25 שאלות העברנו למשרד הבינוי ביום ראשון השבוע. רובן אמורות להיות פשוטות למענה, מאחר שהשר ומנכ"ל משרדו חזרו על הנתונים בימים האחרונים שוב ושוב. אבל בדוברות משרד הבינוי, שמיתג את עצמו מחדש (מי צריך שיכון?) מתקשים להשיב.
ביום שני אחרי הצהריים הסביר לי דובר המשרד כי להערכתו יידרשו עשרים ימים כדי לענות לנו. אי אפשר היה לפספס את העייפות בקולו, אלו זמנים לא פשוטים עבורו. לכן עניתי בנימוס שנמתין. זכאי הדיור הציבורי ממתינים לפעמים לתשובות שנים, אם הם בכלל זוכים לתשובה, אז מהם עשרים ימים של המתנה לכמה שאלות בהשוואה למצבם.
את השאלות העברנו בעקבות כתבת התחקיר המצוינת של חיים ריבלין בחדשות ערוץ 2 והוויכוחים הסוערים שהתעוררו בעקבותיה בין שר הבינוי אורי אריאל ומנכ"ל המשרד שלמה בן אליהו לבין ריבלין. (גילוי נאות: עבדתי בדסק התחקירים של חדשות ערוץ 2 ביחד עם ריבלין).
תקציר מהיר למי שלא עקב אחרי האירועים. התחקיר חשף ניסיון למכור יותר מ-300 דירות דיור ציבורי שמוחזקות על ידי עמותות, ארגונים וגופים, רבים מהם (אבל ממש לא כולם), בעלי זיקה למגזר הדתי-לאומי ומקורבים לבית היהודי. "הדירות מוצעות למכירה בלא מכרז ובמחירי רצפה", הסביר ריבלין בתשובה לטענות השר על "השקרים בתקשורת". המחיר לא נקבע, כתב ריבלין, "כמקובל על פי הערכת שמאי אלא חושב באופן הבא: שכר הדירה הנמוך שמשולם כיום (בין 800-250 שקלים לחודש לדירה – שערורייה בפני עצמה!) כפול 25 שנה ובתוספת הנחה של כ-30 אחוזים".
אם נסתמך על נתונים שפרסמו מנכ"ל משרד הבינוי והשר אריאל, מדובר ב-474 דירות שהוצעו למכירה בסכום כולל של כ-80 מיליון שקלים. זאת אומרת שמחירה הממוצע של כל אחת מהדירות המוצעות למכירה ללא מכרז וללא הערכת שמאי עומד על כ-169 אלף שקלים.
*
אבל אם נשים בצד לרגע את טענות השר על השקרים בכתבה, שעליהן ענה ריבלין בפירוט, לצד השאלות העולות מהתחקיר, לא פחות חשוב להביט על הדיון הנוכחי כעוד מקרה מבחן לחשיבות של שקיפות וחופש המידע.
לא סתם ענה גיא זהר (שראיין בתוכנית הרדיו שלו את ריבלין ובן אליהו) בתגובה ל"עובדות" שמנכ"ל משרד הבינוי משליך עליו כדי להצדיק את מכירת הדירות השערורייתית, "הרי בפרטים אתה תנצח תמיד".
זה המשחק הכמעט קבוע בין התקשורת לבין אנשי הציבור שאמורים לשרת אותנו. ברגע שנחשף מידע שעלול לפגוע בהם ולהאיר אותם באור לא מחמיא, הם פועלים להציף אותנו במידע חלקי ולהסתיר את הפרטים המלאים. כך יכול בן אליהו לכופף את ה"עובדות" לטובת טיעוניו ולבלבל את זהר, בלי שהאחרון יוכל לסתור אותו. למזלנו, לפעמים, כמו במקרה הנוכחי, יש מי שעושים עבורנו את העבודה וחושפים את הסתירות. מכיוון שהשר אריאל אוהב למספר את התשובות שלו, החלטתי להקל עליו את העבודה ולמספר עבורו את ההסברים הבאים.
1) הראשון שחושף את הסתירות הוא למרבה הפלא, בן אליהו עצמו. בתוכנית של זהר הסביר המנכ"ל כי הדירות שהוצעו למכירה "נבנו לכל מיני צרכים, לגופים ציבוריים. שנים על שנים שיפצו את הדירות, השקיעו בהן, והם נמצאים בהן קרוב ל-25-20 שנה". כמה ימים לאחר מכן, בתוכניתה של קרן נויבך כבר טען כי "בשנות ה-50, בשנות ה-60 כשנבנו הדירות של הדיור הציבורי, בשכונות האלה לא היו שירותים, לא היה מענה לקהילה, לא לקופות חולים, לא לבתי כנסת, לא לכל מיני מוסדות רווחה. ובנו והתאימו את הדירות האלה נניח לצורך קופת חולים, או לבית כנסת. בטבלאות של משרד השיכון רשמו את זה כדירות דיור ציבורי. חלקן לא דירות בכלל".
למה שינה המנכ"ל את מספר השנים שבהן מחזיקים הגופים את הדירות משידור לשידור? כי אם אכן כל הדירות הללו ניתנו בשנות ה-60, אפשר להסביר שהיו מספיק דירות דיור ציבורי שענו על הביקוש, ולכן הוחלט לשכן גופים ש"מעניקים שירותים לקהילה" בדירות הפנויות. אבל אם הדירות ניתנו במשך שנות ה-90 ובתחילת שנות 2000, כבר קצת יותר קשה להשתמש בטיעון הזה, מאחר שדירות דיור ציבורי חדשות לא נבנו מאז שנות ה-90 ובכל השכונות קיימים כבר "מענים ציבוריים לקהילה", ולכן הדירות שניתנו לגופים באו בפירוש על חשבון זכאים שממתינים לדירה.
גם שר השיכון בחר לכתוב בתגובתו לכתבה, "זוכרים שפורסם שיש דירות שמוחזקות על ידי גופים ציבוריים ובמקום לתת אותם לנזקקי הדיור הציבורי מוכרים אותם למקורבים? רק בחרו להסתיר את העובדה שחלק מהדירות בכלל נמצאות בתוך מוסדות ציבור ובחלקן אין טעם לדרוש את פינוי הדירות שכן אין הם ראויים למגורים לדיירי הדיור הציבורי, זאת מפאת מיקומן למשל כמעונות של אחיות ורופאים בתוך בתי חולים". (השגיאות במקור)
והנה לכם כיפוף עובדות משובח. השר ומנכ"ל משרדו לא משקרים – אכן חלק מדירות הדיור הציבורי המוחזקות בידי גופים שונים הן מעונות אחיות ורופאים ואף אחד לא הסתיר את העובדה הזאת. אבל כמה מאלה הוצעו למכירה במסגרת 474 הדירות בהן מדובר? לא ידוע. לכן ביקשנו את רשימת הגופים המלאה שלהם הוצע לקנות את הדירות, את מספר הדירות שהוצע לכל גוף ואת מספר השנים שאותו גוף מחזיק בדירה.
בזמן שאנחנו ממתינים לתשובות, הנה עוד כמה עובדות שאולי מערערות מעט את הטיעונים של אריאלי ובן אליהו. באוקטובר 2013 פרסם מבקר המדינה דוח חמור על השכרת דירות הדיור הציבורי שלא לדיירי הדיור הציבורי. המבקר מצא, שנכון ליולי 2012, הושכרו 2,308 דירות דיור ציבורי לגופים שונים, רק 370 דירות מתוכן (16 אחוזים), הושכרו "למגורי צוות בית חולים". השנה אף הקדיש המבקר פרק מיוחד לדירות האלה, שכאן לא המקום להתייחס אליו, אבל אפשר להניח שמסקנותיו לא נעמו לאנשי משרד הבינוי.
השר אורי אריאל וחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. צילום: ניב חכלילי
מה בנוגע ליתר הדירות? 720 דירות נוספות הושכרו לרשויות מקומיות ושימשו כ"בתי כנסת, מועדונים, משרדים ודירות מגורים". 562 ל"מוסדות לימוד", (בין היתר אוניברסיטאות, מכללות, ישיבות, אולפנות וגני ילדים), 230 דירות נוספות הושכרו למשרדי ממשלה, 120 מתוכן הושכרו "למשרד הרווחה לצורך מגורי חוסים", היתר משמשות גם הן "למגורים, לבתי כנסת ולמשרדים". 216 דירות הושכרו ל"אגודות ועמותות שיקום", ו-122 דירות "לקיבוצים עירוניים וגרעיני התיישבות", 69 דירות הושכרו לבתי כנסת ישירות, שלא דרך הרשויות, 14 דירות הוחזקו על ידי חברות האכלוס ו-4 דירות נוספות על ידי "גופים פרטיים".
המבקר הבהיר כי "בהתנהלותו זו הפר המשרד את חובתו לשמירת נכסים אלו ולניתובם לזכאי דיור ציבורי, כנאמן הציבור". בסעיפי ההמלצות כתב המבקר כי על המשרד לפעול "להשיב את הדירות למאגר הדיור הציבורי". ההמלצה הזאת מביאה אותנו היישר לסעיף מספר 2.
2) "עד עתה הושבו 232 דירות ברחבי הארץ שבהם שוכנו הממתינים מדיירי הדיור הציבורי", התפאר השר אריאל בתגובתו בדף הפייסבוק שלו. אלא שמבקר המדינה מציין בדו"ח שלו כי "משנת 2010 ובמהלך הביקורת החל אמנם המשרד לנקוט פעולות להשבת דירות למאגר הדיור הציבורי, אך הצלחתו היתה דלה – הוא השיב כ-100 דירות בלבד".
בדיקת המבקר התנהלה בין אוגוסט 2011 לדצמבר 2012, זאת אומרת שמאז כניסת השר אריאל לתפקיד, במרץ 2013 ועד היום, הצליח משרד השיכון להשיב עוד כ-100 דירות נוספות למאגר, ובסך הכל, מאז 2010 הושבו בקושי 10 אחוזים מהדירות שהושכרו לגופים שאינם דיירים. זו דוגמה ליעילות ציבורית, כמה מופלא לראות את כספי המסים שלנו בפעולה.
3) השר ומנכ"ל משרדו גם טענו שהדירות המוצעות למכירה נמצאות באזורים שבהן אין ביקוש לדיור ציבורי. מבקר המדינה לעומת זאת מצא כי מ-2003 נקבע נוהל חדש במשרד השיכון ש"הרחיב את האפשרות להקצאת דיור ציבורי ליעדים ציבוריים", ולפיו "מטרת הנוהל לייעד למטרות ציבוריות דירות פנויות בשיכון ציבורי גם אם יש לכך ביקוש מצד זכאי משרד הבינוי והשיכון" (ההדגשה היא של מבקר המדינה).
בינואר 2012 (כמה חודשים לאחר שהחלה בדיקת המבקר) שוב התפרסם נוהל חדש ש"צמצם באופן מהותי את האפשרות להקצות דיור ציבורי ליעדים ציבוריים". אבל, מציין המבקר, לנוהל החדש "נוספו גופים חדשים, כמו כוחות הביטחון (משמר הגבול ומשטרת ישראל), וכן שימושים חדשים הנגזרים מהחלטת ממשלה בדבר הקצאת דירות בנגב ובגליל לסטודנטים והחלטת ממשלה בנושא אכלוס גרעיני התיישבות התומכים בקהילה בנגב ובגליל".
מבקר המדינה לא לבד במערכה במקרה זה. בכירי משרד השיכון עצמם מציינים, במסמך סיכום הישיבה ממאי 2014 שעסק באישור מכירת הדירות, כי "על פי רוב, לנכסים אלה אין ביקוש מצד זכאי הדיור הציבורי או שמשך ההמתנה ביישובים אלה אינו ארוך…". כך שקביעתו הנחרצת של המנכ"ל, שמדובר רק בדירות שאין להן שום ביקוש של דיירים, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. בפועל יש יישובים שמשפחות זכאים ממתינות בהם. אולי הן ממתינות זמן קצר מדי, לטעמם של בכירי משרד השיכון, כך שהן יכולות להמשיך לחכות.
גם ביישובים שאין בהם באופן רשמי רשימת זכאים הממתינים לדיור ציבורי, חיות משפחות רבות במצוקה ודיור במחיר מסובסד יכולה להוות עבורן קרש הצלה מחיים בעוני מחפיר. משרד הבינוי החליט באופן מודע שלא להגמיש את הקריטריונים ולא לאפשר להן לקבל דירות על ידי אישור שלהן בוועדת החריגים.
4) כשגיא זהר שאל את בן אליהו איך נקבע מחיר הדירות שיוצע לגופים, הוא הסביר כי "היתה ישיבה עם אנשי החשב הכללי לבדוק מה עושים עם הדירות האלה. חשבנו מה עושים אתם ואז עלתה הצעה שדירות כאלה, שנבנו לכל מיני צרכים לגופים ציבוריים… ההצעה היא שלי, לא של השר, כל הגופים המקצועיים, גם אנחנו, גם משרד האוצר, חושבים שזה מטומטם להחזיק את הדירות האלה". (השגיאות במקור).
כלומר, ההחלטה של הגורמים המקצועיים היתה שזה מטומטם להחזיק את הדירות האלה. ברור. אבל מכיוון שישנם אנשים שמתקשים מעט בהבנת ההגדרות המקצועיות הללו ומעוניינים בפירוט, שאלנו את משרד הבינוי כיצד נקבע מקצועית המחיר וביקשנו את הפרוטוקולים של הדיונים שהובילו להחלטה למכירת הדירות וקבעו שזה "מטומטם להחזיק את הדירות".
*
התשובות כאמור לא הגיעו אבל הנה עוד כמה עובדות שמבהירות מדוע נחוץ פירוט מלא שמסביר כיצד התקבלה ההחלטה של ה"גופים המקצועיים" למכור את הדירות ללא הערכת שמאי ובהנחה מופלגת:
במאי 2014 פרסם המבקר פרק בדו"ח, שעסק בבדיקת הגירעון החשבונאי הממשלתי. כשביקשו אנשי המבקר לקבל את הפרוטוקולים של כמה מהדיונים שנאמר להם שהתקיימו, "טענו אנשי אגף התקציבים כי הם אינם מצויים ברשותם". משרד מבקר המדינה הדגיש בדו"ח כי הוא "רואה בחומרה את התופעה החוזרת ונשנית, ולפיה בזמן ביצוע הביקורת מוסרים נציגי אגף התקציבים כי הם מבצעים עבודות מטה ופועלים לקבלת החלטות, אבל כשהם נדרשים לבסס את דבריהם באמצעות מסמכים הם משיבים כי אלה אינם בידם".
בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה מיולי האחרון, שהוקדש כולו לבדיקה של הכנת תקציב 2011-2012, הדגיש המבקר כי "למרות חשיבותה הרבה של תחזית הכנסות המדינה, נמצאו ליקויים רבים בהכנת תחזית ההכנסות לשנים 2011 ו-2012 ובגיבושה, שייתכן שתרמו לחלק מהסטייה בפועל מהתחזית ולחריגה מן הגירעון המתוכנן. נמצאו ליקויים גם בתהליכי קבלת החלטות, בתיעוד שלהם, ובשקיפות נתוני הגירעון לציבור".
תיעוד סיכום הפגישה בין אנשי משרד השיכון לאנשי משרד האוצר (ביניהם סגן החשבת הכללית ורכז שיכון ומקרקעין באוצר), שהובילה לאישור מכירת הדירות, מזקק את הערותיו של מבקר המדינה על הליקויים בשקיפות, בתהליכי קבלת ההחלטות ובביסוס החלטותיהם במסמכים – וחושף אותם בצורה הטובה ביותר.
במסמך לא הובאו עדויות לכך שנערכו בנושא דיונים מקדימים, ולא צורפו נספחים שמראים כיצד חושב "המתווה הכלכלי לקביעת מחיר הדירות". מה שכן נכתב שם היה שאריאל לוין, הסמנכ"ל הבכיר לתקציבים במשרד השיכון, "הציג כי על פי רוב מקובל לאמוד את התועלת הכלכלית מנכס באמצעות עריכת שומה, יחד עם זאת, במקרה דנן עריכת שומה אינה הדרך הראויה לקבוע ערך כלכלי מאחר וכנגד כל שומה תוצג שומה נגדית ויתגלו אי הסכמות באשר להשקעות ופעולות אחזקה שבוצעו בנכס לאורך השנים…. מר לוין הוסיף כי בעת קביעת מחיר המכירה… יש להביא בחשבון כי המשרד משלם מדי חודש עמלה לעמידר בסך 326 שקל לדירה… כמו כן, יש לכלול בהחלטה גם את הנתון לפיו שיעור גביית שכר הדירה מן השוכרים הציבוריים עומד על כ-85%".
הדברים המצוטטים פה, שאושרו על ידי כל הנוכחים, הם כל כך חמורים שהם כמעט בלתי נתפסים. בכיר במשרד השיכון מסביר שדיירי הדיור ציבורי שמעוניינים לרכוש את דירתם יקנו אותה על פי החוק במחיר ריאלי ("מחיר דירה ציבורית לצורך רכישתה יהיה המחיר שהיה מתקבל ממכירתה ממוכר מרצון לקונה מרצון, כפי שקבע השמאי הממשלתי או שמאי שהוא הסמיך לכך…"), ובאותה נשימה הוא מאפשר לגופים המחזיקים בדירות להימנע מהערכת שמאי, להתמקח על המחיר ולסחוט הנחות מפליגות מהמדינה, שמצידה משתמשת במידע הזה כתירוץ להיפטר ממאות נכסים השייכים לציבור, במחשכים, ללא כל דיון ציבורי.
לוין קובע גם כי הגופים הללו יטענו שהשקיעו בשיפוצים ואחזקה של הדירות על חשבונם. מי שטרח לקרוא את דוחות מבקר המדינה בנושא אחזקת הדירות יודע שתקציב אחזקת דירה שנתי של עמידר עבור דיירים פרטיים עמד על בין 400 לכ-500 שקלים בשנה ואין בנמצא דיירים שלא השקיעו מכיסם אלפי שקלים לאורך השנים כדי לשפץ ולתקן ליקויים שלא ניתן להם מענה מצד החברות המשכנות, אלא שבמקרה שלהם איש לא חשב להעניק להם הנחה מיוחדת בזמן שבאו לרכוש את הדירות.
ואולי הנתון המקומם מכל הוא שהעובדה שכישלונה של המדינה לגבות את מלוא שכר הדירה מהגופים (ונזכיר שוב שהוא נע בין 250 ל-כ-800 שקלים בחודש) לא הוביל להודעה על פינוי שלהם מהדירות בהן הם מחזיקים, כפי שאירע למאות משפחות שלא הצליחו לשלם את שכר הדירה, ולא פסל אותם אוטומטית מהאפשרות לרכוש את הדירה, אלא משמש לתירוץ למכירתן של הדירות ומחיקת החובות.
על ההתנהלות השערורייתית הזו עוד משלם משרד הבינוי, מכספי המסים שלנו, עמלת ניהול של 326 שקלים לחודש לעמידר עבור כל דירה, בזמן שמבקר המדינה הבהיר כי "בנוגע למשרד ולחברות האכלוס עלו בביקורת ליקויים חמורים הנוגעים לסדרי הניהול של השכרת דירות ממאגר הדיור הציבורי לשוכרים שאינם זכאים ולהיעדר הנחישות שלהם בעניין פינוי סרבנים שנדרשו לפנות את הדירות אף שהדירות נדרשות לטובת זכאי דיור ציבורי. ליקויים אלה מלמדים על פיקוח שאין בו די על השימושים הנעשים בנכסי המדינה שבאחריותו של משרד השיכון".
אבל מה משנות כל העובדות הללו כשמנכ"ל משרד הבינוי מסביר כי "היתה ישיבה עם אנשי החשב הכללי לבדוק מה עושים עם הדירות האלה. חשבנו מה עושים אתם ואז עלתה הצעה למכור" (הטעות במקור).
5) ולבסוף, כשגיא זהר ניסה להבין בתכנית הרדיו שלו איך "אנחנו כל פעם הולכים צעד אחרי צעד אחורה בכל מה שקשור לשיכון של משפחות, מספר הממתינים לא קטן, ההפך", קטע אותו בן אליהו והטיח בו ש"כרגיל, גם העובדות האלו לא נכונות, אני אתקן אותך במספרים, כשאומרים שיש 2,500 ממתינים, אז יש לנו 2,150, כי ההפרש בין הממתינים זה אנשים שגרים בדיור הציבורי ורוצים לעבור מדירה של שלושה חדרים לארבעה וכדומה".
אם בן אליהו כל כך מתעקש על העובדות בואו נהיה מדויקים ונתקן אותו במספרים: בדיון שנערך בוועדת הכלכלה ביולי 2014, בנוגע לפעילות חברות הדיור הציבורי הסביר יוסף הירש, מנהל אגף במשרד מבקר המדינה, כי "הדו"ח העיקרי שפרסמנו לאחרונה בנושא הזכאות לדיור ציבורי, זה היה במאי 2009, ואנחנו התייחסנו בעיקר לאותה קבוצת אנשים שנמצאו זכאים על ידי משרד הבינוי והשיכון ככאלה שרשאים לקבל על ידו דיור ציבורי; אז, באותו זמן, היו 2,160 משפחות כאלה, והיום, לפי דעתי, זה גדל לסדר גודל של 2,600 משפחות. ואנחנו ביקרנו את זה באופן חריף, את העובדה שמצד אחד הם נמצאו זכאים, ומצד שני לא מעניקים להם את הזכאות שמתבקשת".
ואם נבקש לדייק מעט יותר בעובדות נזכיר גם שכשמדברים על "ממתינים", לא מדובר בכ-2,600 אנשים בודדים, אלא במשפחות ויחידים הזכאים לכן מדובר בעשרות-אלפי אנשים, לצד עוד מספר לא ברור של אלפי זכאים לדיור ציבורי הרשומים במשרד הקליטה. למה לא ידוע? כי ב-2012 "נמחקו" בצורה מסתורית כ-30,000 זכאים.
אז מה היה לנו? מנכ"ל משרד ממשלתי ושר שמסבירים את ה'עובדות' כפי שנוח להם והרבה מאוד סימני שאלה שמרחפים מעל הנתונים הנמסרים לנו. כעת נותר לנו להמתין 20 יום ולראות איזה תשובות, אם בכלל, ינפיק משרד הבינוי.
ואי אפשר לסיים בלי המחמאות שחלק השר אריאל לתקשורת בדף הפייסבוק שלו ולתהות על מי הן יכולות להעיד כעת. "מסתבר שלתקשורת מותר לומר כל דבר, ובלבד שיהיה תואם את עמדתה הפוליטית", כתב, והמשיך: "שקר? אמת? זה בכלל לא חשוב. אמין? מופרך? בכלל לא רלבנטי. מציאותי או דמיוני? מסתבר שכאן דווקא מערבבים היטב הזיות עם עובדות".