מדובר אמנם בהתרשמות אישית ולא לחלוטין מדידה, אבל נדמה שלאורך זמן, גירלז מילאה לנו מטרה ייעודית של צפיית-שנאה אדוקה. אולי, בעצם, מעט מדידה: העיסוק התקשורתי בסדרה וביוצרת, לנה דנהאם, המשיך להרקיע שחקים גם כשהרייטינג ירד בעקביות. גירלז היא תופעה תרבותית, והתרבות מגיבה בהתאם: דיבור. הרבה ממנו.
בתחילתה, הבריקה הסדרה בשורת ייצוגים כנים וראשונים מסוגם של גוף, מין, חברויות, והתהליך המביך של התבגרות בחברה שבה בגירות אינה מעידה על בגרות. גלריית הדמויות הפגומות אך מעוררות האמפתיה שהוצגה בעשרת הפרקים הראשונים לא הייתה קולו של דור שלם, אבל פיסת החיים הריאסליטית יחסית שהציגו הפכה אותה לקול של חוויה מצומצמת של דור כלשהו. אך ככל שהתקדמה הסדרה, התערער האיזון בין הפגמים של הדמויות ליכולתן לעורר אמפתיה, והגלישה התסריטאית הזאת – מכוונת או לא – מיצבה את הסדרה ככזו שעוסקת בחבורת בנות בלתי נסבלות.
זה עורר בצופות כעס. אולי זו התחושה שהדמויות הפסיקו לתקשר איתנו (ואותנו), אולי בדיוק להיפך: החשד שהתיאור האכזרי הזה מדבר עלינו. פיתחנו כלפי הסידרה הזאת מערכת ציפיות שונה מזו שאנו מקיימות עם רוב היצירות הבדיוניות: היכולת שלה לדייק ולספר אמת במחוזות מסוימים, גרמה לנו להתרעם על זניחת הריאליזם באספקטים אחרים שלה.
ואולי פשוט התקשינו להתייחס לדרמה הקומית הזאת כאל קומדיה של ממש. אהבנו את המבט האירוני על חוויות שגורות בתחילתה, אבל התקשינו לקבל את גירלז כמה שהלכה והתפתחה להיות: פרודיה. כשאת מחפשת הזדהות בקריקטורה, סופך להיעלב.
בדרך, קיבלנו עוד עונה מעולה אחת (החמישית) ועונה אחרונה מוזרה, שהשתלמה ולו בשביל הפרק האחד שתיאר את הדינמיקה בתחום האפור של ניצול מיני, כפי שלא ראינו בשום מקום אחר. דנהאם עשתה זאת שוב.
ובמערכות יחסים, כמו שטוענת ומנמקת הסדרה, אהבה ושנאה אינן סותרות: הן משלימות.
זוגיות
בעונה הראשונה מסבירה האנה לאדם שהיא לא רוצה חבר, אלא רק מישהו שירצה לבלות איתה כל הזמן, יחשוב שהיא האדם הכי טוב בעולם וירצה לשכב רק איתה. הקווים לדמותה של הזוגיות שהיא כן רוצה, לעומת זאת, נותרים מעורפלים יותר במהלך הסדרה.
על אף העיסוק האינטנסיבי בצורות השונות שלובשות מערכות יחסים זוגיות ומיניות, הזוגיות עצמה אינה המטרה הסופית או התכלית. ההתפתחות האישית והמקצועית חשובה יותר: אחרי שהאנה ואדם הופכים סוף סוף לזוג, האנה עוזבת אותו לטובת לימודי כתיבה; שושנה נוטשת זוגיות מבטיחה בשביל עבודה ביפן. הן משוקעות במערכות יחסים רומנטיות, אבל לא נותנות להן להפוך למה שמגדיר אותן.
גם נישואים אינם ה-Happy Ending שמבטיח שקט, ובטח לא טקס מעבר לבגרות: ג'סה נישאת בחטף לגבר שהכירה זמן קצר קודם לכן, רק כדי להתגרש תוך כמה חודשים; מארני, שברגע מסוים טענה שברצונה לראות את צ'ארלי כל בוקר (ובאופן מורבידי, גם לראות אותו מת), ממשיכה לקשר הרסני עם דזי ומנסה לפתור את הקונפליקטים ביניהם באמצעות הגשמת פנטזיית הנישואים שלה, שמתנפצת גם היא בתוך פחות משנה. שתיהן נהפכות לגרושות לפני גיל 27. החתונה היא סמל סטאטוס רגעי, התנסות, סיבה למסיבה – אבל הנישואים כשלעצמם מתגלים כמוסד חלול ובלתי מחייב. ואיפה הן יכלו ללמוד אחרת? ההורים של מארני, ג'סה ושושנה נפרדו מזמן. ההורים של האנה נפרדים במקביל אליהן.
ורק שושנה, במסגרת סגירת הקצוות החפוזה של הסדרה, צועדת בראש מורם ועיניים פקוחות אל אותו המוסד. האם אצלה זה יראה אחרת? מי יודעת. כצופות, קשה לנו להיות בטוחות בכך שהיא עצמה פגשה את בן זוגה הנוכחי לפני מסיבת האירוסין.
טינדר ו-Ok Cupid נעדרות מרומנטיקת המאה ה-21 שמציגות גיבורות הסדרה. הקשר המשמעותי היחיד שנולד מאפליקציית היכרויות הוא זה של טד, אביה של האנה, עם בן זוגו הראשון. במקום זה קיבלנו עוד ועוד זיווגים בתוך האנסמבל, שיצרו שלושה משולשי אהבה שהניעו את דרמת היחסים האמיתית: החברות.
חברות
איך אפשר לעבור את מסע ההתבגרות הבלתי נגמר שהוא שנות העשרים בלי חברות?
רבות ידובר עוד בצלקות שהותירה גירלז במוסד החברות הנשית. אולי. אם בתחילתה תיארה הסדרה את חייהן של ארבע חברות צעירות, בסופה היא תיארה את חייהן של ארבע צעירות. זו לא הייתה פרידה של "נשים, נשים, שק של נחשים": נכון, הייתה שם בגידה – ג'סה שנכנסה לזוגיות עם אדם – אבל בסוף, היטיבה שושנה לאבחן, החבורה כקבוצה הוקרבה על מזבח הנרקיסיזם של פרטיה.
לאורך השנים, טענה דנהאם שוב ושוב כי מערכת היחסים המשמעותית ביותר בסדרה היא החברות שבין האנה למארני. "ניצחתי", מודיעה גם מארני עצמה להאנה בפתיחת הפרק האחרון של הסדרה. "אני החברה הטובה ביותר שלך. אני הטובה ביותר בלהיות חברה שלך". במסגרת קו העלילה הסוגר, מארני המובסת – גרושה, גרה אצל אמה, מובטלת ובלי שום מושג מה הלאה, מבינה מה כן יש לה ביד: חברה לפני לידה עם חדר פנוי מחוץ לעיר שזקוקה לסיוע.
על הדרך, זכינו גם לסגירת מעגל: בסוף העונה הראשונה פירקו השתיים את השותפות, אחרי ריב אחד מבין כמה שעסק בשאלה מי מביניהן היא החברה הטובה ומי הגרועה. בפרק הסיום, אנחנו מוצאות אותן חולקות דירה שוב, כשלשתיהן ברור ששתיהן משחקות את שני התפקידים. וזה עוד אחד מהשיעורים הבנאליים-אבל-נכונים שמעבירה הסדרה: צריך שניים לטנגו, צריך שתיים לקשר לא בריא.
עוד משהו שגירלז לימדה אותנו הוא שחברות אינסטרומנטלית אינה בהכרח חברות בלתי כנה. נכון, מארני משתמשת בהאנה גם כהסחת דעת למבוי הסתום שאליו נקלעה – ובכל זאת, היו פתרונות קלים יותר מתחזוק 24/7 של אם טרייה ותשושה שהיא במקרה גם ילדותית ואגוצנטרית, שמסרבת לקחת אחריות בלעדית על בנה ומתייחסת לעזרתה כאל מובן מאליו. מארני לא רק בורחת מעצמה – היא באמת מפגינה את מה שהוא לדעתה, וכנראה גם אובייקטיבית – חברות טובה. לא שזה מספיק, כמו שמבהירה לה לורין, אמה של האנה, לקראת סיום הפרק: חברות, כמו זוגיות, היא לא משק אוטורקי. היא תצטרך למצוא משמעות גם מחוצה לה.
כסף, עבודה
גירלז הפציעה על המרקע באפריל 2012, כמה חודשים אחרי פרוץ סדרת המחאות של Occupy Wall Street בארה"ב, פחות משנה אחרי מחאת האוהלים של 2011 כאן. באקלים של פיזור השתיקה על אודות היעדר העצמאות הכלכלית של דור ה-Y, הנחיתה דנהאם סצינת פתיחה שמציגה צעירה בת 23 שמתבשרת על ידי הוריה כי יחדלו לתמוך בה, ולמעשה לקיים אותה, כלכלית. בסצינה, שצוטטה שוב ושוב מאז, כורכת האנה הורבאת' את תחינתה-דרישתה להמשך התמיכה ("אתם יודעים כמה משוגעת הכלכלה כרגע? כל החברים שלי מקבלים עזרה מההורים") ב"עיסוקה" – "לנסות להפוך להיות מי שאני".
האנה צודקת – ככל הידוע לנו, להוציא ריי, כל הדמויות הקבועות בסדרה נתמכות באופן זה או אחר על ידי הוריהן. יחד עם ייצוגי הגוף, העיסוק בשוק העבודה ובקשר הישיר שלו למצב העו"ש העניק לגירלז את הנופך הריאליסטי ביותר – התמחויות ללא תשלום, אי יציבות תעסוקתית, בוגרות קולג' שעובדות כבריסטות או זבניות.
ובכל זאת, במהלך הדרך נרשמה התרופפות, עד שבעונה האחרונה נזנח הריאליזם הכלכלי לחלוטין. בתחילה האנה ויתרה על משרה סבירה למדי ביחס למעמדה המקצועי, ככתבת תוכן שיווקי במגזין GQ (אנשי המגזין מיהרו כמובן להכחיש את קיומו של חדר החטיפים). כשמארני החליטה להתפרנס בלעדית מהמוזיקה שלה ושל דזי, תלינו עיניים בדירת החדר הקלסטרופובית בה התגוררו וחרקנו שיניים. אבל כשהאנה, שהתחילה את הסדרה עם יחס מעליב של 4140 ציוצים בטוויטר לכ-26 עוקבים בלבד, ופרסמה במשך כשנה מאמרים ברשת (ועוד באתר פמיניסטי נישתי) זכתה למשרה אקדמית כדי ללמד "אינטרנט" בקולג' לאמנויות, כולל תנאים מפליגים כמו דיור הגון וביטוח בריאות לה ולתינוק שבדרך – התבהר שרכבת הריאליזם יצאה מהתחנה.
הסיבה להתפתחות המשונה ברורה: ברשימת הסיבות שלא לשמור על ההיריון, מוקדם יותר בעונה, כתבה האנה שהיא צפויה להרוויח פחות מ-24 אלף דולר בשנה הקרובה. לשם האומדן, שכה"ד הממוצע לדירה עם שני חדרי שינה בשכונת בושוויק שבברוקלין, שבה היא מתגוררת, עמד ב-2017 על 2,330 דולר. אבל פיתרון הדאוס אקס מכינה הזה, דווקא בשדה שבו גירלז סיפקה בעבר את האצבע על הדופק, מותיר תחושת החמצה.
לבנה, לבנה מדי
הסיסמוגרף התרבותי של דנהאם, שניסח בראשיתו כמה מהטקסטים המדויקים ביותר עבור המיליניאלנס, החטיא בנקודה קריטית במיוחד באמריקה הליברלית של עידן אובמה: הדרישה לייצוג אתני מגוון. לא שגירלז חרגה מהקו המקובל בנוף הטלוויזיוני המקובל בהקשר זה, אבל ברגע התרבותי המסוים, איבד האנסמבל הלבן את שקיפותו: זה כבר לא סתם "ליברליזם", זה ליברליזם לבן.
דנהאם וצוותה, מצדם, הגיבו לביקורת שהופנתה כלפיהם בתחילת הדרך, ושיבצו בעונותיה המתקדמות של הסדרה דמויות משנה בעלות מנעד אתני רחב יותר. אם כי מלבד הבלחות כמו הרומן הקצרצר של האנה עם סנדי בתחילת העונה השנייה או התינוק הלבן שדיל, האקס הכוכב של אלייז'ה, ניסה לקנות – סוגיית הגזע מעולם לא הייתה תמה שנידונה באופן ישיר בסדרה. לכן, הבחירה ללהק תינוק לא-לבן כבנה של האנה, בלי בדל של עיסוק במשמעות העניין, זכתה להרמת גבה מצד צופות רבות.
גם בתו של צ'אק פלאמר מהפרק השלישי והכבר מיתולוגי של העונה האחרונה אינה לבנה. בהשאלה למונחים מקומיים, ההתייחסות השטחית הזאת למשפחות מעורבות מזכירה במשהו את תזת נישואי התערובת המוכרת לעייפה, שבאורח פלא עדיין לא התממשה לכדי מחיקת הפערים בין אשכנזיות למזרחיות בישראל. מתבקש להזכיר בהקשר זה גם את "לואי", שכוללת משפחה של אב ושתי בנות לבנים ואם שחורה. כשלואי סי קיי נדרש לנושא, הוא טען ש"לא ראה" את הצבע של השחקנית. אין בזה שום חדשנות – משום מה, ללבנים תמיד קל יותר להיות עיוורי צבעים.
מקום
"את מניו יורק, ולכן את מעניינת באופן טבעי", מטיפה האנה לדמותה שבמראה במהלך ביקור בבית הוריה שבמישיגן. אבל ניו יורק של האנה וחברותיה אינה ניו יורק, וליתר דיוק: מנהטן, שנחשבה לצלע החמישית ב"סקס והעיר הגדולה"; היא המקום שהאנה מחליטה לעזוב לפני הלידה כי גברים מחרבנים לה ברחוב.
ניו יורק היא המקום שהאנה בחרה לטובת התהליך של "להפוך למי שאני"; היא האתר לאיסוף החוויות שימלאו את הממואר שהיא מתכננת, לכל הטעויות שרק תעשה. היא מונעת מהתחושה שהמחיר המופקע שהיא משלמת על דירה מתפוררת קונה לה זכות בקסם שהוא העיר, ודובק בה ניצוץ שכל חברותיה הישנות שנשארו במערב התיכון (או, נאמר, בגדרה) פשוט חסרות באופן אינהרנטי.
ניו יורק של האנה היא רעיון, שמתיישן ומתבלה כשהיא הופכת לבית של ממש – ומבריק מחדש רק תחת עיניים זרות, חדשות, כמו אלו של הקטור, הנהג הנרגש שנותן להאנה טרמפ בעונה החמישית, שמגשים חלום ועובר לעיר. היא עיר שמלאה בטלי שיפרינ-יות ומימי רוז-יות, שמזכירות לך שהצלחה אינה בלתי אפשרית – היא פשוט לא שלך. היא מרחב חסר גבולות אישיים, שמחולק באמצעות גבולות פיזיים לוחצים.
ויש גם את ניו יורק של ריי: זו שבה הוא מתקשה להתרגל לנוכחות א.נשים ממגדר לא בינארי ו-Man bun, בזמן שאמריקה הלבנה מכתירה את דונאלד טראמפ כנשיא. זו של גלי ג'נטרפיקציה, שבהם נכללים כל חבריו, ואולי (מעולם לא קיבלנו תשובה ברורה בנושא) גם הוא עצמו.
אמהות
הפרק הראשון נפתח בתמונה של האנה אוכלת על חשבון אמה, והפרק האחרון נסגר בתמונה של האנה מאכילה את התינוק שלה. כל כך פשטני, כל כך אפקטיבי.
תהליך ההתבגרות שאיתו נאבקה האנה לאורך שש עונות מתקדם באופן מאולץ למדי: היא הופכת לאם, וחייבת להפחית מהעיסוק העצמי האינטנסיבי שלה לטובת גידול אדם אחר. פתרון תסריטאי קלישאתי, אבל קלישאות מבוססות על אמת.
זה קו עלילה של הפוך על הפוך מוזר, ואולי גם מעצבן: אם הסביבה הליברלית של האנה התייחסה בעבר להפלות – אחת הסוגיות הקונטרוברסליות ביותר בארה"ב של היום, וזכות שהולכת ונשללת מנשים במקומות רבים – כהליך נורמטיבי ושגרתי, האנה עושה "דווקא" אחד יותר מדי ומחליטה ללדת את התינוק.
אבל אישה כמו האנה לא תוותר על הנרקיסיזם שלה בלי מאבק. "אף אחד לא מבין אותי", היא מטיחה בלורין לפני סבב נוסף של התקרבנות ונבירה עצמית, הפעם מול יחסיה עם התינוק ש"שונא" אותה. בתגובה, נושאת באוזניה אמה את דברי התוחכה שהיו צריכים להישמע בתחילת ההיריון: "את החלטת להביא את הילד הזה, ותנחשי מה? זו ההחלטה הראשונה שאת לא יכולה להתחרט עליה. את לא יכולה לקבל החזר על שכר הלימוד. את לא יכולה להפר את החוזה. את לא יכולה למחוק את מספר הטלפון שלו. הבן שלך הוא לא עבודה זמנית. הוא לא אדם. זהו זה, מותק, וזה לתמיד".
יחסיהן של הבנות של גירלז עם הוריהן תמיד הדהדו בהן. במהלך הסדרה הן, ובעיקר האנה, מנסות להטיל על הוריהן את האחריות על כל כישלון שנקרה בדרכן. בסוף זו האשמה שנרמזת דרך חששותיה על אודות ההנקה של גרובר – אולי, אם הייתה יונקת ולא ניזונה מפורמולה, האנה מטיחה באמה, היא הייתה יוצאת "יותר מבסדר". העיסוק שלה בהנקה קשור, כהמשך לכך, גם בחשש להפוך לאשמה בעצמה.
שוש זיקקה את הנוירוטיות של אמה, ג'סה ירשה מאביה את הסוציופתיות ואת נטיית הנטישה. מארני מנהלת דיאלוג גלוי ומבוהל עם הפחד להפוך לאמה, על תלותה בגברים והנטייה שלה לבחור את הגרועים שבהם. ונכשלת. האנה מסיימת את הסדרה בפרברים, בראשיתה של קריירה אקדמית, מגדלת תינוק עם חברתה הטובה ביותר. בדיוק כמו לורין, בסגירת מעגל שנושאת טון דטרמיניסטי.
העיסוק בסוגיית ההורות של האנה ביטא את האופן שבו הברכה של הסדרה הייתה גם הקללה שללה: היא שינתה את הטלוויזיה כל כך מהר, עד שהחתרנות שלה הפכה לנורמה והתיישנה. לפני שש שנים, קשה היה להעלות על הדעת תצוגה כמו הגוף העירום של האנה אחרי לידה ועם סימני מתיחה. היום זה מובן מאליו. גוף ריאליסטי? התרגלנו. אפשר להמשיך.
