הפעם הראשונה שבה הבנתי מהי שנאת נשים

בתחילת שנות ה-20 שלי הייתי במערכת יחסים משמעותית ומעצבת שפגעה וצילקה אותי מאד. זירת המאבק של הקשר הייתה שיער הגוף שלי. אני לא חושבת שמידת השעירות שלי באמת הייתה העניין. העניין היה שהוא לא הצליח לאהוב אותי מספיק (על אף שרצה בכך וגם אני רציתי). העניין היה שהיו בי צדדים שהקסימו אותו והתאימו לו ככפפה מחד, ואחרים שעוררו בו אימה מאידך (בין היתר אולי משום שהזכירו לו נטיות שהכיר ושנא וניסה למתן ולדכא בעצמו). כך יצא שהוא חטא בבלבול הנפוץ בין אהבה לשליטה ושאף לשנות או לתקן אותי. זה סיפור די פשוט בעצם – שנינו היינו צעירים מאד וכמאמר 'פרפקט', המנון הפופ הקלאסי מסוף האייטיז, שלימד אותי בתמצות את כל החוכמה שצריך לדעת על זוגיות: "לבבות צעירים הם טומטומים/ הם עושים טעויות לרוב/ הם הרבה יותר מדיי להוטים/ מתמסרים בלי לחשוב/ אני הייתי טומטומית בלי סוף פעמים/ עכשיו אני נחושה לעשות את זה כמו שצריך".

אז בקיצור, שנינו היינו טומטומים, או יותר נכון סתומים בלטה, ולא ידענו להגיד טוב, אז כנראה שזה לא עובד בינינו, הא? יאללה ביי. במקום ניהלנו מין משחק סאדיסטי-מזוכיסטי מתעלל ארוך שנים. הוא לא בלם את עצמו וחשף בפניי את כל הדברים שהפריעו לו בי – גם ברמה ההתנהגותית וההתנהלותית, אבל בעיקר מבחינה חיצונית (הנה תכף אנחנו מגיעים לשיער הגוף שלי, הכינו את המסרקים) ואני שיתפתי איתו פעולה ולא שמתי לו גבול. למעשה עשיתי ההפך: ניסיתי לרצות אותו. איך אמרנו? היה לי לב צעיר ומטומטם שהיה להוט מדיי להתמסר ולאהוב.

האספקט המרכזי שהיה בעייתי בי לדידו היה קשור לענייני 'חוסר שליטה' – תמה מיזוגנית מוכרת שמפריעה להרבה גברים-מבקרים ואחרים גם בכתיבה שלי. הייתי שופעת מדיי, עולה על גדותיי מדיי בשבילו, סוררת ומורה, לא מאורגנת, לא מתיישרת, לא ניתנת לתחימה בקווים ברורים ולכן מבהילה. בולענית. משדרת רתיעה ופלצות. נדרשת לעבור סירוס. וכאמור, מרחב הסירוס המטאפורי היה הגוף שלי. ובפרט – שיער הגוף שלי. כל מאבק הכוחות והדרמה הרגשית שהתחוללו בינינו עברו איזו התמרה מטונימית והתמקדו בשערות שבקעו מבשרי. בשפם שלי, בזיפים המעקצצים והקוצניים על הרגליים, בשערות העדינות והבהירות על הידיים, בפלומה הזהובה בשיפולי הגב, בפס החיבור השעיר-דקיק שבין הטבור לערווה – יו ניים איט. כל שערה על גופי נבחנה בזכוכית מגדלת ונדרשה להיות מסולקת לצמיתות. להישמד.

השגרה התמידית הזאת של שעוות ותגלחות אמללה אותי. היא הפכה למין מרוץ חימוש אינסופי ונואל בניסיון להכשיר את גופי בכדי שיעמוד באיזה סטנדרט נעלם ובלתי מושג. זה היה סיזיפי ונורא. עד אותו שלב הייתי נערה היפית ומלאת שמחת חיים וגם אם הסתובבתי בחוצות עם קצת שפם מדיי פעם לא עשיתי מזה עניין גדול. ואז לפתע פתאום, בגיל 21, הפכתי לשפחה נכת רוח ונרצית של שיער הגוף שלי. שיער הגוף שלי שבחוצפתו, לא משנה כמה מרטתי אותו, כל הזמן המשיך לצמוח ולא חדל, ותמיד היה כהה מדיי, קשוי מדיי, פרוע מדיי, גס מדיי, יותר מדיי. וכמובן גם שכל פרקטיקות הסרת השערות למיניהן גררו אחריהן מכות חדשות – תגובת נגד בדמות צמיחת יתר הורמונלית של שיער על הפנים כתוצאה מהגילוח לטובת הלייזר, אדמומיות אין קץ בגלל אפילציה שואתית ולא אפקטיבית שניסיתי אח"כ, פיגמנטציה עקב האינפרא אדום וכמובן תחושת מחוספסות או זיפיות בעקבות גילוחים למיניהם וגם תחושת גרד שגרמה לי כצפוי להתגרד ולפצוע את עצמי, ולכל פצע לקח נצח קטן להגליד ולהחלים ובקיצור – העור שלי הפך לשדה קרב והנפש שלי הייתה חורבה.

כל התגלות או מופע הכי מינורי – ויזואלי או חושי – של שיער על גופי גרם לאותו בן זוג שלי להתנכר אלי, לסלוד ממני, והמיט עלי קלון של מלנכוליות ורגשי נחיתות. מבחינתו היה עלי לעמוד בקריטריונים מחמירים של תחזוקה וטיפוח ועצם העובדה שהוא הבחין בשיער על גופי הייתה עדות לכישלוני הנחרץ. עד אז הרגשתי יפה, חיונית, סקסית, ראויה לאהבה ולחמדה ושישתוקקו אלי ואף רזה, מיינד יו. החמישה קילו העודפים-עאלק שלי היו חינניים ולא ממש הפריעו לי (ההשמנה הרצינית, האמיתית שלי, הגיעה רק אחר כך. וגם היא בעצם פועל יוצא – אקט עמוק של התנגדות והתרסה – אל מול מסכת הציוויים הבלתי פוסקים האלה שניסו לשים אותי בסד).

---

• אנחנו שרמוטות ואנחנו לא לבד – נועה זלוטניק ממשיכה לצעוד
• פרויקט גדולות האומה – הנשים והגברים שלא שתקו, שכבו על הגדר ושילמו מחיר כבד כדי להביא את המהפכה

---

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתחלתי לפזול אל עבר נשים אחרות, לבחון אותן מכף רגל ועד ראש ולעשות להן אובייקטיפיקציה ופרטלציה – לפרק אותן לגורמים – כמו שהבחור שהייתי איתו עשה לי. לראשונה השוויתי את המראה שלי לעומת זה של אחרות ונכנסתי בשערי משחקי המדידות האכזריים והקטנוניים האלה שנשים מנהלות בינן לבין יריבותיהן המדומיינות – זאת חטובה ממני בהרבה, אין לה לחמניות כמו שלי בצדדים, ולזאת יש רגליים ארוכות ונאות משלי ולזאת ציצי עומד משלי ולזאת תחת קטן וזקור וזאת מצליחה להיות חלקה ומשיית תמידית בעוד שאני מגושמת ואול אובר דה פלייס ותמיד יש לי איזה כמה שערות מרדניות שמבצבצות מאיפשהו לא משנה מה.

זו הייתה פעם ראשונה שקינאתי בנשים אחרות, ששנאתי את עצמי, שהייתי בדיכאון. הרגשתי שיש איזה רף של נשיות טהורה, אידילית, שלא משנה מה אעשה לא אצליח לעמוד בו. בדיעבד היום כשאני מסתכלת על תמונות שלי מאותה תקופה אני נראית לעצמי יפהפייה, שובת לב, רזה להפליא (ממרום הכמעט 90 קילו שלי כיום אני מתחילה להתגעגע ללשקול 57) ובחרדה תמידית, וחושבת שהבעיה המרכזית שלי באותם ימים לא הייתה קשורה לשיעור בשום צורה, אלא פשוט לחוסר יכולתי לנפנף לאנחות ולאשפתות את אותו אידיוט.

זו גם הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי באמת, על בשרי, מתוך הקישקע, מה זו שנאת נשים, מה המחירים האיומים שאנחנו משלמות עליה ולמה שכלול האידאולוגיה הפמיניסטית נחוץ כל כך. היום, שישי, תיערך בכיכר רבין בתל אביב "צעדת השרמוטות" השנתית.

תהלוכת מחאה פמית, קרנבלית ועולצת בהפגנה נגד תרבות האונס, הפטריארכיה והדיכוי של נשים בחברה. יש כל מיני דרכים ותצורות לדיכוי נשי. אבל השורה התחתונה היא תמיד אחת – להשתיק אותנו, להחליש אותנו, לבלבל ולהסיט אותנו מהמרכז, מהעיקר, וכך להקטין אותנו. לעצור אותנו. אם את כל האנרגיה (והכסף) שהשקעתי בין גיל 21 לגיל 24 בשיטות ומכשור להסרת שיער ובניסיון להיאהב על ידי גבר שלא הגיע לו להתקרב לקצה הציפורן שלי הייתי משקיעה בלימודיי למשל, אין לי ספק שהיה לי היום כבר תואר שני (לפחות) בספרות או במוזיקה.

כמו כן, אני מרגישה שעל אימת שיער הגוף הנשי בפרט, ועל הסבל והעוול והטראומות שנגרמות לנו בגינו, או יותר נכון, בגין הדרישה להכחיד אותו, אנחנו לא מספיק מדברות. אני חושדת שזה נושא יותר מביש ומוקע תרבותית אפילו משומן. בדיוק בגלל זה חילצתי מתוכי וכתבתי את השיר הסיפורי המצורף – "היא גילחה לעצמה את העין בסכין ליידי ונוס" (שפורסם בספרי השני, החדש, "ביחדנס", הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובדיוק בגלל זה החלטתי לפרסם אותו כאן דווקא היום.

זה הטקסט הכי פרוזאי שכתבתי בגבולות השירה שלי אי פעם. כלומר, זה שיר שממש חותר אל הסיפורת. הגיבורה בו היא אישה אחרת ממני, עם נרטיב חיים אחר ושם בדוי ונטייה וורקוהוליקית אובססיבית שכמותה אף פעם לא הייתה לי והיא מגיעה לשפל המדרגה ומעוללת לעצמה דברים מחרידים שאני אף פעם לא עוללתי לעצמי (שלא לומר מאבדת את שפיות דעתה ספק מנסה להתאבד) על מזבח הכמיהה להיות חלקה למשעי ונחשקת ולעמוד באיזה 'תקן נשי'. היא עושה הכל כדי להתאים את עצמה לתכתיבי החברה ולדרישות המופרכות והבלתי מתפשרות של הגבר שהיא אוהבת וזה מביא לאובדנה. כך שזה טקסט שהוא כבר לגמרי פרוזה ומכל מיני בחינות הוא יותר רחוק ממני, ועם זאת אני מרגישה שבליבה הרוטטת שלו הוא כולו אני ושזה אחד מתיאורי המציאות הספרותיים הכי וידויים, תהומיים וחשופים שכתבתי מימיי עד כה. הלוואי שתקראו.

---

היא גילחה לעצמה את העין
בסכין ליידי ונוס/ נעם פרתום

הִיא גִּלְּחָה לְעַצְמָהּ אֶת הָעַיִן בְּסַכִּין לֵיְדִּי וֶנוּס.

אַחַר כָּךְ כֻּלָּם אָמְרוּ: זֶה קָרָה בְּטָעוּת, תְּאוּנָה,

הִיא בְּסַךְ הַכֹּל רָצְתָה לְהוֹרִיד שְׂעָרוֹת בַּשֶּׁחִי.

אָמְרוּ: תָּבִינוּ, הִיא ווֹרְקוֹהוֹלִיקִית. זֶה פָּשׁוּט

סִפּוּר בִּישׁ, הִדְגִּישׁוּ, חֹסֶר מַזָּל, לֹא רַשְׁלָנוּת

חָלִילָה, לֹא אִי־סְפִיקָה, פָּשׁוּט עֲיֵפוּת, הַתָּשָׁה,

הַתָּשָׁה מֻגְזֶמֶת שֶׁהוֹבִילָה לְחֹסֶר פוֹקוּס

 

נְקֻדָּתִי. וְהִתְרַגְּשׁוּת כַּמּוּבָן, אֵיךְ לֹא. תִּרְאוּ, זוֹ

הָיְתָה פְּגִישָׁה מַכְרַעַת. בּוֹמְבַּסְטִית, אֶפְשָׁר לְהַגִּיד.

הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהּ בְּתוֹר חַבְרַת מִנְהָלָה. כְּמוֹ מִין

טֶקֶס חֲנִיכָה שֶׁכָּזֶה, נֶשֶׁף הַיְּצִיאָה שֶׁלָּהּ לַחֶבְרָה,

וְהָיְתָה לָהּ בְּקשִׁי שְׁלשֶׁתרִבְעֵי שָׁעָה כְּדֵי לְהַסְפִּיק

הַכֹּל, לָטוּס לְכֶנֶס פוּל גָּז בְּדוּךְ, בְּשִׂמְלַת הַקּוֹלָר

אוּלְטְרָה מִינִי שֶׁל פּוּצִ'י בְּכָחֹל בּוֹהֵק שֶׁהִיא

 

שָׁאֲלָה מֵחַבְרַת הַשְׂכָּרַת שִׂמְלוֹת מְעַצְּבִים בִּמְיֻחָד

לַמַּעֲמָד, דּוֹהֶרֶת עַל הַסּוּבָּארוֹ DL הַמְּצ'וּקְמֶקֶת שֶׁלָּהּ,

מוֹדֶל 93'. אָז אִם לְתַמְצֵת, הֵם סִכְּמוּ: הִיא מִהֲרָה.

כָּכָה דִּדְּתָה חָפוּזחָפוּז עַל עִקְּבֵי הַפִּיפּ־טוֹאוּ הַלְּבָנִים

סְטַיְל שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים שֶׁלָּקְחָה מֵחֲבֵרָה פָאשֶׁנִיסְטָה

(עִם גַּב מֵהַהוֹרִים וַעֲמִידָה פִּי אֶלֶף מִמֶּנָּה), וְכָכָה תּוֹךְ

כְּדֵי שֶׁהִיא מִתְאַרְגֶּנֶת, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּצְאָה, בָּדְקָה שֶׁיֵּשׁ

 

עָלֶיהָ הַכֹּל: הֲכִי חָשׁוּב — הַדִּיסְק אוֹן קִי עִם הַנְּתוּנִים

הַסְּטָטִיסְטִיִּים וְהַדִּיאַגְרָמוֹת הַמּוֹרוֹת עַל מַצַּב שׁוּק

הַיַּהֲלוֹמִים הַגְּלוֹבָּלִי וְעַל אֵיכוּת הַסְּחוֹרָה שֶׁהַמָּכוֹן

מַעֲלֶה תַּחַת יָדָיו, לִיפְּסְטִיק וְסֹמֶק כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה

חִיּוּנִית — אֵיךְ הִיא יָשָׁר מַחְוִירָה קָשׁוֹת בִּשְׁעוֹת

מִבְחָן כָּאֵלֶּה, יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמַּאֲדִימִים, אֲבָל הִיא

בְּבַת אַחַת נִהְיֵית לְבָנָה כְּמוֹ פְּרִיכִית אֹרֶז מְרוּחָה

 

בְּסִיד. אָה, וְכַמּוּבָן — דֶּאוֹדוֹרַנְט בִּשְׁבִיל הַזֵּעָה

שֶׁיָּדְעָה שֶׁתִּדְלֹף בְּקִיתוֹנוֹת מִבָּתֵּי הַשֶּׁחִי שֶׁלָּהּ

מֵרֹב מֶתַח. וְהוּפְּס, בָּרֶגַע שֶׁזָּרְקָה אֶת תַּרְסִיס

הַדֶּאוֹ שֶׁל דָּאב לְתוֹךְ תִּיק גַּב עִם כָּל הַנֶסֶסֶרִיז,

מִיָּד נֶחְרְדָה, וְהֵעִיפָה מַבָּט מֻכֵּה אֵימָה בְּבָתֵּי

שֶׁחְיָהּ. נוּ בָּרוּר, סִנְּנָה לְעַצְמָהּ בְּזַעַם עַצְבָּנִי.

נוּ בָּרוּר, הִיא הָיְתָה צְרִיכָה לָדַעַת שֶׁזֶּה מָה

 

שֶׁיִּדְפֹּק אוֹתָהּ בַּדַּקָּה הַתִּשְׁעִים. שֶׁעַל זֶה

הִיא תִּפֹּל. הִיא קוֹצָנִית, קוֹצָנִית קוֹפִיפִית

אָחוּשִׁילִינְג! הַהַכָּרָה בְּזֶה הָיְתָה כְּמוֹ נְבִיעַת

בִּיּוּב שֶׁגָּעֲשָׁה בָּהּ וְהִפְעִילָה אוֹתָהּ מִיָּד, כְּמוֹ

מִין הַתְנָיָה כָּזֹאת, פּוּלְס רִגְשִׁי אוֹטוֹמָטִי שֶׁעוֹבֵר

כְּגַל חַשְׁמַל בַּמֹּחַ, כִּמְעַט אִינְסְטִינְקְט, וּמַשְׁפִּיעַ

עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַתְּגוּבוֹת מִתּוֹךְ הַשָּׁאָה מֻחְלֶטֶת,

 

בְּאֹפֶן נֶחְרָץ, וְאַתְּ לֹא מְסֻגֶּלֶת שֶׁלֹּא לְהִתְמַסֵּר

וּלְהֵעָנוֹת לוֹ. אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לָצֵאת כָּכָה, הִיא

מִלְמְלָה לְעַצְמָהּ. אַתְּ לֹא יְכוֹלָה. אִם יוּבִי הָיָה

רוֹאֶה הוּא הָיָה פָּשׁוּט מֵקִיא עָלַיִךְ. הוּא הָיָה

אוֹמֵר: זֹאת הַקַּרְיֶרָה שֶׁלָּךְ — הַגּוּף שֶׁלָּךְ — וְלֹא

סְתָם הַגּוּף שֶׁלָּךְ, הַגּוּף שֶׁלָּךְ כְּפִי שֶׁהוּא מִתְיַצֵּג

בִּסְבִיבַת הָעֲבוֹדָה, בַּחוּץ, בְּרֶגַע כָּלכָּךְ קְרִיטִי

 

בַּטִּפּוּס שֶׁלָּךְ לַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים — אֵיךְ אַתְּ

יְכוֹלָה לְהַזְנִיחַ אֶת הַפְּרָטִים הָאֵלֶּה? אֵיזֶה מִין

אִשָּׁה אַתְּ? הִיא הִשְׁפִּילָה מַבָּט אֶל בְּהוֹנוֹתֶיהָ.

הִיא יָדְעָה שֶׁהִיא כְּבָר עַל סַף אִחוּר מַמָּשִׁי, וַהֲרֵי

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל סִפּוּר הַשֶּׁחִי הַזֶּה הוּא לֹא יוֹתֵר

מִשְּׂמִיכֹנֶת שְׂעָרוֹת קְצוּצוֹת כֵּהָה — סְמִיכוּת אֲנִיצִית

הַמִּצְטַבֶּרֶת לְכִתְמֵי גְּרִיז שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ גּוּשִׁים

 

קְטַנִּים וּמְרֻכָּזִים שֶׁל צֶמֶר פְּלָדָה — כָּךְ אָמְרָה

לְעַצְמָהּ וְהִתְמַלְּאָה גֹּעַל מֵהַדִּמּוּיִים שֶׁמֹּחָהּ

הֵפִיק. אֵין שׁוּם סִבָּה שֶׁתָּרִים יָדַיִם וְשֶׁמִּישֶׁהוּ

יָצִיץ לָהּ מִתַּחַת לַזְּרוֹעוֹת, נִסְּתָה בְּמַאֲמַץ אֵיתָנִים

אַחֲרוֹן לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמָהּ רַצְיוֹנָלִית, וַהֲרֵי גַּם

כָּכָה כֻּלָּם שָׁם יִהְיוּ קְשִׁישִׁים, סִינְיוֹרְז טַרְחָנִיִּים,

בּוֹלְסֵי פִינְגֶר פוּד, קִישִׁים מִינְיָאטוּרִיִּים מִמַּאֲפִיַּת

 

בּוּטִיק וְסֶנְדְוִיצ'וֹנֵי גּוּרְמֶה נְעוּצִים עַל קֵיסָם

שֶׁיִּסְתַּנְוְרוּ כָּלִיל רַק מֵעֶצֶם זֶה שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָל

צְעִירָה חֲתִיכָה עִם גִּזְרָה כְּמוֹ שֶׁלָּהּ בְּקִרְבָתָם —

וְעוֹד בַּבִּיזְנֶס הַיַּהֲלוֹמִי. אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה

מְסֻגֶּלֶת לְהַרְפּוֹת. לֹא הִצְלִיחָה לְהִתְגַּבֵּר עַל

עַצְמָהּ. קְבָס מֻדְחָק — פְּנִימִי, גּוּפָנִי וּמְפֹרָשׁ

מְאֹד, הַמֻּפְנֶה כְּלַפֵּי עַצְמוֹ — הִגְדִּישׁ אֶת גְּרוֹנָהּ

 

כְּמוֹ קְרוּם שׁוֹקוֹ מְעֻפָּשׁ עַד שֶׁדָּמָה לְשִׁכְבַת עֹבֶשׁ

צַמְרִירִית. הִיא רָצָה לַחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה, כִּמְעַט

מְעַקֶּמֶת לְכָל הָרוּחוֹת אֶת קַרְסֻלֶּיהָ הַדַּקִּים

בְּדִלּוּגִים מְגֻשָּׁמִים עַל הַפִּיפּ־טוֹאוּז, הִשְׁלִיכָה

הַצִּדָּה אֶת הָעֲקֵבִים, פָּשְׁטָה בִּזְהִירוּת נִמְרֶצֶת

שֶׁל אָמוֹק נֶפֶשׁ קִיּוּמִי אֶת שִׂמְלַת הַמְּעַצְּבִים

הַצְּמוּדָה — מְבֹעֶתֶת פֶּן תְּלַכְלֵךְ אוֹתָהּ בְּקֶצֶף

 

גִּלּוּחַ אוֹ חָלִילָה בְּלָק אוֹ בְּכָל תַּמְרוּק אַחֵר

הַמֻּנָּח בָּאֵזוֹר. הִיא דָּפְקָה אֶת הַסַּכִּין הַמְּטֻנָּף

מִגְּרִידַת זִיפִים שְׁחֹרִים בְּדֹפֶן הָאַמְבָּט וְהִתְחִילָה

לְגַלֵּחַ. הַסַּכִּין הָיָה קָהוּי וְחָלוּד. שֶׁחְיָהּ הֶאֱדִים

אֲבָל הַשֵּׂעָר לֹא מָשׁ. הִיא כְּבָר לֹא רְגִילָה לְגִלּוּחִים.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל הִיא פָּשׁוּט הוֹלֶכֶת לְרָחֵל — הַשַּׁעֲוָנִית

הַזְּקֵנָה וְהַמְּכֻרְכֶּמֶת מַמָּשׁ מֵאֲחוֹרֵי גִּנַּת שֵׁנְקִין

 

וְגוֹמֶרֶת עִנְיָן. זֶה כְּמוֹ מִין טֶקֶס יְהוּדִי פְּרָטִי מוּזָר

כָּזֶה. הִיא קוֹבַעַת אִתָּהּ מֵהָרֶגַע לְהָרֶגַע, בְּיוֹם שֶׁהִיא

שׂוֹנֵאת אֶת עַצְמָהּ בִּמְיֻחָד אוֹ מַרְגִּישָׁה אֲשֵׁמָה עַל

הַתִּפְקוּד הַלֹּא מַסְפִּיק אוֹפְּטִימָלִי שֶׁלָּהּ אוֹ מִתְגַּעְגַּעַת

לְיוּבִי וְנִתְקֶפֶת שׁוּב כַּעַס עַל אֵיךְ אַף פַּעַם לֹא הִצְלִיחָה

לְרַצּוֹת אוֹתוֹ, לְסַפֵּק, וְכַמָּה הִשְׁתַּדְּלָה, אֲבָל זֶה לֹא

הָיָה מַסְפִּיק, וּמֵאָז הִיא בְּאֶרֶץ הַיְּשִׁימוֹן הָרוֹמַנְטִי

 

הֲכִי צְחִיחָה בָּעוֹלָם וְהִיא — הִיא הָאַחְרָאִית הַבִּלְעָדִית.

הַגּוּף שֶׁלָּהּ הָיָה זִירַת הַמַּאֲבָק שֶׁל הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהֶם. שָׁם

הִיא תָּמִיד פִסְפְסָה בַּקְּצָווֹת. תָּמִיד הָיְתָה נִמְלֶטֶת

לְתֵאוֹרְיוֹת בַּעֲסָקִים וּבְמִסְחָר, וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה

הוּא נִגְנַב וְהִתְחַרְמֵן מֵהָרַעְיוֹנוֹת שֶׁלָּהּ, כַּמָּה חָשַׁב

שֶׁהִיא מַבְרִיקָה, בַּגּוּף הִיא נִרְאֲתָה לוֹ מְחוּפֶפֶת,

מְגֻשֶּׁמֶת, לֹא מְסֻדֶּרֶת מַסְפִּיק, שֵׂעָר מְבֻרְדָּק

 

עִם שְׁווֹנְצִים שֶׁמִּתְעוֹפְפִים לְכָל הָעֲבָרִים, בְּלִי

אִפּוּר — הַשְּׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בְּלִי קְרֶם לַחוּת,

בְּלִי מֵייק אַפּ — מֻזְנַחַת, לֹא מְטֻפַּחַת — הִיא

בִּכְלָל לֹא נָגְעָה בְּתַכְשִׁירִים מִשּׁוּם סוּג לְפָנָיו.

אֲבָל הַצָּרָה הָיְתָה בְּעִקָּר הַשְּׂעָרוֹת הָאֵלֶּה —

טוֹרְדָנִיּוֹת, מְרַפְּדוֹת אֶת גּוּפָהּ כְּמוֹ מַרְבַד נְחָשִׁים

זְעִירִים, מְבַצְבְּצוֹת מִכָּל חֹר, קוֹצָנִיּוֹת וּמְעַצְבְּנוֹת.

 

בְּסוֹף הַתְּקוּפָה אִתּוֹ הִיא גִּלְּתָה אֶת רָחֵל וּמֵאָז

הִיא הוֹלֶכֶת אֵלֶיהָ בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא צְרִיכָה מְנַת

כּוֹס תַּרְעֵלָה בְּתוֹךְ שַׂק מֻגְלָה שֶׁל הַלְקָאָה עַצְמִית.

הִיא נִשְׁכֶּבֶת עַל מִטַּת הָעִסּוּי בִּזְמַן שֶׁרָחֵל מְחַמֶּמֶת

אֶת הַשַּׁעֲוָה כְּמוֹ דְּבַשׁ נִגָּר בְּצִנְצֶנֶת זְכוּכִית עַל גָּזִיָּה

קְטַנָּה, וְהִיא כְּבָר מַרְבִּיצָה בָּהּ תּוֹרָה — מוֹרֶטֶת לָהּ

אֶת הַצּוּרָה לְתַלְפִּיוֹת. הִיא זָרְקָה לַפַּח מִתַּחַת לַכִּיּוֹר

 

אֶת רֹאשׁ הַסַּכִּין הַדָּפוּק, וְהִתְחִילָה לְחַפֵּשׂ בַּמְּגֵרוֹת

בְּקַדַּחְתָּנוּת, עִרְבְּלָה כְּמוֹ טוֹרְנָדוֹ אֶת כָּל תְּכוּלַת

הַמַּדָּפִים, עַד שֶׁמָּצְאָה רֹאשׁ סַכִּין חֲלוּפִי שֶׁרַק בְּכֹחַ

רַב הִצְלִיחָה לִדְחֹק לְתוֹךְ תּוֹשֶׁבֶת מוֹט הַהַחְזָקָה

שֶׁבְּיָדָהּ. הַסֶּלוּלָרִי שֶׁלָּהּ הִתְחִיל לְצַלְצֵל בְּתוֹךְ תִּיק

הָעֶרֶב הַקָּטָן, הַכָּחֹל־כֵּהֶה, שֶׁנִּצַּב לְצַד הַתַּרְמִיל

עִם כָּל הֶחֳמָרִים וְהַפְּרִיטִים הַנִּדְרָשִׁים לַפְּרֶזֶנְטַצְיָה.

 

הָיָה לָהּ בָּרוּר שֶׁהִיא מְאַחֶרֶת. הִיא פִּסְּקָה אֶת רַגְלֶיהָ

בִּתְנוּחַת הַשְׁתָּנָה שֶׁל גְּבָרִים וְהִבִּיטָה דַּרְכָּן לְתוֹךְ נִבְכֵי

הַחֹר הַשָּׁחֹר שֶׁבְּתִיק הַצַּד הַפָּעוּר. בִּפְנִים הִבְהֵב צַג

הַנַּיָּד בְּשֶׁצֶף: דַּנְסְקִי, דַּנְסְקִי, דַּנְסְקִי, דַּנְסְקִי. שִׁיט!

הִיא שָׁכְחָה אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַיַּהֲלוֹמִים הַמְּפֹאֶרֶת שֶׁעָלֶיהָ

לֶאֱסֹף מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁל דַּנְסְקִי — הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁקָּנָה לְאִשְׁתּוֹ

לְרֶגֶל יוֹם נִשּׂוּאֵיהֶם הָ־25, וַאֲמוּרָה לְהִתְנוֹסֵס הָעֶרֶב

 

בְּגָאוֹן עַל צַוָּארָהּ הַבַּרְבּוּרִי כְּעֵדוּת לִמְסִירוּתָהּ

וְלִמְחֻיָּבוּתָהּ לַמּוּצָר בְּשֵׁם כָּל חֶבְרַת "יַהֲלוֹמֵי שַׁיין"

וּשְׁלַל עוֹבְדֵי הַמָּכוֹן. הֵם הוֹלְכִים לַהֲרֹג אוֹתָהּ. מַבָּט

זָרִיז בַּשָּׁעוֹן גִּלָּה שֶׁהִיא הָיְתָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בַּבּוּרְסָה

עַכְשָׁו. וּבְעוֹד יָדֶיהָ רוֹעֲדוֹת הֶחְלִיק הַסַּכִּין שֶׁל גִ'ילֶט

כִּסְפִינַת מִפְרָשׂ בַּשְּׁקַעֲרוּרִית הָרַכָּה שֶׁמִּתַּחַת לִזְרוֹעָהּ

הַיְּמָנִית, הִשִּׁיל מֵעָלֶיהָ אֶת מְעִיל הַפְּלוּמָה הָרַךְ, וְהֶעֱטָה

 

עָלֶיהָ בִּמְקוֹמוֹ לוּק עֶרֶב קְלָסִי שֶׁל שִׂמְלַת קוֹקְטֵיל

אֶלֶגַנְטִית וּמְעֻרְטֶלֶת — בִּגְדֵי מַלְכָּה חֲדָשָׁה. מַרְאֵה

מִשְׁטַח עוֹרָהּ הַנָּקִי הֵסֵב לָהּ תְּחוּשַׁת הֲקָלָה, הִשְׁרָה

עָלֶיהָ רְגִיעָה לְרֶגַע בְּתוֹךְ קַדַּחַת הַפָּנִיקָה לִקְרַאת

הַפְּרֶזֶנְטַצְיָה — רְגִיעָה מְמַכֶּרֶת, קְצָת כְּמוֹ הַהִתְאַפְּקוּת

פִּיפִּי הַמְּכֻוֶּנֶת שֶׁל נָשִׁים מְסֻיָּמוֹת כְּדֵי לְהָבִיא עַצְמָן

לִתְחוּשַׁת הֲקָלָה אֶקְסְטָטִית שֶׁל קְרֶשְׁצֶ'נְדוֹ שֶׁתֶן כְּשֶׁהֵן

 

מְפַשְׁתְּנוֹת לְבַסּוֹף אַחֲרֵי הַמְתָּנָה מְמֻשֶּׁכֶת, טְרִיק

שֶׁיְּדִידַת נֶפֶשׁ פּוֹסְטְרָאוּמָטִית שֶׁלָּהּ לִמְּדָה אוֹתָהּ

פַּעַם כְּדֶרֶךְ מוּכַחַת לְהִתְמוֹדְדוּת עִם חֲרָדָה. דַּנְסְקִי

הִתְקַשֵּׁר בַּפַּעַם הַשִּׁשִּׁית כְּשֶׁהִיא הָיְתָה בְּעִצּוּמוֹ

שֶׁל טִהוּר מֶרְחַב הַמִּחְיָה הַבֵּית שֶׁחְיִי הַשְּׂמָאלִי שֶׁלָּהּ.

אוּתֶנֶזְיָה. הֲמָתַת חֶסֶד שֶׁל גְּדוּד שְׂעָרוֹת גֶּרִילָה עִקְּשׁוֹת

וּדְבִיקוֹת לְמַגָּע מֵרֹב יֶזַע — גּוֹרִילוֹת שְׁחֹרוֹת וְרָעוֹת

 

הַמִּתְאַגְרְפוֹת עַל דֶּשֶׁא־נוּאַר בְּאַפְלוּלִית הָאַרְם פִּיט שֶׁלָּהּ.

הִיא חָשָׁה בְּבִטְנָהּ. בְּחִילָה הוֹמִיָּה הֵצִיפָה אוֹתָהּ, גַּלֵּי

צְמַרְמֹרֶת וְאַדְווֹת רְטִיטָה קַלּוֹת גָּאוּ בָּהּ מִלְּמַטָּה עַד

לְמַעְלָה לְלֹא הַפְסָקָה, דִּמְעוֹת זַעַם וְתִעוּב נִקְווּ בְּזָוִיּוֹת

עֵינֶיהָ. הִיא לֹא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לְהַפְסִיק. הִיא כְּבָר יָדְעָה —

הִיא תַּחְמִיץ בְּכִשָּׁלוֹן אֶפִּי, קוֹלוֹסָלִי, אֶת הָעֶרֶב הַגָּדוֹל

שֶׁלָּהּ. הִיא תִּזְרַח מִכִּשָּׁלוֹן — עֵירֻמָּה וְזוֹהֶרֶת מִבְּרִיאוּת

 

חֲלַקְלַקָּה — כְּמוֹ אָלָאנִיס מוֹרִיסֶט בַּקְּלִיפּ הָאַגָּדִי שֶׁל

תֵ'נְקיוּ, וּכְמוֹ הֲצָפַת נִיאָגָרָה שֶׁל שִׂנְאָה עַצְמִית, מֵרֶגַע

שֶׁהִתְחִילָה הִיא לֹא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לְהַפְסִיק. הִיא יָרְדָה

עִם הַסַּכִּין לְפַס הַשֵּׂעָר הַדָּלִיל וְהָרָחָב שֶׁמְּחַבֵּר אֶת עֶרְוָתָהּ

לַפּוּפִּיק, חוֹשֶׁבֶת עַל יוּבִי, מִתְקַדֶּשֶׁת לִכְבוֹדוֹ בְּחֹד הַתַּעַר

הַלּוֹהֵב, מְאוֹנֶנֶת עִם יָדִית הַסַּכִּין. הִיא תִּדְפֹּק עַל הַדֶּלֶת

שֶׁלּוֹ בַּלַּיְלָה, עֲטוּפָה רַק בִּמְעִיל כְּמוֹ יָעֵל אַבֶּקְסִיס בַּפִּרְסֹמֶת

 

הַהִיא שֶׁל קַסְטְרוֹ מֵהַיַּלְדוּת. הִיא תִּתְפַּשֵּׁט בְּעִנְיָנִיּוּת בְּלִי

לְהָצִיץ בְּעֵינָיו וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד, וּמִתַּחַת לַקְּלִפָּה הַסִּינְתֶּטִית

תִּתְגַּלֶּה לוֹ כְּמוֹ תַּחַת זַרְקוֹר — זַרְקוֹר מַבָּטוֹ — קְלֵאוֹפָּטְרָה

מְקֻלֶּפֶת לְגַמְרֵי. אֲפַרְסֵקִית מְקֻלֶּפֶת. מֻפְשֶׁטֶת עַד דַּק —

בִּמְלוֹא הֲדָרָהּ הַדִּבְשִׁי, הַפְּנִימִי — תּוֹךְ שֶׁל פְּרִי בָּשֵׁל וְנָכוֹן

לַאֲכִילָה, כֻּלּוֹ מְבַעְבֵּעַ עָסִיס בְּטֶמְפֶּרָטוּרַת הַחֶדֶר. הִיא

לֹא תִּתְנַגֵּד לוֹ. הֵם יַעֲשׂוּ כָּל מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה. אִם הוּא

 

שׁוּב יְבַקֵּשׁ שֶׁבְּעוֹדָהּ שׁוֹכֶבֶת אִתּוֹ תְּסַפֵּר לוֹ עַל זִיּוּנִים

שֶׁהָיוּ לָהּ עִם אֲחֵרִים בַּזְּמַן שֶׁלֹּא הִתְרָאוּ — כְּדֵי שֶׁיּוּכַל

לִצְעֹק רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהוּא גּוֹמֵר: "אֲבָל בַּסּוֹף אַתְּ תָּמִיד

חוֹזֶרֶת אֵלַי, הָא, מִיקוֹס, כָּלמִינֵי פָאקֶרִים נוֹגְעִים

בָּאִשָּׁה הַזּוֹנָה שֶׁלִּי אֲבָל בַּסּוֹף אַתְּ תָּמִיד בָּאָה לְפֹה

וּמִתְחַנֶּנֶת עַל אַרְבַּע לַזַּיִן שֶׁלִּי, לַהַרְגָּשָׁה שֶׁל הַגָּדוֹל

שֶׁלִּי בְּתוֹכֵךְ שׁוּב, מִתְחַכֵּךְ בַּדְּפָנוֹת שֶׁלָּךְ כְּשֶׁאֲנִי דּוֹפֵק

 

אוֹתָךְ, נָכוֹן, מִיקָה?" — הִיא תַּסְכִּים, תִּתֵּן לוֹ לְהַכְאִיב

לָהּ בִּתְנוּעוֹת מַכְתֵּשׁ־עֱלִי, בִּטְחִינַת אֶבֶן רֵחַיִם גְּדוֹלָה

שֶׁל מִשְׁגָּל שֶׁכֻּלּוֹ מִפְגַּן כֹּחַ — הוּא אֶבֶן בֶּטוֹן, הָרֶכֶב,

וְהִיא גַּרְעִין דָּגָן מָחוּץ אֶל הַשֶּׁכֶב, גַּרְגֵּר חִטָּה נִדָּף בָּרוּחַ,

מִסְתַּחְרֵר בִּמְעַרְבּוֹלוֹת אֲוִיר זְעוּמוֹת לְקֶצֶב הַדֹּפֶק שֶׁלּוֹ.

הַפַּעַם הוּא כְּבָר לֹא יוּכַל לְהַגִּיד: אֲנִי מַסְכִּים לָרֶדֶת לָךְ

רַק אִם תַּעֲשִׂי בְּרָזִילָאִית. תָּעִיפִי, תָּעִיפִי כְּבָר אֶת הַשֵּׂעָר

 

מִכָּל הַכּוּס לְגַמְרֵי, אִי אֶפְשָׁר לְלַקֵּק כָּכָה כְּשֶׁהַשְּׂפָתַיִם

הַפְּנִימִיּוֹת מְכֻסּוֹת בַּזֶּפֶת הַשְּׁחֹרָה שֶׁלָּךְ (וְאַחֲרֵי שֶׁפַּעַם

אַחֶרֶת רָצָה "לְהַחְמִיא לָהּ", וּכְשֶׁהִתְעוֹרְרָה עֵירֻמָּה

בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ, מְנֻמְנֶמֶת מִשֵּׁנָה, הִתְפַלֵּק לוֹ בְּחִיּוּךְ

מִתְמוֹגֵג, כְּאִלּוּ עָנֹג, שֶׁהִיא נִרְאֵית כְּמוֹ אֵיזוֹ כּוֹכֶבֶת

שֶׁל סוֹפְט פּוֹרְן, נָפַל לָהּ הָאֲסִימוֹן אֵיפֹה בְּעֶצֶם לְחַפֵּשׂ

אֶת הַהַשְׁרָאָה לְכָל הַגְּחָמוֹת שֶׁלּוֹ — מֵאֵיפֹה מַגִּיעוֹת

 

כָּל הַהַשְׁפָּלוֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁסָּפְגָה גַּם מִגְּבָרִים לְפָנָיו,

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא בְּעָצְמָה כָּזֹאת, לְמָשָׁל כְּמוֹ הַהַתְנָיָה

שֶׁיֵּרֵד לָהּ רַק עִם כּוּס חָלָק לְגַמְרֵי.) אֲבָל כָּל זֶה לֹא מְשַׁנֶּה.

הַפַּעַם הִיא תָּבוֹא עֲשׂוּיָה. מוּכָנָה. מִשְׁיִית. הַפַּעַם הִיא

תַּצְלִיחַ לַעֲמֹד בָּרַף. הַפַּעַם יַרְפּוּ מִמֶּנָּה חֲלוֹמוֹת הַלִּימְבּוֹ

הָאוֹבְּסֶסִיבִיִּים — מִילְיוֹנֵי נָשִׁים וּנְעָרוֹת בְּכָל הַגִּילָאִים

עוֹבְרוֹת בִּקְלִילוּת זוֹרְמָנִית מִתַּחַת לְמוֹט הַמֻּחְזָק בִּידֵי

 

שְׁנֵי מַדְרִיכֵי קְלָאבּ מֶד חַיְכָנִיִּים עִם שַׁרְשְׁרָאוֹת הָוָאי

פְּלַסְטִיקִיּוֹת זַרְחָנִיּוֹת לְצַוְּארֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂים תְּנוּעוֹת

יָדַיִם דֶּבִּילִיּוֹת מִבֵּית הַיּוֹצֵר שֶׁל "מוֹעֲדוֹן סְנוּפִּי לִילָדִים"

לִצְלִילֵי אָ־גָ־דּוּ, וְרַק כְּשֶׁהִיא מַגִּיעָה לַבָּר אַחֲרֵי שֶׁחִכְּתָה

לָרֶגַע הַזֶּה בְּלִיסוֹף הִיא נִתְקַעַת, לֹא מְסֻגֶּלֶת לַעֲבֹר בַּחֲתִיכָה

אַחַת — הַמְּנֻדָּה שֶׁל הַלִּימְבּוֹ — רָצָה מִשָּׁם בְּבוּשָׁה כְּבוּשָׁה,

מְשׁוֹטֶטֶת שָׁעוֹת בָּרְחוֹבוֹת, בּוֹהָה בְּרַגְלַיִם שֶׁל נָשִׁים בְּקִנְאָה

 

שֶׁלֹּא יָדְעָה כְּמוֹתָהּ מֵעוֹלָם, רַגְלַיִם חֲשׂוּפוֹת שֶׁל נָשִׁים

בַּחֲצָאִיּוֹת וּשְׂמָלוֹת מִתְנוֹפְפוֹת וּמִכְנָסַיִם קְצָרִים, לֹא

מַצְלִיחָה לְהַתִּיק אֶת מַבָּטָהּ מִבְּרַק הַבָּשָׂר הַחִיּוּנִי, הַזּוֹהֵר,

הַטָּהוֹר וְהַצַּח לַחֲלוּטִין, בְּלִי שֶׁמֶץ נִמְלוּלִי שֶׁל עֲשָׂבִים

שְׁחֹרִים שׁוֹטִים, מַרְגִּישָׁה שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה סוֹד גַּן נֶעֱלָם שֶׁל

קַבָּלַת וּנְתִינַת אִשּׁוּר נָשִׁי, שֶׁדַּוְקָא הִיא, רַק הִיא, לֹא

מַצְלִיחָה לָבוֹא בִּשְׁעָרָיו. מִיקָה הֶעֱמִידָה רֶגֶל מְכוֹפֶפֶת אַחַת

 

עַל מִכְסֵה הָאַסְלָה וְסִיְּמָה לְגַלֵּחַ לְעַצְמָהּ אֶת הַמִּפְשָׂעוֹת

וְהַמְּשֻׁלָּשׁ. לְאַחַר מִכֵּן הִיא סוֹבְבָה אֶת הַתַּחַת לַמַּרְאָה

וּבְרֹאשׁ מֻפְנֶה אֵלֶיהָ, מְצִיצָה מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפָהּ, סִלְּקָה

בִּיסוֹדִיּוּת שִׁיטָתִית אֶת פְּלוּמַת שִׁבּוֹלֵי הַזָּהָב הָעֲדִינוֹת

בְּמוֹרַד גַּבָּהּ הַתַּחְתּוֹן. עֲנָנַת זִכָּרוֹן חַד הִמְטִירָה עָלֶיהָ

מַלְקוֹשׁ אַלִּים וְהִיא שָׁקְעָה, מוּצֶפֶת, לְתוֹךְ שִׁחְזוּר הָרִיב

הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּהֶם, הַפִּיצוּץ הַנּוֹרָא אַחֲרֵי שֶׁסָּלַד מִמֶּנָּה

 

בִּשְׁתִיקָה עוֹיֶנֶת, בְּהִתְנַכְּרוּת טוֹטָלִית, מֶשֶׁךְ כָּל הַדֶּרֶךְ

מֵחֵיפָה בָּאוֹטוֹ כְּשֶׁחָזְרוּ מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁל כַּרְמֶל וְאֵיתָן. אֵיךְ

הוּא אָמַר לָהּ? "מִיקָה, אַתְּ חַיָּה בְּסֶרֶט. הַשְּׂעָרוֹת הֵן לֹא

חֵלֶק מִמֵּךְ. הֵן לֹא. הֵן סְתָם מִטְרָד. סֶרַח עֹדֶף. דָּבָר

שֶׁמֵּצִיק לִי כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה סְתָם לְלַטֵּף לָךְ בְּכֵּיף אֶת הַבֶּטֶן

אוֹ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים וַאֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת עִקְצוּצֵי הַדְּבוֹרָה

שֶׁל הַקּוֹצִים בָּרַגְלַיִם שֶׁלָּךְ. סוֹרִי. יֵשׁ גְּבָרִים שֶׁדּוֹרְשִׁים

 

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֶּנִּי. אֲנִי בֶּאֱמֶת נוֹרְמָטִיבִי. יֵשׁ כָּאֵלֶּה

שֶׁצְּרִיכִים שֶׁחֲבֵרָה שֶׁלָּהֶם תִּתְאַפֵּר בָּרֶגַע שֶׁהִיא פּוֹתַחַת

עֵינַיִם אַחֶרֶת הֵם לֹא מְסֻגָּלִים לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ. אֲנִי

לֹא. אֲנִי אוֹהֵב שֶׁאַתְּ טִבְעִית. אֲבָל הַשְּׂעָרוֹת זֶה לֹא

חֵלֶק מִמֵּךְ. זֶה לֹא 'אַתְּ'. הַצִּיצִים שֶׁלָּךְ זֶה 'אַתְּ'.

אוֹקֵי, הֵם לֹא מֻשְׁלָמִים, נְפוּלִים קְצָת, כְּבֵדִים,

הַפְּטָמוֹת פּוֹנוֹת לְמַטָּה, אֲבָל הֵם שֶׁלָּךְ. הֵם הֲכִי אַתְּ.

 

יִחוּדִיִּים לָךְ. הַשֵּׂעָר? הַשֵּׂעָר זֶה סְתָם אִיכְס. לִכְלוּךְ.

אַתְּ נִקְבֶּרֶת תַּחְתָּיו. הוּא מַסְתִּיר אֶת הַיֹּפִי שֶׁלָּךְ. אֲנִי

רוֹצֶה לִרְקֹד אִתָּךְ סְלוֹאוּ בַּחֲתֻנָּה — מָה בִּקַּשְׁתִּי,

לִרְקֹד סְלוֹאוּ עִם חֲבֵרָה שֶׁלִּי — וַאֲנִי פָּשׁוּט לֹא מְסֻגָּל

לְהִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ. אֲנִי עוֹמֵד קָרוֹב מוּלֵךְ, וּמִיקָה — יֵשׁ לָךְ

שָׂפָם. אַתְּ אִשָּׁה עִם שָׂפָם! אִשָּׁה עִם שָׂפָם וְזָקָן. כְּמוֹ

גֶּבֶר. זֶה מַחְרִיד. אֲנִי מִצְטַעֵר, אֲבָל זֶה מֵעֵבֶר לְטֵרְן

 

אוֹף. אַתְּ אֲמוּרָה לִדְאֹג לְזֶה וּלְטַפֵּחַ אֶת עַצְמֵךְ. אֲנִי

לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת אַחְרַאי עָלַיִךְ וּלְהַזְכִּיר לָךְ כָּל הַזְּמַן —

זֶה מַתִּישׁ. אִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ אִשָּׁה

אֲנִי לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת זֶה שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתָךְ. זֶה לֹא הַתַּפְקִיד

שֶׁלִּי." הִיא כָּבְשָׁה אֶת מַבָּטָהּ בָּרִצְפָּה וְשָׁאֲלָה בְּשֶׁקֶט:

וְאִם הָיִיתִי בְּהֵרָיוֹן, וּכְחֵלֶק מֵהַתְּנוּדוֹת הַהוֹרְמוֹנָלִיּוֹת

הָיוּ פִּתְאוֹם מַתְחִילוֹת לִצְמֹחַ לִי שְׂעָרוֹת עַל הַפָּנִים,

 

אָז מָה? הָיִיתָ זוֹרֵק אוֹתִי עִם הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ בְּתוֹכִי בִּגְלַל

קְצָת שֵׂעָר? זֶה נִרְאֶה לְךָ הֶגְיוֹנִי בְּאֵיזוֹשֶׁהִי צוּרָה?

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁקּוֹרֶה, יוּבַל. הַגּוּף מִשְׁתַּנֶּה. אֲנִי בֶּנְאָדָם.

לֹא בֻּבַּת חַרְסִינָה וְלֹא נְקֵבָה מֵאֵיזוֹ פַנְטַזְיַת מְצִיאוּת

מְדֻמָּה שֶׁיֵּשׁ לְךָ. אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת אוֹן טוֹפּ אוֹף אִיט

כָּל הַזְּמַן — זֶה מְחַרְפֵן אוֹתִי — וְהַשֵּׂעָר פָּשׁוּט מַמְשִׁיךְ

לִצְמֹחַ. הוּא שָׁם. הוּא בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי. זוֹ תַּחְזוּקָה שׁוֹטֶפֶת

 

מְטֹרֶפֶת וּמֶגָה אִינְטֶנְסִיבִית בַּסְּטַנְדַּרְטִים שֶׁלְּךָ, וְיֵשׁ

עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹצָה לַעֲשׂוֹת בַּחַיִּים הָאֵלֶּה

חוּץ מִלְּנַהֵל אֶת כַּלְכָּלַת הַשֵּׂעָר עַל הַגּוּף שֶׁלִּי, מַיינְד

יוּ… אֵיךְ אֲנִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת אִתְּךָ אִם אַתָּה לֹא מְסֻגָּל

לְהָכִיל אַף שִׁנּוּי שֶׁחָל בִּי?" מַפַּל הַדְּמָעוֹת הַקְּצוּבוֹת

שֶׁנָּזַל עַל לְחָיֶיהָ זֶה מִכְּבָר הָפַךְ עַכְשָׁו לִבְכִי סוֹעֵר. הִיא

הָיְתָה כִּמְעַט בְּטוּחָה שֶׁגַּם בַּשִּׂיחָה הַהִיא עִם יוּבִי

 

זוֹ בְּדִיּוּק הָיְתָה הַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ פָּרְצָה בְּבֶכִי. "צְ'מְעִי,

מִיקוֹס" הוּא הִתְרַכֵּךְ קְצָת, "אֲנ'לֹא רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ

אֶת הַדִּיּוּן הַזֶּה. זֶה וִכּוּחַ מְיֻתָּר. אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים

בְּמַעְגָּלִים וְלֹא מַגִּיעִים לְשׁוּם מָקוֹם. אֲנִי מַרְגִּישׁ

שֶׁאֲנִי סְתָם שׁוֹפֵט אוֹתָךְ וְיוֹצֵא חָרָא אֲבָל כָּכָה זֶה

מִבְּחִינָתִי. אֵין פֹּה עִנְיָן. זֶה תְּנַאי הֲכִי בְּסִיסִי. זֶה

כְּמוֹ שֶׁאַתְּ מְצַחְצַחַת שִׁנַּיִם בַּבֹּקֶר. אָלֶף־בֵּית שֶׁל

 

טִפּוּחַ וּדְאָגָה לַגּוּף שֶׁלָּךְ. אָז פְּסֵדֶר, אֲנִי לֹא אוֹמֵר.

יֵשׁ מַצָּב שֶׁזֶּה לֹא פֵיר. אֲנִי דּוֹפֵק כַּפְכָּפִים, שָׂם חֻלְצָה

וְאַפְטֵרְשֵׁייב וְיָכוֹל לָצֵאת לָעוֹלָם, וְאַתְּ, סְתוֹמֶרֶת אַתֶּן,

צְרִיכוֹת לְהַשְׁקִיעַ יוֹתֵר. אַתְּ לֹא יְכוֹלָה פָּשׁוּט לְהַחְלִיק

לְתוֹךְ חֻלְצָה וְלָצֵאת. מָה לַעֲשׂוֹת, אַתְּ אִשָּׁה. יֵשׁ מִמֵּךְ

דְּרִישׁוֹת חֶבְרָתִיּוֹת אֲחֵרוֹת." הִיא רָצְתָה לְהַגִּיד: "כֵּן,

וְהִנֵּה כַּרְמֶל לְמָשָׁל בְּדִיּוּק פָּשׁוּט שָׂמָה חֻלְצָה וְיוֹצֵאת

 

וְאֵיתָן הֲכִי מְקַבֵּל אוֹתָהּ בְּכָל צוּרָה." אֲבָל הִיא יָדְעָה

כְּבָר מָה הוּא יַעֲנֶה, "יֵשׁ מַצָּב, אֲבָל כַּרְמֶל לֹא שְׂעִירָה!"

וְהִיא רָצְתָה לִצְעֹק "גַּם אֲנִי לֹא! אֲנִי לֹא! הַשְּׂעָרוֹת שֶׁלִּי

בְּהִירוֹת! בַּיָּדַיִם לְמָשָׁל. בַּגַּב. בַּתַּחַת. הָיִיתִי בְּלוֹנְדִּינִית

בְּתוֹר תִּינֹקֶת. אַתָּה יוֹדֵעַ אֵילוּ נָשִׁים שְׂעִירוֹת יֵשׁ? יֵשׁ לְךָ

מֻשָּׂג מֵהַחַיִּים שֶׁלְּךָ בִּכְלָל?! מָה, אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה זֶה

נָשִׁים בַּמְּצִיאוּת? לֹא רָאִיתָ גּוּף אֲמִתִּי מִחוּץ לִסְרָטִים

 

כְּחֻלִּים בַּמַּחְשֵׁב? זֶה הַכֹּל הוֹרְמוֹנָלִי מָה שֶׁיֵּשׁ לִי. זוֹ

תְּקוּפָה. זֶה יֵרָגַע מָתַיְשֶׁהוּ." הִיא רָצְתָה לִקְבֹּל אֲבָל

הַקּוֹל שֶׁלָּהּ נִסְתַּם בְּחֶנֶק דְּמָעוֹת עָבוֹת, גַּסּוֹת, מְחֻסְפָּסוֹת

שֶׁהִתְגַּבְּשׁוּ לָהּ בַּגָּרוֹן לְכַדּוּר מִפַּרְוָה. כַּדּוּר הָאָרֶץ מִפַּרְוָה.

פְּלָנֶטָה שְׁלֵמָה מִפַּרְוַת דֹּב גְּרִיזְלִי שֶׁהֻפְשַׁט מֵעוֹרוֹ. גַּם

עַכְשָׁו מִיקָה בְּקשִׁי נָשְׁמָה. הִיא הָיְתָה מְנֻתֶּקֶת לְגַמְרֵי.

שָׁכְחָה מֵהַפְּרֶזֶנְטַצְיָה, מֵהִתְקַבְּלוּתָהּ לְוַעַד הַמְּנַהֲלִים

 

בְּחֶבְרַת שַׁיין, מֵרְצוֹנָהּ לְהַמֵּם אֶת כֻּלָּם הָעֶרֶב בַּכָּרִיזְמָה,

בַּיֹּפִי וּבַחוּשִׁים הַמְּכִירָתִיִּים הַחֲרִיפִים שֶׁלָּהּ. הִיא צָפָה

בְּחָלָל חֲלָבִי וּסְטֶרִילִי לְגַמְרֵי כְּאִלּוּ רֹאשָׁהּ נֶעֱרַף וְהֻפְרַד

מִגּוּפָהּ, יְשׁוּבָה עַל מִכְסֵה הָאַסְלָה, כְּשֶׁסִּיְּמָה לְגַלֵּחַ אֶת גַּב

כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ. עוֹרָהּ הִבְהִיק בְּמִין זֹהַר אַדְמוֹנִי־עַרְמוֹנִי

עָדִין. זֶהוּ, חָשְׁבָה. הִיא נִקְּתָה אֶת כָּל־כֻּלָּהּ מִטִּנּוּף

שְׂעָרִי. הִיא מְזֻכֶּכֶת לְגַמְרֵי. עַכְשָׁו הִיא תֵּלֵךְ לְיוּבַל

 

וְהוּא יַעֲגֹב אֶת גּוּפָהּ כְּמוֹ הָיְתָה זַחַל מֶשִׁי חֲלַקְלַק,

עַד שֶׁתַּהֲפֹךְ לְפַרְפַּר בִּזְרוֹעוֹתָיו. הִיא נֶעֶמְדָה עַל הָאַסְלָה

וּבָחֲנָה בְּמַרְאַת הַשֵּׁרוּתִים הָרְחָבָה אֶת בָּבוּאָתָהּ

הַמְּשֻׁדְרֶגֶת, הַמְּטֻפֶּלֶת. הִיא הִתְבַּשְּׂמָה מֵהַצְּרִיבָה

הַחוֹרֶכֶת שֶׁחָשָׁה בְּעוֹרָהּ — זוֹ עִנְּגָה אוֹתָהּ לְגַמְרֵי.

לְפֶתַע קָלְטָה שֶׁרַק דָּבָר אֶחָד שָׁכְחָה. הִיא זִנְּקָה

מֵהָאַסְלָה וְהִתְקָרְבָה אֶל הָרְאִי. גַּבּוֹתֶיהָ הָעֲבוֹתוֹת —

 

תִּפְאֶרֶת הַפְּתִיחָה שֶׁל פָּנֶיהָ, עֲטֶרֶת עֵינֶיהָ. הִיא אָמְנָם

גִּלְּחָה בֵּינֵיהֶן, אַךְ בָּהֶן — סֵמֶל הַהֶכֵּר הָאָפְיָנִי לָהּ

כָּלכָּךְ — לֹא נָתְנָה לוֹ לָגַעַת גַּם בִּטְרִיפֵּי הַגִּלּוּחַ הֲכִי

קִיצוֹנִיִּים שֶׁהוּא אָכַף עָלֶיהָ. הִיא הֵחֵלָּה מְגַלַּחַת אֶת

הַגַּבּוֹת שֶׁלָּהּ בִּתְנוּעוֹת עֲגֻלּוֹת, מְקֻשָּׁתוֹת, הַרְמוֹנִיּוֹת,

כִּמְנַגֶּנֶת בַּסַּכִּין עַל כְּלִי מֵיתָר שְׁמֵימִי, חוֹבֶטֶת אַחַת לְכָל

כַּמָּה מְשִׁיחוֹת גִּלּוּחַ כָּאֵלֶּה אֶת הַסַּכִּין בְּחַרְסִינַת הַכִּיּוֹר

 

הָאֶלִיפְּטִי. הִיא נָגְעָה בְּסַהֲרוֹן מִצְחָהּ הַיְּמָנִי, הָעֵירֹם

וְהַחֶרְמֵשִׁי, וּצְמַרְמֹרֶת שֶׁחֶצְיָהּ נְעִימוּת וְחֶצְיָהּ חַלְחָלָה

עָבְרָה בְּעָרְפָּהּ. רַק אָז שָׁמְעָה אֶת הַדְּפִיקוֹת הָרָמוֹת

עַל דֶּלֶת בֵּיתָהּ, וְאֶת קוֹלוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר, אַב הַבַּיִת שֶׁל

הַמָּכוֹן, שָׁלוּחַ כְּמוֹ חֵץ, צוֹעֵק אֶת שְׁמָהּ כְּרַעַם מִתְגַּלְגֵּל:

"מִיס מִיקָה, אַתְּ שָׁם? הַכֹּל בְּסֵדֶר? מִיס מִיקָה?! אַף

אֶחָד לֹא כּוֹעֵס. בֶּאֱמֶת. אֲנַחְנוּ פָּשׁוּט מֻדְאָגִים. הָיָה כֶּנֶס

 

מְאֹד מַרְשִׁים! מָנִיפִיק. גְּלוּק וְיוֹאֵל תִּקְתְּקוּ אֶת הַמַּצֶּגֶת

כּוֹלֵל הַחֵלֶק שֶׁלָּךְ, וְדַנְסְקִי נָתַן נְאוּמֵי פְּתִיחָה וְסִיּוּם

קוֹלְחִים כְּמוֹ הַסֶּן, קְצָת הִתְעַצְבֵּן שֶׁנֶּעֱלַמְתְּ לוֹ בְּרֶגַע

הָאֱמֶת, אֲבָל הִזְכַּרְנוּ לוֹ כַּמָּה זֶה לֹא מַתְאִים לָךְ, אֵיךְ

הָיִית בְּהִכּוֹן לִקְרַאת הַפְּגִישָׁה הַזֹּאת. בַּסּוֹף הוּא הָיָה

שִׁכּוֹר מֵהַצְלָחַת הָעֶרֶב — לֹא עִנְיֵן אוֹתוֹ כְּלוּם. לְפָחוֹת

חֲמִשָּׁה בָּאיֶרִים דַּגְנוּ הַיּוֹם בָּרֶשֶׁת! הָלוֹ, מִיס מִיקָה,

 

אַתְּ שָׁם? רַק רוֹצִים לִרְאוֹת שֶׁהַכֹּל אֶצְלֵךְ סָה וָה בְּיַן,

מַה פִּתְאוֹם בָּלְעָה אוֹתָךְ אֲדָמָה כָּכָה? אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתִי?

אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת צִלְצוּל הַנַּיָּד שֶׁלָּךְ מִבִּפְנִים, מִיס מִיקָה…"

מִיקָה סִיְּמָה לְגַלֵּחַ גַּם אֶת גַּבָּתָהּ הַשְּׂמָאלִית וְאָז הִמְשִׁיכָה

אֶל הָרִיסִים וּמִשָּׁם אֶל תּוֹךְ גַּלְגַּל הָעַיִן — קוֹרַעַת בְּסַכִּין

הַגִּלּוּחַ אֶת רֶשֶׁת הַדַּיָּגִים שֶׁל הָרִשְׁתִּית. צַעֲקוֹתָיו שֶׁל

מַר אֱלִיעֶזֶר, אַב הַבַּיִת, הִתְעַמְעֲמוּ בִּבְלִיל זַעֲקוֹת הַכְּאֵב

 

וְאַנְחוֹת הַשֶּׁבֶר שֶׁלָּהּ. הִיא קָרְסָה כְּמוֹ כְּלִי קִבּוּל רֵיק,

חֵפֶץ חָלוּל. הַמַּהֲלוּמָה שֶׁל עַצְמוֹתֶיהָ בְּמַרְצְפוֹת הַפוֹרְמַיְקָה

בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה הִדְהֲדָה בְּכָל הַדִּירָה. אַחַר כָּךְ כֻּלָּם אָמְרוּ:

זֶה קָרָה בְּטָעוּת, תְּאוּנָה — תְּנוּעָה חַדָּה מִדַּי בִּזְמַן שֶׁיָּדֶיהָ

רָעֲדוּ מִלַּחַץ לִקְרַאת הַפְּרֶזֶנְטַצְיָה וְהִיא הָיְתָה נְתוּנָה בְּשִׂיא

הַחִפָּזוֹן וְהַהֵעָרְכוּת לַפְּגִישָׁה — פְּגִישָׁה שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה

לְהַכְרִיעַ אֶת הַכַּף וְלַחְרֹץ אֶת גּוֹרָל כָּל הֶמְשֵׁךְ הַקַּרְיֶרָה

 

שֶׁלָּהּ. נוּ, מָה לַעֲשׂוֹת, הֵם אָמְרוּ, ווֹרְקוֹהוֹלִיקִית. אֲנַחְנוּ

בִּתְחוּמֵנוּ מַכִּירִים לֹא אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם כָּאֵלֶּה. בַּמָּקוֹר?

בַּמָּקוֹר הִיא בְּסַךְ הַכֹּל נִסְּתָה לְהוֹרִיד שְׂעָרוֹת בַּשֶּׁחִי.

אֲבָל בַּדּוֹ"ח הַפְּסִיכִיאַטְרִי הָיָה כָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ:

הַפַּצְיֶנְטִית גִּלְּחָה לְעַצְמָהּ אֶת הָעַיִן בְּסַכִּין לֵיְדִּי

וֶנוּס. לְטַעֲנָתָהּ רָצְתָה לְוַדֵּא שֶׁלַּהַב הַסַּכִּין חַד דַּיּוֹ.

הִיא פָּשׁוּט אַף פַּעַם לֹא הִרְגִּישָׁה חֲלָקָה מַסְפִּיק.

[mc4wp_form id="1006521"]