את אגרת רשות השידור אי אפשר לבטל פעמיים. בכל פעם שבעיות המימון והפוליטיזציה עלו לדיון – עלה פוליטיקאי מסוים ואיים לבטל את האגרה. מלפני כשנה אי אפשר לאיים יותר בנשק ההשמדה הזה. למה? כי האגרה בוטלה על ידי שני פוליטיקאים שששו ללחוץ על ההדק כדי לקבל דיבדנד פוליטי בבחירות- ארדן ולפיד.
ועכשיו, אחרי שחוקק חוק התאגיד, הקובע כי יש לפרק את הרשות ולפטר את כל עובדיה, נשאלת השאלה הפשוטה – מדוע החוק לא בוצע? מדוע מקורות המימון שעליהם הצביע החוק לא הזרימו כסף לשידור הציבורי? מדוע הממשלה שוב מבקשת לשנות את החוק בחופזה? ומדוע, למרבה הפלא, שוב אשמים עובדי הרשות?
בעתיד אולי נחזור גם לשאלת היסוד – מדוע לא טופלה הנהלת הרשות, שהביאה למצבה העגום ובמקום זאת נדרשו כל העובדים לשלם מחיר מטורף בדמות פיטורים המוניים וסגירת הארגון?
- במקום לטפל בהנהלה נטפלים לעובדים – אבי מוסקל
- כל אזרח מבין מה נדרש מכם – שגיא גרין
- צבי יחזקאלי הרס לי רומן – עוזי וייל
מול עובדי הרשות התנהל בעבר וגם היום מסע הסתה מתמשך. העובדים נדרשים לשלם את המחיר אף שכל כישלונות הניהול של הרשות רשומים על שם ממשלת ישראל, השרים הממונים וראשי הממשלות שמינו את המנכ"לים, הוועד המנהל והיו"ר. אף שלאורך שנים הממונה על השכר באוצר הוא שאישר את המשכורות ואת החוזים של הטאלנטים. למרות דו"חות מבקר מדינה רבים שנכתבו על "תרבות ניהול קלוקלת", אף שהציבור שנא את האגרה בגלל שיטות גבייה אגרסיביות שעליהן החליטו הוועד המנהל וההנהלות שבחרו הממשלות. ציניות? חוצפה? עוול? תרבות של כסת"ח? שקר מתועב? הכל נכון.
חמור יותר, ההסתה נגד עובדי הרשות נמשכת. לפי עיתונאים מסוימים גם כעת, כשנתניהו מודה ש"גלעד ארדן סיבך אותנו עם חוק רשות השידור", מואשמים העובדים בטרפוד החוק שמורה על פיטוריהם, סגירת הרשות הישנה ופתיחת תאגיד חדש.
כותרת פשוטה מסכמת את כל תנועת ההסתה: "נתניהו נכנע לעובדים… ולציבור זה יעלה 100 מיליון ש"ח". כלומר העובדים "אחראים" לכך שהממשלה לא יישמה את החוק החדש עד היום, לא מינתה דירקטורים, לא בחרה מנכ"ל קבוע ולא החלה ביישום החוק להקמת התאגיד החדש. "לציבור זה יעלה", כי הרי ברור שהתאגיד החדש לא יעלה כלל לציבור. הכסף ייפול מהעצים, ינחת בקופת התאגיד ולציבור "זה לא יעלה כלום".
בימים אלה מנסה הממשלה לשנות במחטף את החוק שהיא עצמה חוקקה רק לפני שנה, וליצור מצב שהשידור הציבורי ייהפך לשידור ללא פיקוח ציבורי, ללא מימון ציבורי, באמצעות מנכ"ל זמני הכפוף למעשה רק לחוק הזמני שבוודאי ישונה שוב בתוך כמה חודשים. הממשלה מנסה לדחות את יעד תחילת עבודתו של התאגיד החדש לסוף מארס 2016, כשכבר עכשיו ברור שגם תאריך היעד הזה אינו ריאלי.
בינתיים פקידי האוצר מכוונים את החקיקה בשל אינטרס כספי – הם לא רוצים לשלם על תקופת הפירוק והמשך השידורים מקופת המדינה, כפי שקובע החוק, לאחר שמקור המימון של האגרה בוטל. מצדו השני של השולחן יושב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ופוגע בדמוקרטיה הישראלית. שליחו במשרד התקשורת חוזר וטוען שיש להחליף את שמו של התאגיד החדש ל"תאגיד השידור הישראלי" כשהוא שומט את הביטוי "הציבורי" בכל פעם שהוא מנסה להסביר את חשיבות השינוי בשם. אבל שידור ישראלי שכולו ממומן ונשלט על ידי הממשלה ומשרדיה, אינו שידור ציבורי. מה שחשוב הוא העלמת המושג "ציבורי" מהשיח על תאגיד התקשורת שיקום (אם יקום) תחת שליטתו המוחלטת של נתניהו.
הנושא הדמוקרטי הוא עניין עקרוני. ביטול האגרה והפיקוח הציבורי מחסלים למעשה את השידור הציבורי ותחתיו הופכת רשות השידור ליחידת סמך במשרד ראש הממשלה. היא נשלטת על ידי האוצר ופקידיו, ולאנשי המקצוע אין חופש עיתונאי. זוהי פגיעה מהותית בדמוקרטיה.
אלא שכל התהליך האנטי דמוקרטי הזה מתנהל בהסתר תחת מטריית הסתה נגד עובדי הרשות, כאילו שהם מוקד הבעיה. שוב ושוב טוחנים ראשי האוצר המתחלפים את אוזניהם של העיתונאים המסקרים את התהליך, בטענות נגד עובדי הרשות וארגוניהם היציגים. שינויי החקיקה שמובילה כעת הממשלה הם למעשה שינויים שמעקרים את החוק הקודם מתוכנו ומנסים לקבוע באחת את גורל העובדים לשבט ואת גורל השידור הציבורי לחיסול מוחלט.
אנשי האוצר מציעים כיום "מיקור חוץ" ולהקים תאגיד חדש כבר מחר בבוקר, כאילו לא היתה ועדת לנדס ובלניקוב והחוק החדש, הם דורשים לקצץ מיד את תקציב המשכורות ולאפשר לגייס 400 עובדים חדשים, בעת שכל עובדי הרשות מפוטרים על פי אותו חוק עצמו. הם דורשים להתנות את המשך המימון בשחרור הנדל"ן בשרונה, כאילו זו הבעיה ולא ביטול האגרה והיעדר מקור מימון ציבורי לשידור הציבורי. ראש הממשלה עצמו לא קיים את החוק ולא אישר את הדירקטוריון שבחרה ועדת האיתור שנקבעה בחוק.
אבל תומכיהם בעיתונות ממשיכים להסית נגד עובדי הרשות. בראשם נתי טוקר שמרבה לשלב את הביטוי "רקוב": "אחרי שהחליט כי המבנה הרקוב והמסואב של רשות השידור אינו ניתן לתיקון, הוביל ארדן מהפכה דרסטית – סגירה טוטאלית על מנעול ובריח של הרשות, באמצעות פירוקה על ידי כונס הנכסים הרשמי. ברפורמות הקודמות שאושרו ברשות היה חשש תמידי שהדנ"א הרקוב יישאר על כנו – וימנע אפשרות של הקמת גוף חדש ובריא".
עכשיו מוקם גוף "בריא" פוליטי בשליטת ראש הממשלה. זה לא ריקבון?
נתניהו השתמש בעובדי רשות השידור בסרטון בחירות שבו הסביר כיצד הליכוד "טיפל" בהם, בעובדי חברת החשמל ובאנשי החמאס. זה היה אחד משיאי ההסתה שהחלה עם דבריהם החמורים של ארדן ולפיד: "חתמנו על תעודת הקבורה".
תמורה בלי אגרה?
אבל רשות השידור היא רק דוגמה. בשנה שעברה, במקביל לדיונים המרתוניים על חוק רשות השידור, אי שם ברצועת עזה נהרגו עשרות חיילי צה"ל במבצע מתגלגל שכונה צוק איתן.
הוא החל בלילה של 8 ביולי. הוא נגמר אחרי למעלה מחמישים יום, 74 הרוגים ועשרות פצועים, למעלה מ-2,000 הרוגים בצד הפלשתיני, הרס רחב ברצועה, נטישת יישובים בישראל, היעדר תמיכה בינלאומית, גינויים וויכוח ציבורי על נחיצות המבצע, מהירות ההחלטה, אופיין ועוד.
נדמה לכם שמדובר בשני אירועים שונים בתכלית? ממש לא. ב-29 ביולי 2014 עלה השר הנמרץ גלעד ארדן לדוכן הכנסת ונשא את ההבטחות המפוצצות הבאות: "היום אנחנו מתקנים את המעוות ומחזירים לעם ישראל את מה ששייך לו. השידור הציבורי מפסיק לקחת ומתחיל לתת. עם ישראל יקבל בקרוב תמורה ללא אגרה.
"חוק זה הוא בשורה לכל מי שהתרבות והחברה הישראלית יקרה לו. החוק הזה הוא בשורה לכל מי שיודע שהחוסן שלנו לא נמצא רק בצבא חזק, אלא גם ביצירה, בהיסטוריה, בתרבות ובמורשת ישראל".
שר האוצר יאיר לפיד, שהיה שותף למהלך, בירך על הצעת החוק שעברה באותו היום ואמר: "הפעם אנחנו משנים באמת. זו לא עוד רפורמה. אנחנו עוקרים מן השורש ובונים מחדש, כי אנחנו צריכים רשות שידור חדשה לגמרי שתספק לציבור את התכנים הטובים ביותר, גוף שידור שישתמש בתקציבו לטובת הציבור ושאינו מגדיל את תקציבו על חשבון הציבור"."נחסוך לציבור 300 מיליון שקל בשנה", הבטיח לפיד יש מאין.
באולם נכחו רק חמישה חברי כנסת ממפלגת הליכוד, שום שר לא נכח ליד שולחן הממשלה והחוק עבר למעשה ברוב קולות של חברי האופוזיציה (עבודה, ש"ס ומרצ). 45 ח"כים הצביעו בעד וארדן נישא בפי שורה של עיתונאים על גלי תכונותיו המופלאות, רצינותו, האכפתיות, המקצועיות והנחישות.
"תמורה בלי אגרה" זו הסיסמה הקליטה הנהדרת שהגה השר. כמה פשוט וקליט. איך לא חשבו על זה קודם?והנה הודה ראש הממשלה "ארדן סיבך אותנו עם חוק רשות השידור".
כמעט שנה אחרי חקיקת חוק תאגיד השידור הציבורי ושום סעיף שנחקק לא בוצע. האגרה בוטלה, הציבור הפסיק לשלם אחרי מסיבת העיתונאים של ארדן ולפיד והרשות איבדה באחת את מקור המימון שלה. בסוף יוני הודיע כונס הנכסים לאוצר שהכסף נגמר ועשרות הפקות תעודה דרמה ותרבות נעצרו. מאות יוצרים נותרו תקועים בלי לבלוע ובלי להקיא. מחויבים לעשרות אנשי צוות בכל הפקה, לא יכולים לשלם ולא יכולים להשלים או להפסיק את ההפקה.
כאוס. הרס וחורבן. ממש כמו… טוב לא כמו בעזה, אבל כמו שרק ממשלת ישראל יודעת להרוס. רצף החלטות חסרות כל היגיון מקצועי, מוסרי, לאומי או דמוקרטי. החלטות חסרות אחריות. ככה מתנהלת המדינה.
הכל אנשים
שנה אחרי צוק איתן שום בית בעזה לא שוקם. אין תהליך מדיני אין הסדרה, מנהרות נחפרות וטילים מטפטפים.
"מה יכול לגרום לחוק להיכשל?" נשאל אמיר לוי, איש האוצר, ביום החקיקה ב"גלובס". "הכל זה אנשים. אם לא יהיה מנהל טוב חלילה, זה לא יצליח. הפלטפורמה תהיה מושלמת, עכשיו צריך מנכ"ל מצוין", השיב.
דברים מדויקים שמתאימים לכל מבצע. אבל בממשלת ישראל אין "מנכ"ל מצוין". אין שום ניסיון לנהל את המדינה במקצועיות. חטיפת התפקידים שנחשפנו אליה אחרי הבחירות האחרונות מוכיחה. שר התחבורה הרי לא יתמחה מעתה במודיעין. הפיאסקו המודיעיני הבא כבר בפתח.
שר המשטרה הרי לא יתמחה באסטרטגיה. גם לא במשטרה. מעשיו במשרד התקשורת והובלת חוק השידור הציבורי לאבדון יוכיחו. אבל התואר והכותרת יישארו. יהיה לו במה לנופף בבחירות הבאות.
כך גם בתחומי חיינו האחרים. ראש הממשלה קיבל על עצמו בשעה ה-25 גם את משרד התקשורת. לא סתם קיבל. התעקש לקבל. נלחם על שליטתו בתקשורת הישראלית על כל גווניה. והיגיון ההחלטות בהתאם לכל התחומים.
ואם מישהו מוצא את יאיר לפיד או את גלעד ארדן, שישאל אותם – נו? זה מה שהבטחתם? זו התמורה לביטול האגרה?