ביום שבת, בזמן שאנשי התאגיד (ואני ביניהם) הפגינו בתל אביב נגד סגירת מקום עבודתם, כמה עשרות פעילים מחו מול בית ראש הממשלה בירושלים, על העובדה שאברה מנגיסטו עדיין נמצא בשבי החמאס בעזה. הם מחו נגד אוזלת ידה של הממשלה בעניין, ונגד אדישות הציבור לסיפורו של הנער שיצא מביתו בזמן מבצע "צוק איתן", ועדיין לא חזר.
אברה מנגיסטו – נעדר מסדר היום הציבורי
במסגרת עבודתי בחטיבת החדשות של התאגיד מוניתי לעקוב אחר ההתפתחויות בסיפורו של מנגיסטו, והייתי בקשר עם הפעילים המרכזיים במאבק להשבתו. ההפגנה הזו הייתה נדבך חשוב במסגרת המאבק כפוי הטובה הזה שהם מנהלים. מאבק סיזיפי וארוך, שההישגים בו מועטים.
בתל אביב, מול קריית הממשלה וליד מגדלי עזריאלי, הפגינו כמה מאות אנשים. זכינו לסיקור נרחב. כל כלי התקשורת היו שם, קוליגיאליים לחופש הביטוי וקשובים למצוקה של עובדי התאגיד החדש שאמור היה להחליף את רשות השידור. הדיל שנרקם בין נתניהו לכחלון – שלוקח קצת מזה וקצת מזה – נראה לכולנו הזוי, אפלולי, מטונף מאינטרסים אישיים של פוליטיקאים. השידור הציבורי יורד לטמיון ואנחנו איתו, על המשרות שקיבלנו ועל המשרות שעזבנו כדי לייצר אותו.
הם נשארו שם להפגין לבד, בלי תקשורת שתספר את סיפורם. דימוי: דניאלה שניצר
להפגנה בירושלים, של פעילי המאבק לשחרור אברה מנגיסטו הגיעו קצת פחות מחמישים אנשים. מהדרום הרחוק, מתל אביב וממקומות שונים בארץ. הם הפגינו, עמדו מול בית ראש הממשלה בירושלים, אך לא זכו לסיקור תקשורתי. הם נשארו שם להפגין לבד, בלי תקשורת שתספר את סיפורם ובלי אף גורם שיפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות.
בסיפור של מנגיסטו יש את כל מה שהתקשורת הישראלית אוהבת – משפחה קשת יום, אויב אכזר מעבר לגדר והמון המון מסתורין. בכל זאת, חלפו כמעט שנתיים מאז התוודענו להיעלמותו של הנער, וההתלהבות סביב הסיפור דעכה, המשפחה נשכחה וסביבה נשארו רק כמה פעילים מסורים וגופי תקשורת עצמאיים שעומלים להחזיר את הסיפור לסדר היום הציבורי. ההפגנות כבר מזמן לא מסוקרות בערוצי הפריים טיים באופן בו סוקרו באותו אביב זועם (כששלוש פרשות התפוצצו במקביל – סלמסה, פיקדה ומנגיסטו).
את ההפגנה של מוצאי שבת היינו אמורים לצלם. בסופו של דבר אף אחד מאיתנו – אנשי חטיבת החדשות של התאגיד – לא הגיע אליה, אפילו לא כדי לתמוך. היינו צריכים לשמור על מקום העבודה שלנו, שתכנן לסקר את ההפגנה הזו ולשדר אותה לציבור.
במקום לעשות את שירותנו, לתעד את הדבר שבשבילו הוקמנו, נגררנו בצעדים כבדים (לפחות אני) לקריית הממשלה, במרכז תל אביב.
***
תקשורת ציבורית, כזו שלא מונעת משיקולי רייטינג צרים ולא עשויה מהחומרים של התקשורת המסחרית היא תקשורת שמסקרת סיפורים כאלה. כשמעל צווארה לא מונחת חרב תקציבית מאיימת והיא לא חייבת טובות לאף מפרסם, היא יכולה להעז ולהאיר זרקור על פינות אפלות בציבוריות הישראלית. פינות אפלות כמו היחס ליוצאי אתיופיה, כמו האדישות לסיפורו של אברה מנגיסטו. פינות שבישראל 2017 מוצאות מקום רק בעיתונות העצמאית, זו שבאמת לא תלויה בדבר ולא חייבת כלום לאף אחד, מלבד לקוראיה.
כל כלי התקשורת היו שם, קוליגיאליים לחופש הביטוי וקשובים למצוקה של עובדי התאגיד
הערוצים האחרים, המסחריים, אפילו שחרטו על דגלם ערכים חברתיים, עדיין מתקיימים על כספי המפרסמים ועל כן הרייטינג הוא השיקול מספר אחת בפרסומם של סיפורים. ולא הכל סקסי מספיק, לא הכל מתגמל ברייטינג. התעוזה קיימת לעיתים, אבל היא מצטמצמת למרחב הקטן בו היא יכולה להתקיים.
כשאתה ממומן מכספים ציבוריים, עבור הציבור, במטרה שתשדר את הדברים שמשמעותיים לציבור, שתסקר באופן הגון והוגן סיפורים, שתחשוף את הציבור לנדבכים שהוא לא נחשף אליהם בשידור המסחרי – יש לך מרחב גדול יותר להעז.
אתה יכול לבחור את הסיפורים שערוצים אחרים מתרחקים מהם, חוששים מערכם הריינטינגי הנמוך; אתה יכול להיות הפנס שמאיר על הרחובות הקטנים והצרים שמפחיד ללכת בהם; אתה יכול לקחת מצלמה לשכונת נווה שאנן בתל אביב ולספר את סיפורם של הפליטים – ושל התושבים; אתה יכול לנסוע לקריית שמונה ולאשדוד, ולהביא את קולותיהם של האנשים שכבר שנים מחכים שיפתחו להם בית חולים קרוב.
כשאתה חופשי משיקולי רייטינג אתה יכול לנסוע במוצאי שבת ולצלם הפגנה של חמישים אנשים מול בית ראש הממשלה, שמפגינים נגד אדישות הציבור. ציבור שאנחנו קיבלנו עלינו לחשוף לסיפורים שהוא לא ישמע באף ערוץ פופולארי אחר.
לא מעט אנשים בוחרים ב-2017 בעיתונות עצמאית, שמאירים גם הם סיפורים פחות פופולאריים, לעתים יותר חשובים. הפריים טיים הישראלי, נראה לפעמים, זנח את הסיפורים הללו, שלא מגיעים לקהל רחב מספיק על מנת לעורר שינוי אמיתי.
התאגיד אמור היה להתחרות בשני הערוצים המסחריים המובילים בארץ, ולשדר מהדורת פריים טיים בשמונה בערב. ידו חופשית לייצר כתבות שלפעמים קשה יותר להכיל, הכתבות שהפריים טיים המוכר לנו מעדיף להניח בצד. כשאתה ניזון כלכלית מאמון הציבור אתה יכול להיות השופר שלו, העיניים והאוזניים.
אז לא הייתי בהפגנה למען שחרורו של אברה מנגיסטו. מעלתי בתפקידי העיתונאי, ולא תיעדתי אותה. במקום זה, מצאתי את עצמי אתמול שוב במרכז תל אביב, מפגינה כדי שנוכל לעבוד. מתראיינת לכלי תקשורת והופכת בעצמי להיות הסיפור. מפגינה כדי שבהפגנות הבאות אוכל להיות בצד השני של המצלמה.