לפני 25 שנים, נפל אל מותו פועל בנין פלסטיני, מהבניין שבו עבד ברחוב יוחנן הסנדלר בתל אביב.
גרתי בשינקין, שתיתי בקפה תמר, לבשתי תמיד שחורים.
אם לדייק, גרתי ברחוב ברנר, בבקרים של ימי שישי ישבתי עם חברים בקפה תמר, וכתבתי בעיתון תל אביב של ידיעות אחרונות.
בשאר הבקרים של השבוע, היינו חותכים שמאלה מברנר אל יוחנן הסנדלר, גולשים מטה כמה מטרים משם אל המעוז השכונתי הנחשק "קפה כזה", להתחיל את היום עם קערת קפה או-לה וקרואסון. מזה כמה חודשים, בדרך, חלפנו על פני בניין שהיה הולך ומוקם, ברחוב יוחנן הסנדלר 12, בואך שינקין.
עקבנו בעניין ניכר אחר ההתקדמות בבנייה.
באותו יום, ה-7 באוגוסט 1992, עברתי שם לבדי, קצת מאוחר יותר, כמה דקות אחרי שאמבולנס פינה את גופת הפועל ההרוג. אמרו שעבד למעלה עם הגלגלת ושהעלו לו חומרים שהוא היה אמור לפרוק. הוא רכן לעבר הגלגלת, ולפתע צנח מהקומה החמישית ומת. כמה פועלים צעירים היו עדיין בהלם, אני זוכרת שאחד מהם מירר בבכי, ואמר שהוא אחיין שלו. בעלי עסקים קטנים וחנויות מאזור שינקין, שאותם הכרתי היטב, התאספו. כל אחד נידב עוד כמה פרטים מדממים. האירוע כמובן טלטל אותי באופן אישי, אבל אני יכולה לטעון פה באחריות מלאה שגם אז זה בהחלט היה משהו חריג. קשה להסביר אחרת מדוע היינו כנדהמים: איך יתכן שקורה דבר כזה? מה, הוא לא היה קשור? למה שטח הבנייה סביב המבנה זרוע ברזלים, בלוקים ואבנים ולא חול נקי? ניבאנו שחורות לקבלן, שבטח יילך לבית סוהר.
פועל שצונח סתם כך אל מותו בצהרי יום – זה בפירוש לא היה ענין שבשגרה, לא משהו ששמענו עליו לעתים תכופות. בטח לא מתחת לאף שלנו, מרחק יריקה מהבית. התקשרתי אל העורך שלי והצעתי לעשות כתבה, לנסוע עם הצלם לחפש את המשפחה של האיש, לכתוב כתבת מוסף על חייו ועל מותו של מוחמד עודה, כבר ידעתי את שמו, ונחשו מה – העורך אישר.
תארו לכם, פועל בנין פלסטיני נופל מבניין בהקמה ונהרג – וזה חדשות. עניין גדול. משהו שמצדיק כתבה בת שלושה עמודים במקומון המוביל של ידיעות תקשורת!
אני זוכרת עד היום את שמו של האומלל ולא אשכח, כנראה בגלל שנצרבה בזיכרוני הכותרת של הכתבה: "מוחמד עודה נפל. למי אכפת". אפשר לסמוך על העורכים בידיעות שאם זה לא היה בבחינת אדם נשך כלב, לא היו מפרסמים את הכתבה ושאם האירוע לא היה יוצא דופן, גם הכותרת במתכונתה לא הייתה עוברת.
מוחמד עודה היה בן 47 במותו, מכפר חָבּלֶה (בשטחים, קילומטר וחצי מצפון לג'לג'וליה), נשוי ואב לשבעה, חקלאי לשעבר שעבד כפועל בנין ב- 15 שנים האחרונות לחייו.
השבוע שבתי ונזכרתי בו כשצפיתי ממרפסת ביתי בבניין שהולך ומוקם, שוב, קרוב מאוד למקום מגוריי.
הזמנים השתנו? הארץ שינתה פניה? לא בטוח
שנות דור חלפו. 25 שנים. עברתי שלושה עיתונים, שלוש ערים ושלוש דירות. והנה אני מתגוררת 500 מטרים מקו החוף של נתניה, והנה, לא מזמן, התחילו לבנות על ידנו בנין חדש. ושוב, אנו עוקבים אחר התהליכים והשלבים – הכשרת השטח. מדידות. חפירות. הנחת אבן פינה. יציקת בטון ליסודות. לפני כמה ימים הקימו יש מאין מגדל ברזל צהוב שראשו בשמיים, הסטנד של המנוף שיעשה את כל העבודה הכבדה.
אבל הזמנים השתנו. הארץ שינתה פניה. המעקב שלנו עכשיו מלווה בתחושות דאגה ומועקה. פועלי הבניין המתים הם כבר מן המפורסמות. מנופים שקורסים, פועלים שנפצעים ונהרגים ללא הרף – כל אלה הם כבר מזמן לא סיפור יוצא דופן בעיסת המציאות הישראלית המוטרפת.
כמעט שאין שבוע בלי ידיעה, שתיים, כאלה. עם השנים, כמו מול כל דבר שבא בכמויות גדולות ובתדירות גבוהה, לבנו נהיה גס בהם. ענין שבשגרה, התרגלנו. התרגלנו לצפות במנופי ענק באתרי בניה שמתקפלים וקורסים לתוך עצמם כמו היו עשויים מקרטון. התרגלנו לשמוע על מותם של פועלי בניין כעוד ידיעה מונוטונית, משמימה. סוג של גזירת גורל.
כמו פרפרים, בעלי תוחלת חיים קצרה במיוחד, בזה אחר זה, נופלים פועלי הבניין מהשמיים ומתים.
לפני שנה בערך פרסם עיתון הארץ כי שיעור תאונות העבודה הקטלניות בענף הבנייה בארץ כפול ואף יותר מפי שניים מהממוצע באיחוד האירופי. דו"ח משותף של משרד הכלכלה והמוסד לביטוח לאומי התפרסם אז והעלה נתון קשה לעיכול: ב-15 השנים שבין 2000 ל-2015, נהרגו בארץ 480 פועלי בנין. ארבע מאות ושמונים איש. בממוצע – 32 פועלים מתים בשנה. רוב התאונות התרחשו באתרי בנייה למגורים שהתקיימה בהם עבודה בגובה רב, וככלל, נפילה מגובה מהווה את גורם התמותה המוביל בענף הבינוי. נתוני הדו"ח הראו עוד שסיכוייהם של ערבים פלסטינים ושל עובדים זרים להיפגע ולהיהרג במהלך העבודה גבוהים פי שניים מאלה של עובד ישראלי. עד כמה זולים בישראל חייהם של הפועלים, ניתן ללמוד מהנתון הבא: בעשור שבין 2006 ו- 2016, מצאו את מותם 302 פועלי בנין, אבל אף קבלן לא הורשע בבית משפט, ולכן, גם לא נשלל רישיונו של אף אחד מהם.
כן, המנופאים הקימו זול זעקה. העובדים עשו כמה הפגנות מחאה. הוקמו ועדות. התקיימו דיונים. ח"כים אחדים גם לקחו את העסק יותר ברצינות. הקבלנים, היזמים ובעלי הבית, ממשיכים לצפצף. אתרי הבניה בישראל ממשיכים להיות מסלולי מכשולים וסכנת חיים לעובדים בהם.
ופועלי הבניין ממשיכים למות.
מה יהיה?
שלשום יצאתי למרפסת לצפות בשקיעה, הבטתי מעלה, וראיתי: שלושה. ככל הנראה, טפסנים. יושבים באמצע השמיים על קצהו של מגדל המתכת הצהוב שצמח מולנו בלילה בלי ששמתי לב. מפלצת מאיימת שאמורה להפוך בעוד כמה שעות, כנראה, למנוף הגדול, העגורן.
המרחק בין הבניין שלנו למגדל הצהוב, כ-30 מטרים. שעה ארוכה לא יכולתי להסיר את עיניי מהתמונה המטרידה. שניים היו ישובים על ברזל צר מאוד. אחד מהם התנדנד מעט קדימה ואחורה, כשהוא מטפס עוד ועוד שלבים מעלה. התרוצצתי במרפסת מצד לצד, מזווית לזווית, ונאלצתי להגיע לאותה מסקנה: הם לא קשורים.
הגובה של המתקן שהם נעים בתוכו וישובים עליו, בהערכה גסה, הוא כ-40 מטרים. מתחם העבודה תחתיהם עשוי בטון וזרוע מאות שיפודי ברזל שמזדקרים מתוך היציקה.
הזעקתי שכן, קבלן בנין בעצמו. הבטנו ובחנו יחד. "לא קשורים", הוא קבע. מיהרתי לצלם.
צילום: ורד לוי-ברזילי
נתבונן נא יחד בצילום שתיעד את הרגע: זה שיושב וגבו אלינו, נראה אמנם שמונחת עליו חגורה או רתמה או השד יודע מה שאמור להתחבר למשהו. אלא שכשבוחנים ומעמיקים לבדוק, רואים שזה… לא מחובר לכלום.
נתקפתי בהלה. האם מולי יושב כעת על פס מתכת צהוב דק האיש החי שבעוד שעה או בעוד יום יככב בידיעה הבאה על הפועל המת התורן שצנח אל מותו ממרומי בניין הולך ונבנה?
האם לנצח יהיה הבניין השכן לנו, "הבניין שבו נפל אל מותו…?"
הלילה עבר.
בבוקר המחרת, המפלצת כבר הייתה שלמה ומוכנה לפעולה.
למיטב ידיעתי, אף אחד לא נפל הלילה, תודה לאל.
עכשיו נותר לנו להביט בעגורן האימתני ולהתפלל לאלוהי המגדלים ההולכים ונבנים, בכל יום מהימים שהמיזם העצום הזה יימשך, תפילה משולשת: שאף פועל לא ייהרג, חלילה. שאף עובד לא ייפצע, חלילה. ושמפלצת הברזל הצהובה המיתמרת אל-על לא תעשה כמעשה כמה מאחיותיה בעת האחרונה ולא תתרסק לנו לתוך המרפסת. כי כמו שאמרתי, המרחק בינינו הוא רק כ-30 מטרים ואילו גובהה כ-40 ויותר. רוח מערבית חזקה שתבוא מן הים, ויש לנו די הרבה כאלה, בהחלט תהיה עשויה להכריע כאן את הכף.