"כל לילה זה יהיה ככה. אין לנו בית אחר. אנחנו פונים לרון חולדאי – לא ניתן לך לישון. ארגזים, ליפתא, גבעת עמל, כפר שלם – כולנו פה. לא תעשו ביננו הפרד ומשול, לא תפנו אותנו מהבית שלנו", צועקת במגפון ליאת, פעילה ותושבת שכונת הארגזים. "קואליציית השכונות" הגיעה אתמול בערב (28.6.16) לשכונה, לאחר שבמהלך הבוקר, באי כוחו של שעיה חשכורי, היזם בעל הזכויות על השטח, חתמו על הסכם פינוי עם משפחה נוספת מהשכונה.
- שכונת הארגזים: הכביש יעבור מעל הצריף של סלימה
- רק מי שתמיד היתה קורת גג מעל ראשו יכול לחשוב שמגורים גרועים הם התחתית
- פינוי בינוי- סיפורה של שכונת הארגזים
השכונה המכונה "שכונת הארגזים" שבדרום-מזרח תל אביב, נוסדה קרוב לקום המדינה. עולים חדשים ממדינות ערב שוכנו בבתי הערבים שננטשו בשכונה אחרי הלחימה, אבל התושבים החדשים לא קיבלו בעלות על הקרקע, למרות שזו הוכרזה כאדמת נפקדים.
מכרז לתכנית פינוי-בינוי בשכונה התפרסם ב-1998, וזכו בו הקבלן ישעיהו חכשורי ושותפו אבי יוחנן תמורת כמיליון שקלים, והם קיבלו את הזכות לבנות בשטח השכונה 1,200 יחידות דיור, תוך פיצוי המשפחות המפונות. נקבעו פיצויים למי שיסכים להתפנות בהסכמה, ופיצויים נמוכים בהרבה למי שלא יהיה מוכן להתפנות.
חברת "דנקנר השקעות" רכשה חלק מהזכויות בפרויקט ב-2006, והזכויות הועברו ליצחק תשובה. בינתיים, הבנייה, שהיתה אמורה לצאת לדרך ולהסתיים, לא תפסה תאוצה והמכרז מוארך כל פעם מחדש. מרבית התושבים נשארו בשכונה ונמצאים בסכסוכים עם הקבלנים, בעיקר בגלל שרשימת המשפחות המיועדות לפינוי מעולם לא הוסדרה באופן סופי. הרשימה המקורית שצורפה למכרז הצהירה על 167 משפחות מיועדות לפינוי, בזמן שחשכורי הסתמך על רשימה עצמאית שערך, עם 440 משפחות.
תושבים רבים מעוניינים להישאר בבתים בהם הם חיים עשרות שנים, ואלה שמעוניינים לעזוב – לא מקבלים פיצוי הולם על הקרקע והנכס שלהם.
"התאחדנו ונצא למלחמה, לא רק קריאות במגפונים – זו מלחמה נגד הממסד", אומר יוסי מגבעת עמל. "ראיתי בשכונת הארגזים בדיוק את אותה ההתנהלות, להחתים על בית עתידי, בעוד עשור, ללא ערבויות".
"יש לי כאב ראש מכל היום הזה", אומרת ש', אישה כבת 80 שביקשה להישאר בעילום שם. הבוקר היא חתמה על הסכם פינוי מביתה. "כמו שנכנסים לכפר ערבי ותופסים מחבל, ככה הרגשתי – חשודה. בחמש בבוקר היו סביב הבית שלי שוטרים, חיילים… איימו עליי שאחתום, ואם לא אחתום – יפנו אותי באופן מיידי". את הבית קנתה משפחתה של ש' לפני 60 שנה, את סכום הפיצוי שהבטיחו להם היא מסרבת לחשוף – במסמך עליו חתמה קיים סעיף לפיו אסור לה לדבר על תוכנו עם אף אחד.
"כל השכונה באה בבוקר, גם מגבעת עמל ושאר השכונות… אנשים שרצו לעזור", מספרת ש'. "אבל זה מנהל מקרקעי ישראל, ביחד עם בית המשפט ורון חולדאי והמשטרה – כולם עלינו עושים יד אחת. אחי גר לידי, אשתו נפטרה, והבן שלו נלקח לחדר בלי מזגן ומנעו ממנו מים כדי שמהלחץ הוא יחתום על הסכם. אח שלי בן ה-80 פונה לפני שלושה חודשים, את הכסף הם עוד לא קיבלו. תכתבי גם שאף חבר כנסת לא בא לכאן לפגוש אותנו, להיות אתנו".
ההפגנה, שמתחילה בתוך השכונה, יוצאת לכיוון הכביש. רכבים נחסמים מלהמשיך בדרכם ובמגפון מושמע השיר "כאן" של אורנה ומשה דץ. התושבים שרים בהתלהבות ורוקדים כשאחד השוטרים מודיע ברמקול שיש להם עשר דקות להתפנות מהכביש. רכב מנסה לעקוף את שורת המפגינים וכמעט דורס מפגין. רק כשמישהו מסביר לנהג למה מתקיימת ההפגנה, הוא מביע הזדהות ומפסיק לצפור.
ד"ר הני זובידה, שהפגין יחד עם התושבים, נעמד מול השוטרים ומנסה לספר להם את סיפור המאבק על השכונה; "ראש עיריית תל אביב, שהוא ראש עירייה ולא ראש עיר, יחד עם ביבי וכחלון – הם האחראים למצב הזה. כל איש זכאי לקורת גג מעל ראשו ודלת לפתוח כשהוא מסיים את היום. המחאה הזו היא לגיטימית ומשטרת ישראל צריכה לתת לה להתקיים. ואתם יודעים מה הכי כואב? שהאנשים שמפגינים ואתם – כולם אותם האנשים: השקופים שהמדינה הפקירה. כולכם גדלתם אתנו, וזו הדמגוגיה הזולה של הממשלה, זה ה"הפרד ומשול". חברה נמדדת בחוליה החלשה ביותר בשרשרת שלה – ואתם היום עוזרים לנתק את החוליה הזו מהשרשרת, אין דרך להצדיק את מה שאתם עושים פה היום".
צילומים: נועה בורשטיין-חדד
המפגינים יורדים מהכביש ומוחאים כפיים, "חמישה בניינים הוא הולך לבנות פה, דייר אחד הוא לא מתכוון לשכן שם!" צועק אחד המפגינים. צעירי המפגינים דופקים על קירות המתכת שמשמשים כקירות הבתים של רבים מדיירי השכונה, מרעישים ומרעידים את דרום-מזרח תל אביב.
עמי, תושב השכונה, לוקח אותי לבית אחד מיני רבים, שדייריו לא יצאו הלילה למחות. "אני חייבת להראות לך את זה, אבל אל תיבהלי כשתיכנסי, טוב? אנחנו אולי נעיר אותם אבל לא נורא, זה מאד חשוב לי שתראי. אלה אנשים שחתמו על הסכם פינוי עבור 50 אלף שקלים. זו דירה שהם קנו ב-100 אלף. הבעל חטף התמוטטות עצבים מהחובות והעבודה, יש להם חמישה ילדים. אם הם לא היו חותמים הם היו עומדים בפני פינוי מיידי".
בדרך לבית אנחנו מדלגים מעל מכשולים רבים וכמעט בלתי נראים בשל החושך ששורר בשכונה הנשכחת; בורות ושלוליות מים מזוהמות, ושני רכבים שרופים שעודם מעלים עשן. "אל תיבהלי", עמי אומר שוב. אנחנו דופקים על הדלת מפח, עליה כתובים בטוש השמות, "סיוון ואמיר". כשאני נכנסת לבית, אני מרגישה את קרירות המזגן הפועל. "מזל שאת זה לפחות יש להם", אומר עמי, "תראי את החורים בדלת. הפחד שלי הוא שייכנס להם איזה נחש צפע לבית". במטבח הארונות שבורים, הכיור ידע ימים טובים יותר, ערימה של בגדים על שולחן האוכל. "אין לנו ארונות", סיוון מתנצלת. "ניסיתי כמה פעמים לפנות לקבלן, שיבוא רק לראות אותנו, אבל הוא לא רוצה לראות – אם הוא יראה, זה יכאב לו".
"שתביני שאלה האנשים הכי שקטים בשכונה", אומר עמי, "כדי לא להגיע לבתי משפט, הם חתמו על מה שנתנו להם, אפילו לא סיפרו לנו – אם הם היו מספרים, לא היינו נותנים להם לחתום. הם קנו בית בתום לב מאדם, כי רצו קורת גג, וכשאמיר עבר את ההתמוטטות בעבודה הם כבר לא יכלו אפילו לשפץ פה. מה שאת רואה זה מה שיש להם".
אמיר ישן בסלון, לצדו עריסת תינוק. בחדר הנוסף שבדירה ישנים חמישה ילדים מכורבלים יחד במיטת קומתיים ומזרון על הרצפה. "ילדים… אחד אחד, שקטים, מלומדים, קללה אחת לא תשמעי מהם. כל הבניינים היפים שהולכים לבנות פה… שרק יתנו להם שלושה חדרים…" אומר עמי.
"הבנו שאם אנחנו לא חותמים עכשיו, הפינוי יהיה מיידי, ואין לנו לאן ללכת", אומרת סיוון. "ככה לפחות דחינו את זה בשנה וחצי, ונקבל מהם גם קצת כסף. זה כאילו שמו לנו אקדח ברקה – 50 אלף שקלים ושנה וחצי עד לפינוי, או אפס שקלים ופינוי מיידי. מי לא יחתום? אני לא יכולה להזמין לילדים חברים הביתה, אפילו בייביסיטר אני לא מביאה – אנשים מפחדים לבוא לפה וגם לנו זה לא נעים… לא קל לגור פה ואני באמת לא מבקשת הרבה, רק קורת גג נורמלית, שני ילדים בחדר".
אנחנו יוצאים מהבית של אמיר וסיוון, בחזרה לעבר רחוב הלח"י והכניסה לשכונה. ההפגנה כבר מתפזרת, האנשים התאספו לשיחות על מפתני הבתים. מהמבוגרים אפשר לשמוע סיפורים על הקמת השכונה, על כפר שלם הסמוך, ועל שכונת התקווה. "כשהתחילו מאורעות 47, הערבים ברחו מפה ונשאר ריק", מספר אחד הגברים. "ההורים שלי באו לפה ויישבו את המקום. בכפר שלם עוד קיים הקבר של השייח' סלמה… ובשבילם (הממשלה – נ.ב.ח) אנחנו בדיוק כמו הערבים, בשבילם אנחנו עזה".