמנו בעיקר מקשיבים ונוכחים במפגשים עם בני המשפחה, נותנים במה לכעס, לאכזבה, לגעגועים ולחוסר ההשלמה. מה כבר אפשר לומר בסיטואציה כזו מעבר ללתת לה מקום?
לפעמים נדמה שהאוורור הזה חסר משמעות. הוא רק מפנה מקום לעוד ועוד ייאוש, ולפעמים הוא משפיע. אפשר לראות את בני המשפחה רגועים יותר, אוזרים כוחות ועוברים עוד כברת דרך, עד להתפרקות הבאה.
והקשישים? סקלת הרגשות בטיפול בהם יכולה לנוע בין עצב לייאוש, בין חוסר סבלנות לבין הומור. החשיפה היום-יומית להידרדרות שלהם מכריחה אותנו לפתח מנגנוני התמודדות שיאפשרו לנו לתת מענה מכבד לאותו אדם ומנגד להגן עלינו מפני עומס רגשי.
כל אחד מאתנו בוחר בטקטיקה קצת שונה. עם חלק מהם אנחנו מעלים זיכרונות שנשארו, עם אחרים אנחנו ממשיכים בשגרת יום-יום כאילו כלום לא קרה ותמיד תוהים: מה בדיוק עובר להם בראש? עד כמה הם באמת מבינים מה קורה סביבם?
***
"אני יודעת שאני שוכחת", היא אומרת לי בשלווה מפתיעה. "הייתי פסיכיאטרית, אל תשכח. אני כותבת כל מה שאני יכולה כדי לזכור דברים והרגלתי את עצמי להסתכל ביומן בכל פעם שאני שוכחת משהו. לרוב אני אמצא שם את מה שכבר הספקתי לשכוח".
אני לא יכול שלא לחייך, גם אם עצוב לי. איזה פתרון פשוט וכמה הוא מתאים לה. גם אם היא מאבדת לאט לאט את הזיכרון, ההרגלים שסיגלה לעצמה מספיק חזקים כדי להחזיק מעמד ולשמר אותה, לפחות כרגע. השיחה מפליגה אחורה בזמן, לילדותה בניו יורק, לבעלה ששירת בצי, לעלייה לארץ ולבנים שנולדו פה. היא יורדת לפרטי פרטים, כל כך מדויקת עד שאני שואל את עצמי אם באמת יש לה אלצהיימר או שהיא עובדת עלי. אבל אז היא שואלת איזה יום היום (ובודקת ביומן), שואלת אותי שוב מי אני (ואני מראה לה את כרטיס הביקור שהצמדתי לה לאחד מהדפים) ומציגה את עצמה שוב (ושוב ושוב).
"אני יודע שאני שוכחת", היא אומרת לי רגע לפני שהמפגש מסתיים "ולפעמים אני רוצה כבר להגיע לנקודה שאשכח גם את הידיעה הזו. לפחות אפסיק לדעת שהייתי מישהי אחרת ואהיה לגמרי מי שאני היום".