אני מכירה את שיר כבר כמה שנים. שיר היא אחת הנשים הכי חסרות בושה שהכרתי בחיי. היא מגדירה את עצמה בהומור כ"בהמה" אבל אני חושבת שהיא אשה נהדרת, חסרת מעצורים ובאירועים אקטיביסטים שהיא לקחה בהם חלק – היא תמיד הייתה דמות בולטת וקולנית. היא גם כותבת נפלא, אוטו-דידקטית, גאונה לא מאובחנת ומצחיקה ברמות שאי אפשר לתאר.
מתחת לכל זה, שיר, בת 27, חיה חיים כפולים שגם אני שמכירה אותה כבר כמה שנים לא ידעתי עליהם. היא שורדת זנות, מכורה נקייה, שורדת התעללות מינית בילדותה, ואת כל הדברים האלה כמעט שאף אחד לא יודע. לפני שנה היא "עלתה על ניקיון", כבר לא נוגעת בסמים או באלכוהול ובחודשים האחרונים גם לא עסקה בזנות. המעידה האחרונה הייתה לפני חצי שנה, כשלא היה לה כסף בכלל.
איור: איתי רווה
הסיפור של שיר הוא סיפורן של נשים רבות שהיו או שעדיין נמצאות במעגל הזנות והן מסתירות את זה. נשים שנפגעו מינית בילדותן, למדו להסתיר, לחיות בצל, לא טופלו כראוי או בכלל, למדו דפוסי חיים הרסניים בעל כורחן והגיעו לזנות שבמרבית הפעמים מלווה גם בשימוש בסמים. הן נמצאות במעגל של בושה והן לא מוכנות לשלם את המחיר של החשיפה. שיר רוצה לספר את הסיפור שלה כדי לתת תקווה לאחרות וכדי שאנשים יבינו שזנות היא אסון בלתי הפיך. לשיר קרה אסון מעשה ידי אדם.
ניתוק בין הגוף לנפש
שיר למדה בגיל צעיר מדי את היכולת לנתק בין הגוף לנפש, ניתוק שהיא תרבה להשתמש בו במהלך חייה. היא הייתה שקופה להוריה, שקופה למערכת החינוך ושקופה בכל תחנה שבה היא עברה בחייה. בגיל 12 גילתה שיש יתרונות ליכולות ההישרדותיות שרכשה עוד בילדות.
בגיל 3 היא עברה התעללות מינית מקרוב משפחתה שמבוגר ממנה בשנים רבות. ההתעללות הזאת נמשכה שנים רבות, בכל פעם שהוא היה מגיע לבקר והיא נפסקה רק כשהוא חדל להגיע לבית הוריה. היא זוכרת מאותה תקופה את הכאבים הפיזיים, את המתנות שהוא היה מביא לה ואת החובה לשמור על כל זה בסוד. היא אהבה אותו כילדה ועד היום היא מרגישה אשמה שהיא מספרת את הסוד הזה, למרות שברור לה שהוא פגע בה בצורה אנושה.
אותו דפוס שנחרט אצלה בילדות המוקדמת, המשיך ללוות אותה והיום היא נאבקת בו בכל מאודה. כשהייתה בת 6, היא למדה שנהג ההסעות שהיה מסיע אותה לבית הספר יביא לה מתנות, כמו ספרים שאינם לגילה ומשחקים שהיא רצתה, אם היא רק תיענה לדרישותיו המיניות. כבר אז ידעה ששימוש בגוף הוא אופציה ועליה, שוב, לשמור את זה בסוד.
הוריה לא ראו. אימא שלה מלכתחילה לא רצתה להביא ילד לעולם ואבא שלה היה אלכוהוליסט אלים, אבל כזה שמתפקד ועובד. על פניו, זו משפחה ליברלית, תל אביבית, רגילה ומתפקדת. "הם לא התייאשו ממני, הם ממילא אף פעם לא ניסו לאהוב אותי", היא מסבירה. כשהפרשה של נהג ההסעות התגלתה, שיר קיבלה עונש מהוריה כי מבחינתם היה לה חלק בדבר הזה. היא הייתה אשמה.
בגיל 7 היא החלה לחוות התקפי זעם נוראיים שכללו אלימות, התפרצויות כעס וצעקות. הוריה לקחו אותה לפסיכיאטר שאבחן אותה תוך רבע שעה כאישיות גבולית ונתן לה כדורים אנטי-פסיכוטיים. הוא לא חשב שזו פוסט טראומה.
לאורך כל השנים היא הייתה מבודדת חברתית, עברה חרם אינסופי בגן ובבית הספר ומצאה מקלט בקריאה, מוזיקה וסרטים. אף אחד לא הבין, ואף אחד גם לא ניסה להבין.
עשיתי את דיל חיי
בתחילת גיל ההתבגרות, בגיל 12, היא התחברה עם כמה נערות מעט מבוגרות ממנה. הן הלכו ביחד למסיבה אבל מפאת גילן לא נתנו להן להיכנס. שיר לא התכוונה לוותר. היא עשתה עיניים לסלקטור, הלכה איתו הצידה, עשתה איתו מין אוראלי, נכנסה למסיבה עם החברות והרגישה מלכת העולם. "הרגשתי אהובה ומקובלת, החברות שלי היו מרוצות, עשיתי את דיל חיי", היא משחזרת בחיוך שנראה בעיקר מובס.
בגיל 14 עזבה את הבית. היא הייתה יוצאת למועדונים. "הייתי מגיעה למסיבה וכשגבר היה מתחיל איתי, הייתי אומרת לו שתמורת אלף שקל – הוא יכול לזיין אותי". הם היו משלמים, לפעמים היא הייתה הולכת לישון איתם ולפעמים לא. לפעמים הייתה הולכת לבית הספר ולפעמים לא. בשלב הזה, יכולת הניתוק שלה כבר לא עזרה מול מציאות אלימה וקשה.
אני מתעקשת איתה ומנסה להבין איפה היה בית הספר, איפה היו החברות, ההורים – איך בשום תחנה הרכבת הזאת לא עצרה. "אני ומכורות כמוני אלופות בהסתרה. הייתי מכוונת את הסמים בהתאם למה שהייתי צריכה לעשות באותו זמן. אם הייתי צריכה להיראות סביר, הייתי לוקחת ממריצים. עשיתי רושם תפקודי והבאתי ציונים גבוהים כך שלא היה נראה לאף אחד שמשהו לא בסדר".
שאלתי אותה איך היא הרגישה באותו זמן, מה היא סיפרה לעצמה. "כלום, לא הרגשתי כלום, הייתי מסטולה כל הזמן". סמי מסיבות, אסיד, MD, DMT, קטמין ובהמשך גם קראק והרואין. הכל כדי לא להרגיש.
אני שואלת אותה מה ממכר בזנות. "הרגשתי מלכה, הרגשתי סופרסטאר. הייתי במסיבות שוות, הבאתי סמים שווים ואנשים משלמים לי על סקס סכומים היסטריים. הכסף אמר לי שאני שווה, רצויה ואהובה".
הם נראו לי סמרטוטים
בשלב מסוים, היא הכירה בן זוג שגם היה מכור והיה אלים כלפיה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הגיעה לזנות רחוב. היא זוכרת את הרגע הזה, כי אז הבינה לראשונה שהיא זונה. מפגש עם קליינט ברכב הביא אותה לתחתית שהיא לא הכירה עד אז. היא לא הצליחה, יצאה מהרכב, חזרה הביתה וגורשה חזרה לרחוב על ידי אותו בן זוג מכור.
"הרגשתי כאילו אתמול, כשרקדתי באיזו מסיבה, מסוממת מאסיד, הכל היה מעולה והנה עכשיו אני פה ברחוב נכנסת לרכב של קליינט. זה נראה לי כאילו אתמול היה מדהים ועכשיו אני בתחתית. לא הבנתי שזה בכלל עוד מאותו דבר", היא מספרת.
את השנים שאחרי היא העבירה בין מערכות יחסים קשות, ניסיונות להשתקם, כישלונות, הסתרה מתמדת של השימוש בסמים ועבודה בזנות שנועדה לממן את השימוש בסמים.
היא למדה שקליינטים מגיעים מכל קצוות החברה, סלבס, חברי כנסת, חרדים, חילוניים, מנקי רחובות – הכל כולל הכל וכולם מחפשים רק דבר אחד – חור. על אלה העשירים היא מספרת שהם הכי גרועים: "הם רוצים להפעיל כוח, להיות אלימים, מכאיבים ולשלם כמה שפחות. הם תמיד יעדיפו את הזונות שאיבדו צלם אנוש".
היו גם אחרים שנתנו עוד כסף אם חשבו שהיא במצב בריאותי לא טוב. היו גם את אלה שניסו לגלגל שיחה אבל אותה זה לא עניין. היו את אלה שהכו אותה, היו את אלה שלא שילמו, היו את אלה שלא הצליחו לגמור והיו את אלה שהיא שתתה איתם כל כך הרבה עד שהם נרדמו והיא הייתה לוקחת להם את הכסף ובורחת. "הסתכלתי על כולם כסמרטוטים, איזה מין בנאדם אתה אם אתה משלם לי על מין. רציתי לדפוק אותם, הם נראו לי כמו אנשים חסרי עמוד שדרה, הם הגעילו אותי".
אני שואלת אותה איך היא רואה את החיים שהיו לה עד השיקום המשמעותי שהיא עוברת בימים אלה. "נולדתי מכורה, עם הרס עצמי גדול והסביבה שלי שיתפה פעולה עם היצר הזה. חייתי חיים שהם מוות, חור שחור, ראיתי מלא אנשים מתים סביבי והייתי מתה בעצמי. סמים וזנות זה שקר אחד גדול. לא הרגשתי כלום, הייתי בוואקום, הכל שקרים כי את האמת אי אפשר לשאת. היה לי קל להרוג את עצמי עם סמים וזנות כי ממילא לא הרגשתי כלום".
בכל התקופה הזאת היא עברה יותר מעשי אונס ממה שתוכל לזכור וזה בלי לספור את אלפי הקליינטים איתם הייתה. "יש את האמירה הזאת של גברים, 'איך אפשר לאנוס זונה', וזאת אמירה שממחישה בדיוק את היחס לנשים בזנות, כאילו הן כלום ושום דבר".
ההחלטה ללכת לשיקום הגיעה אחרי אונס אלים במיוחד ואכזרי מכדי לתאר. אחרי אותו אונס היא התאשפזה לכמה ימים. כשחזרה לעצמה, חתמה על ויתור להמשך האשפוז בבית החולים ונכנסה למיטה לחודשיים של סמים, חובות, מנות יתר, אשפוזים ואובדן הכרה עד שערב אחד היא הבינה שיש בפניה שתי אפשרויות: להתאבד או להיגמל.
יש דברים בלתי הפיכים
עוד באותו ערב היא הרימה טלפון לחברה ששלחה אותה עוד באותו ערב ל-NA (מכורים אנונימיים). שיר משחזרת את הערב הזה: "הגעתי גמורה מסמים ומלוכלכת. ראיתי שם אנשים כמוני שמריחים טוב, שנראים מאושרים, עם תקווה ועם עתיד. החלטתי שאני רוצה להיות הם ואני הולכת לנצח. קיבלתי שם הבנה, אהבה ואכפתיות שלא ידעתי שיש בעולם. הרי בסוף – זה כל מה שרציתי, אהבה".
לשיר קרה נס כשהיא החליטה להיות הנס של עצמה. אחוזי הנגמלים לאורך שנים הוא מזערי והשימוש בפעם השנייה או השלישית הוא אכזרי הרבה יותר. היא נקייה כבר שנה. מבחינתה, חזרה לזנות משמעותה חזרה לסמים וחזרה לסמים היא חזרה לזנות. משניהם היא מפחדת פחד מוות.
- זה רק כסף תמורת מין, זה לא זנות
- בית הספר שמסביר לזנאים למה אלוהים לא "נתן לאשה כוס כדי שתוכל להתפרנס ממנו"
אבל יש דברים בלתי הפיכים. יש לה משברים, סיוטים בלילה על קליינטים, פלאשבקים, ניתוקים, חוסר שינה והפעם – אין לה משככי כאבים כמו סמים או אלכוהול. לפעמים, כשהיא נוסעת עם חברה באוטו, היא מרגישה את המושב יורד אף על פי שהמושב לא באמת יורד. היא שומעת את הדלתות ננעלות אף על פי שהן לא ננעלו. היא מריחה ריחות, מרגישה מגע, מרגישה בגוף דברים שלא קורים במציאות. "בפעם הראשונה אני מרגישה חיה ועדיין יש בי משהו מת ואני לא יודעת אם זה אי פעם ישתנה. בחיים אני לא אהיה נורמלית ובחיים לא אהיה במצב נפשי יציב. אפשר לצאת מהזנות אבל משהו מהזנות נשאר בפנים".
אני שואלת אותה מה היא הייתה אומרת לשיר של לפני שנתיים. "כשעבדתי ברחוב והיו מתנדבות שהיו ניגשות אלי, הייתי צועקת עליהן שיעופו ממני ומה הן מבינות בכלל מהחיים שלהן. חומת ההכחשה היא מטורפת. אם מי שאני היום הייתה מדברת עם מי שהייתי אז – הייתי שוברת לה בקבוק וודקה על הראש".
אני שואלת אותה מה דעתה על הסטטיסטיקה המבעיתה של שיעורי החזרה לזנות ושימוש בסמים, אם זה לא מייאש אותה. "לא, זה לא מייאש אותי. התמסרתי לטיפול, יש לי אמונה בדרך הזאת. יש לי אמונה שאם אני אעשה טוב, יחזור אלי הטוב כי זו הדרך של העולם".
שיר חולמת ללמוד קולנוע, לעשות סרטים, לכתוב שירה. היא רוצה זוגיות וילדים. היא לומדת עכשיו לחיות: "למדתי לאהוב את עצמי, להתלבש בבגדים נקיים, לבשל לעצמי ולעשות דברים שאני אוהבת, גם אם זה fake it till you make it. אני לומדת לתפקד בחברה, לאהוב את עצמי ואני רוצה לעזור לעצמי".
החרטה הכי גדולה של שיר היא כלפי חברות שבהן היא פגעה. היא לקחה מהן כל מה שאפשר היה במניפולציות, "ערפדית של רגש", להגדרתה. "לא הייתה לי כוונה להרע אבל רציתי אהבה כדי למלא את הבור הענק שיש בי וזה הביא להתנהגויות שאני היום מתביישת בהן. היום אני נזהרת מזה".
הרוב המכריע של נשים בזנות עברו פגיעה מינית בילדותן. שיר מציבה שאלה ועונה: "איך לא כל מי שעברה מגיעה לזנות? כי ראו אותן איפשהו בדרך. מישהו בחיים שלהן, בשלב מוקדם יחסית, זיהה שקרה משהו והציל אותן מחיים כמו שלי היו. אותי לא ראו ולא הצילו בזמן".
[mc4wp_form id="1006521"]
